עמוד הבית > מבוא למקרא > נוסח המקרא

תקציר
המאמר סוקר גישות שונות כלפי סוגית ה"קרי והכתיב" שבמקרא, ולשאלה מה גרם להיוצרות התופעה. בין הגישות הנדונות במאמר: גישת הרד"ק, האברבנאל, המלבי"ם, המאירי המהר"ל והרדב"ז. 

 
קרי וכתיב | מחבר: מנחם בן יצחק
 

"...אמר רבי יצחק מקרא סופרים, וקריין ולא כתיבן וכתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני מקרא סופרים... עיטור סופרים..." (נדרים ל"ז:).

ברשימה הנ"ל לא הובא ענין הקרי וכתיב, כמו כן במקורות התנאים והאמוראים לא הובאה הגדרה לקרי וכתיב. אלא שהגמרא דרשה קרי וכתיב ולמדה מכך הלכות: במקומות שהש"ס דורש קרי וכתיב, הש"ס מכנהו "אם למקרא ואם למסורת" - ופירש רש"י בסוכה ו' "אם למסורת - כמה שכתב משה ומסר בספר תורה לישראל היא האם והעיקר ולא כמה שהוא נקרא", כלומר, עפ"י מי שסובר אם למסורת העיקר הוא הכתיב. ועפ"י מי שסובר אם למקרא העיקר הוא הקרי כפי שאנו קוראים *.

ולהלן דוגמאות שהתלמוד דורש כתיב וקרי:
זבחים לז, ב:
ועיין סנהדרין ד', ורש"י שם. המשנה "בית שמאי אומרים: כל הניתנין על מזבח החיצון, שנתן מתנה אחת, כופר; ובחטאת שתי מתנות. ובית הלל אומרים: אף חטאת, שנתנה מתנה אחת, כופר";
הגמרא "אמר רב הונא: מאי טעמא דבית שמאי? קרנות, קרנות, קרנות, הרי כאן שש ארבעה למצווה ושתים לעכב. ובית הלל: קרנת, קרנת, קרנות, הרי כאן ארבע: שלש למצווה ואחת לעכב" *.

המקורות:
ויקרא ד, כה "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנת מזבח העלה";
ויקרא ד, ל "ולקח הכהן מדמה באצבעו ונתן על קרנת מזבח העלה";
ויקרא ד, לד "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנת מזבח העלה".

סוכה ו.
"ושאין לה שלש דפנות - ת"ר שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח".
ר"ש אומר שלש כהלכתן ורביעית אפילו טפח. במאי קמיפלגי? רבנן סברי יש אם
למסורת ור' שמעון סובר יש אם למקרא **. רבנן סברי יש אם למסורת בסכת בסכת בסכות הרי כאן ארבע חד דל לגופיה הפשו להו תלתא שתים כהלכתן ואתאי הלכתא וגרעתה לשלישית ואוקמה אטפח. ור' שמעון סבר יש אם למקרא בסכות בסכות בסוכות הרי כאן שש, דל חד קרא לגופיה פשו להו ארבע שלש כהלכתן אתאי הלכתה וגרעתה לרביעית ואוקמה אטפח.

שיטת הרד"ק:
בהקדמתו לספרי נביאים ראשונים כתב: "גם אכתוב טעם כתיב וקרי וכתיב ולא קרי וקרי ולא כתיב כאשר אוכל לתת טעם לשניהם כל אחד ואחד במקומו. ונראה כי מלות האלה נמצאו כן לפי שבגלות ראשונה אבדו הספרים ונטלטלו. והחכמים יודעי התורה מתו ואנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה מצאו מחלוקת בספרים והלכו בהם אחר הרוב לפי דעתם ובמקום שלא השיגה דעתם על הבירור כתבו האחד ולא נקדו או כתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים וכן כתבו בדרך אחר מבפנים ובדרך אחר מבחוץ...".

דברים אלה מופיעים כמו כן ברד"ק בפירושו בשמואל-ב טו, כא [כמעט באותו נוסח] וכן שם כא, י ובמלכים-א יז, יד. ובמ"ב ו, כה כתב הקרי לשון נקיה ועיין לקמן בהסבר על שיטת הרד"ק פירוט דוגמאות מהרד"ק בהתייחסו לקרי וכתיב.

אם כן מבואר ברד"ק שחז"ל מצאו נוסחאות שונות בספרים שונים ולא הכריעו בין הנוסחאות ועל כן קבעו את הקרי והכתיב.

וכן כתב האפודי - ר' יצחק ב"ר משה פריפיאט דוראן - בספרו "מעשה אפוד" עמוד 40:" ...ובמקומות אשר השיגם ההפסד והבלבול עשו הקרי וכתיב להיות מסופק במה שנמצא".

וכן סובר המאירי בהקדמתו לספרו "קרית ספר": "...שבזמן הגלויות... אבדו הספרים ונטלטלו החכמים והבקיאים במקראות ספו תמו... אנשי כנה"ג ואמץ השם את לבבם להחזיר תורה ליושנה מצאו מחלוקת בין הספרים והלכו בהם אחרי הרוב... וכאשר לא השיגה יד שכלם כתבוהו בדרך אחד וקראוהו בדרך אחרת וכתבו הכתיב בפנים והקרי בחוץ..."

וי"א כי חידשו כתיב וקרי להיות הכתוב אצלם לשון בלתי נאה, אלא "אין נראה שלשון הקודש אין בה כינוי לשום כלי מגונה או פועל מגונה", עכ"ל. וראיה לי"א.

מגילה כה:
"ת"ר כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח כגון ישגלנה - ישכבנה". הר"ח שם: "אלו בלשון הקודש הן גנאי גדול בלשון הזה לפיכך משנים אותם שלא להוציא דבר מגונה מפיו".

ואם כן מוכח שגם המאירי סובר כהרד"ק וחזר המאירי על דעתו במס' נדרים לז: "דקריין ולא כתבן וכתבן ולא קריין לא מפי סופרים יצא הדבר, אלא מצד ספיקות חסרונות או יתורים שנמצאו בימי עזרא ופקפקו בהם ורצו לרמוז עליהם..."אך ביחס לסברה השניה שהרד"ק כתב במ"ב ו, כה "הקרי לשון נקיה" - המאירי דוחה אותה מהטעם שבלשון הקודש אין מלים או ביטויים מגונים.

וניתן להוסיף שגם ללא טעם זה הרי רוב הקרי וכתיב לא קיים במלים ובכנויים השייכים לענינים אלו ואם כן סברה זו עונה רק על חלק קטן מתופעת הקרי וכתיב.

האברבנאל בהקדמתו לספר ירמיהו עמודים רצט-ש מביא את דעת רד"ק, המאירי והאפודי וכתב עליהם: "ועצתם רחקה ממני כי איך אוכל בנפשי להאמין ואיך אעלה על שפתי שמצא עזרא הסופר ספר תורת האלקים וספרי נביאיו ושער המדברים ברוה"ק מסופקים בהפס' ובלבול וספר תורה שחסר ממנו אות אחת פסול וכ"ש בקרי וכתיב שבאו בתורה... יחסרו כמה וכמה מהאותיות. והנה זאת נחמתנו בעניננו שתורת השם אתנו בגלותנו" עיי"ש. והוסיף: "מעיקרי הדת שהניח הרב הגדול בפי' המשנה... להאמין והוא שהתורה שבידינו היום היא הנתונה למשה בהר סיני מבלי חילוף ושינוי כלל", עיי"ש.דעת האברבנאל: "הענין אצלי הוא שעזרא ואנשכה"ג מצאו ס' התורה בשלמותם ותמותם כמו שנכתבו, ...עזרא עיין במקרא והדברים נראו אליו זרים כפי טבע הלשון וכוונת הסיפור וחשב שהיה זה לאחד מב' סיבות: אם שכיוון הכותב בדברים הזרים ההם סוד מן הסודות מסתרי התורה כפי מעלת נבואתו ועומק חכמתו ולכן לא מלאו ידו לגשת ידיו למחוק דבר מספרי האלקים... כי הבין בדעתו שבחכמה יתירה נכתבו כן... ולכן הניחם בכתב מבפנים כמו שנכתב האומנם שם מבחוץ הקרי שהוא פירוש הכתוב הזר ההוא כפי טבעו הלשון ופשיטות הענין", ועיי"ש בהמשך הוכחותיו!

עפ"י האברבנאל הכתוב הוא הנוסח למשה מסיני, אך הקרי נכתב בידי עזרא על מנת לפרש את הכתוב במקומות שראה לנכון על מנת "שהוא פירוש הכתוב הזר ההוא כפי טבע הלשון ופשיטות הענין". הקרי בא לבאר את המקומות שבלשון בני אדם מדברים עפ"י כללי לשון ודקדוק לא היו כותבים כך [ונכתב כך בתנ"ך בגלל סודות שיש בענין], למרות שדברה תורה בלשון בני אדם, במקומות אלו [בקרי] בא עזרא הסופר לקרב זאת ללשון בני אדם.

האברבנאל מרחיק לכת עוד יותר ביחסו לירמיהו הנביא ולספריו שבהם רבו הקרי וכתיב: "...אחשוב אני שלא היה ירמיהו שלם מאד בסדור הדברים ויפוי המליצה...ומפני זה תמצא בדברי ירמיהו פסוקים רבים שלפי דעת המפרשים כולם יחסרו להם מלה או מלות עם היות שאני אשתדל לישבם ותמצא פעמים רבות מאד... והזכר בלשון נקבה והנקבה בלשון זכר והרבים במקום יחיד והיחיד בלשון רבים...ואני אחשוב שהיתה הסיבה בזה היות ירמיהו נער בשנים כשהתחיל בנבואה ולכן לא היה עדיין שלם בדרכי הלשון ובסדריו וביופי המליצה ועל זה באמת אמר הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי... בספר ירמיהו רבו בו הקרי וכתיב בכמו קל"ג וכן בספר מלכים שכתב ירמיהו ג"כ באו ע"ד... שלא נכתב בספר הקודש תנ"ך דבר בטעות ושגיאה אבל שכל המלות והתיבות הזרות בלשונם ובכתובתם כתבום הנביאים... כי הם סתרי התורה והנבואה... האמנם הסופר עזרא במופלא ממנו לא דרש והניח הדברים כמו שנכתבו כדי שירמוז לענינים שכוונו בהם הנביאים... אבל הוא רצה לפרש המלות ההם כפי הפשט - והוא מה שעשה בקרי...".

הרדב"ז בתשובה אלף כ' (תקצד) נשאל גם בענין הקרי וכתיב "...ענין מקרא סופרים ועיטור סופרים וכתיב ולא קרי קרי ולא כתיב וכתיב הכי וקרי הכי שנראה ח"ו שיש ספק בכתב אשר בידינו אם הוא משובש והגיהוהו...". תשובתו: "תדע כי כל מה שאתה רואה השינויים הכל הלכה למשה מסיני" (הלמ"מ).

הרדב"ז מתייחס גם לדברי הרד"ק והמאירי: "ולא תאמין לדברי האומרים כי עזרא הסופר והסופרים אחריו תקנו המעוות ח"ו כי לא היה שם מעוות". כמו כן הוא מתיחס לדברי האברבנאל "ולא לדברי האומרים שהם דברים סתומים והקרי הוא פירוש שפירשו החכמים אל תשמע לכל הסברות האלו, אלא תמים תהיה עם ד' אלקיך ותאמין לכל מה שאמרו רז"ל כי הכל הלמ"מ וקרי וכתיב... כולהו הלמ"מ. וכן שאלו מלפני הרשב"א ז"ל בעפולים איך קרי בטחורים והשיב הלמ"מ".

ואם כן דעת הרדב"ז והרשב"א שהקרי וכתיב הוא הלכה למשה מסיני.

כן כתב המהר"ל בתפארת ישראל פרק ס"ו שהקרי וכתיב הלכה למשה מסיני וכתב חריפות נגד דעת הרד"ק והמאירי: "לא כמו קצת אשר הם מן בעלי הדקדוק וקצת מן האחרונים ראוי היה להם שילחכו עפר בלשונם ולא היו כותבים דעתם, וכמה חסרי דעת קבלו דעתם כאילו היה דבר פשוט בלי חולק כלל...".

וביחס לדעת אברבנאל: "...ומדברים דברים כאלו שולח יד בנביאים ודברו דברים אשר לא זכרם אדם מעולם שהנביאים לא ידעו לשון ואין להשיב על דברי בורות כאלו ומכ"ש כי אלו האנשים סרו מן דרכי החכמים ז"ל וכאילו הם חכמים יותר מרבותינו ז"ל... ואמרו דברי בורות וסכלות גמור אין להשיב על דברי בורות...". וכתב בתחילת דבריו: "...רק הכל נמסר הלכה למשה מסיני".

ומדוע צריך קרי וכתיב?

המהר"ל שם דף קצט: "דע כי הכתיב הוא מצד הספר כי לא שייך כתיבה רק בספר וכל ספר קדוש הוא של חכמה אבל הקרי אינו נחשב ספר רק שקורים בני אדם בפה הענין אשר נכתב בספר, ולכך אף אם לפעמים נכתב בכתיבה לשון אחר בשביל שבא לרמוז שום חכמה או דבר עמוק דבר זה שייך בכתיבה שהספר הוא ספר חכמה וכאשר יתבונן בספר ימצא החכמה, אבל כאשר בא לקרות בספר בלבד ראוי שיהיה נקרא בלשון יותר מובן כי היה רחוק אותו לשון מן קריאת בני אדם. דרך משל 'וירדתי הגורן' (רות ג) כתיב וירדתי, קרי וירדת ודרשו ז"ל על וירדתי - זכותי תרד עמך. וכן פירש"י ז"ל. וצריך לפרש הכתוב של וירדתי שכך יהיה כמו כן וירדתי הגורן וכתיב כך לכלול נעמי גם כן עמה שגם זכותה תרד עמה ובקרי לא היה מובן לזה הלשון וירדתי ההגורן לכך קרי וירדת...", עיי"ש.

כלומר, הכתיב שונה מהקרי ובזה הוא בא לרמוז ולהפנות את תשומת הלב של הלומד שיש כאן כוונה נוספת שאינה מובעת בקרי.

וכ"כ המלבי"ם בויקרא טז, כא, כפי המהר"ל "שכ"מ שיש קרי וכתיב הקרי הוא כפי הפשוט וכפי דקדוק הלשון והוא העיקר, והכתיב שהוא משונה בא תמיד לצורך דרש ונדרש תמיד...".

ראוי לציין שהרד"ק למרות דעתו שאינה מקובלת על דעת רוב הבאים אחריו בדרך כלל מפרש גם את הקרי וגם את הכתיב ומנסה להראות את הכונה בכתיב וכלשון המהר"ל: "...נכתב בכתיבה לשון אחר בשביל שבא לרמוז שום חכמה או דבר עמוק...". הרי שהרד"ק למרות דעתו בפירושו ברוב המקומות נקט כשיטת אלה שחלקו עליו וכתב על כך שיטת פירושו בקרי וכתיב במפורש בהקדמתו "גם אכתוב טעם כתוב (הכתיב) וקרי וכתוב ולא קרי וקרי ולא כתוב כאשר אוכל לתת טעם לשניהם כל אחד ואחד במקומו". והרי מספר דוגמאות לכך שהרד"ק [לומד] מפרש גם את הכתיב וגם את הקרי:

עמוס ח, ד: "עניי ארץ - ענוי כתיב", רד"ק: "והעניים ברוב הם ענוים" וכן בתהלים ט, יג, יט; ירמיהו ב, כ: "כי מעולם שברתי עלך נתקתי מוסרותיך ותאמרי לא אעבוד [קרי אעבור]", רד"ק: היית אומרת לא אעבור עוד על מצוותיך, והכתוב לא אעבוד - לא אעבוד עוד עבודה זרה"; שמואל-ב יא: "ויחזק דוד בבגדו [קרי בבגדיו] ויקרעם", רד"ק: "וכתוב בבגדו, שאין אדם חייב לקרוע אלא עליון, וקרי בבגדיו כי דוד קרעם כולם..."; ירמיהו מג, יא: "ובאה [קרי ובא] והכה את ארץ מצרים", רד"ק: "כתיב ובאה לשון נקבה על המחנה, וקרי ובא על נבוכדנצר"; ירמיהו ג, ה: "דברת ותעשי הרעות ותוכל", רד"ק: "דברתי כתוב ביו"ד, אמר הנביא: דברתי לך לשוב... וקרי דברת בשוא התיו כנוי הנמצאת [לשון נוכח] ואמר הנביא: הנה דברת לעשות רעות, ולשית כמו שדברת".

אם כי ישנם מקומות לא מעטים בהם רד"ק מעיר שאין משמעות לשינוי בענין הקרי וכתיב. ולדוגמא: שופטים יג, יז: "ויאמר מנוח אל מלאך ד' מי שמך, כי יבא דבריך [כתיב] דברך [קרי] וכבדנוך", רד"ק: "כי יבא דברך - וכתוב דבריך ואחד הוא הענין...". וכן שמואל-א י, ז; שם כ, כג; מ"א כא, ח; ש"ב טז, י; ירמיהו ח, א ובעוד מקומות.

המקובל ר' משה קורדיברו - הרמ"ק - בספרו אור נערב ח"ה פ"ב כתב על עניני המסורה שהכל מסיני ושעפ"י הקבלה הדברים מובנים ביותר "ידע לבאר כמה מעניני התורה הקשים אל בעלי הפשט כענין באותיות נוספות, וכתיב ולא קרי וקרי ולא כתיב וכיוצא... ולדעתנו האומר דבר ייתר אות בתורה ייוותרו שיניו - אם בזדון ואם בשגגה...".

הרי שהרמ"ק כתב "וכיוצא" שכולל גם את הקרי וכתיב, אם כי לא הזכיר קרי וכתיב במפורש, אך תימה מדוע הזכיר כתיב ולא קרי וקרי ולא כתיב הרי נכתב במפורש בנדרים לז. "...וקריין ולא כתיבן וכתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני". ואין חולק על כך במפורש והבעיה היא רק ביחס לקרי וכתיב וכאמור.

המלבי"ם בהקדמתו לספר ירמיהו התייחס לדברי האברבנאל שבספר ירמיהו תופעת הקרי וכתיב יותר נפוצה בגלל שהתחיל לנבאות בהיותו נער, שלא היה שלם עדיין בדרכי הלשון ובהלכותיו וביופי המליצה... ומגיב המלבי"ם: "והנני אומר (ועם האדון אשר היה משלומי אמוני ישראל הסליחה) כי את הטוב נקבל מאתו ואת הרע לא נקבל אבל בדבר אשר זדה עליו להוריד כבוד מליצתו והדר ספרו כי לא שלם בנועם המליצה ודרכי הלשון לא נשמע ולא נאבה, אבל איך יעלה כזאת על לב איש שלם בתורתו ואמונתו לדמות את השפע האלקות הנבואית אל שפע השכל האנושי אשר עלול לטעות וחסרונות מצד היותו כח חמרי מוגבל שוכן בית חומר אשר בעפר יסודו? מה לתבן אצל הבר? [ועיי"ש שסותר את ראיותיו וסברותיו של האברבנאל]. וגם פרטי המלות שבא כתב את הדברים על ספר לא המציא משכלו וחכמתו רק הושמו בפיו ובעטו ברוח ד' עליו הוא שם דבריו על לשונו ויאמר כה תדבר וכה תכתוב בעט קדוש... ואמר מפיו יקרא אלי ואני כותב על הספר ובדיו. בארתי במק"א באורך שהיה דרך חז"ל לדרוש כ"מ שבא שם קרי וכתיב, ושלדעתם בא תמיד הקרי כפי הפשט והכתיב כפי הדרוש [כוונתו לויקרא טז, כא ובאיילת השחר רמ"ז] בא תמיד הקרי כפי הפשט והכתיב כפי הדרוש שכן תמצא תמיד שדרושי חז"ל בנויים על הכתיב לא על הקרי וא"כ הספר שבא בו הקרי והכתיב בדיבור, רבו בו ענינים צפונים אשר נמסרו לדרוש, והוא המופת כי היה פי שנים ברוח הנביא הזה ודבר תמיד דבור בעל שתי פנים וזה מעיד על גודל חכמת הנביא ועומק דבריו לא חסרונם ועותתם".

הקרי והכתיב עפ"י המלבי"ם הנביא "הושמו בפיו [הקרי] ובעטו [הכתיב] ברוח ד' עליו הוא שם דבריו על לשונו ויאמר כה תדבר [קרי] וכה תכתוב [כתיב] בעט קדוש". כלומר הקרי וכתיב הוא מפי הקב"ה [גם בספרי הנביאים והכתובים]. בזה המלבי"ם פותר גם את הקושי שהתקשו בו כאשר אומרים קרי וכתיב הוא הלכה למשה מסיני הדבר מובן בחמישה חומשי תורה אך כיצד נאמר זאת לגבי הנביאים והכתובים? עפ"י המלבי"ם הבעיה לא קיימת, הקרי וכתיב הם באו בנבואה או ברוח הקודש.

ויש להעיר שהתרגומים תרגמו תמיד עפ"י הקרי *. להלן מספר דוגמאות שבהן התרגומים תרגמו כפי הקרי:
ויקרא כה, ל: "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה... וקם הבית אשר לא [לו קרי] חמה...". אונקלוס: אשר לו [לא] חומה - די ליה שורא (נ. א. דילה); יונתן בן עוזיאל: אשר לו [לא] חמה - די לה שורין; ירושלמי (מובא בתוס'): אשר לו [לא] חמה - "דלה שור לחלטן".

דברים ה, י: ולשמרי מצותו [מצותי קרי] - אונקלוס: "ולנטרי פקודי".

דברים כח: ובעפולים [ובטחורים קרי] - אונקלוס: "ובטחורין"; יונתן בן עוזיאל: "ובטחוריא".

שמות כז, יא: ועמדו [ועמדיו קרי] - אונקלוס: "ועמודוהי"; יונתן בן עוזיאל: "ועמדיהון".

וראיה לדברי הרדב"ז, המהר"ל, הרמ"ק והמלבי"ם שקרי וכתיב הלמ"מ, התלמוד לומד הלכות מהקרי וכתיב כלומר עקב הקרי וכתיב נובעות הלכות שחז"ל למדו ולא ניתן לומר שזהו אסמכתא היות והגמ' שואלת מאי טעמא כלומר ממה נובע מקור הדין או המחלוקת ואם הקרי וכתיב היה כדברי המאירי והרד"ק או כדברי הרדי"א כיצד ניתן ללמוד הלכות מהקרי וכתיב שנוגעות לעצם קיום המצוות מדאורייתא, ולדוגמא סוכה מס' דפנותיה, עיין בדוגמאות לכך בתחילת המאמר.

*

ומדוע נקרא אם למקרא ואם למסורת ולא אמרו חז"ל אב למקרא ואב למסורת וכמו שאמרו בנין אב ובנה אב? תירץ רבינו בחיי בפי' על דברים לג, ח: "כי הכל נאמר בהשגחה מכוונת וחכמה יתירה, וחכמי האמת שכל דבריהם מיוסדים על אדני החכמה וספיר גזרתם (עפ"י איכה ד, ז, קבלו כן מן הנביאים עד משה מסיני. ובאור הענין כי 'בנין אב' לא נזכר בשום מקום מהתלמוד אלא על פסוק מפסוקי התורה שבכתב... ולא היה ראוי שיזכירו בו לשון 'אֵם' אבל כשאמרו 'יש אם למקרא ולמסורת' שהוא דבר נמסר מעסק תורה שבעל פה הזכירו 'אֵם' ולא 'אב'", עיי"ש.

יוצא מדיוק דבריו שאב שייך לומר דווקא על פסוק מהתורה וא"כ במקום שמדובר גם על פסוקים מהנביא לא שייך לומר אב אלא אֵם (ועיין שם הסבר שאת התורה שמעו ישירות מהקב"ה ועליו שייך אב אבל במקום שלא שמעו את הקול ישירות אלא "נמשך מאותו הקול... יקרא בת קול....").

הסבר זה ביתר בהירות מופיע אצל הרב טודרוס אבולעפיא באוצר הכבוד סוכה ה. "דבנין אב אמרו רק על פסוק מן התורה שהוא אבוה דכולהו, אבל אם למקרא ולמסורת אומרים גם על דברי נביאים וכתובים ולא ללמוד ממנו, אלא להודיע איך קבלנו קריאת הכתוב ולדרוש בו בענין ההוא, דהיינו אם למקרא, או מה שקבלנו במסורת התיבה בחסרון אות או יתרונה, דזהו אם למסורת, ושתיהן דברי קבלה הן כעין תושב"ע, ועל זה שייך לומר אם ולא אב".

והרי"ף כתב על כך בתשובותיו סי' א' "דהא דאמרו יש אם למקרא ולמסורת ולא אמרו 'אב' כמו 'בנין אב' ו'זה בנה אב', ושם לא אמר 'אֵם' שבמקום שעושה אותו דבר עיקר ללמוד ממנו דבר אחר קורין אותו אב, ובמקום שאין למדים ממנו לדברים אחרים, אלא להודיע על מה סומכים, על המקרא או על המסורת, קורין להם אֵם, שהקריאה שאינה לשון זכר אלא לשון נקבה".

ועיין בשו"ת באר עשק סימן נ"ט.

*

ועיין גליון הש"ס (לרעק"א) שבת נה: שהעיר שהנוסח שלנו שונה מנוסח התלמוד ואצלנו כל שלשת הפסוקים כתובים קרנת חסר האות ו'.

[**]

ויש להעיר מקדושין יח: "ר"א סבר יש אם למסורת ור"ע סבר יש אם למקרא ור"ש בר יש אם למקרא ולמסורת". הרי ר"ש בסוכה סבר רק אם למקרא ובקדושין למקרא ולמסורת. ועיין רש"י קדושין שם "אם למקרא ולמסורת - הלכך דרוש תרווייהו וא"ת הא דאמר בסנהדרין ד. [ובסוכה ו:] גבי בסכת... יש אם למקרא התם ליכא למימר מקרא ומסורת... אבל כאן יש לקיים שניהם", ועיי"ש תוס' ד"ה ר"א.

*

רק במקום אחד התרגום תרגם עפ"י הכתיב והוא בישעיה כח, טו "שיט [שוט קרי] שוטף", תרגום "כנחל מגבר", הרי שהתרגום התייחס לכתיב שיט - נחל, ואילו הקרי שוט.

ביבליוגרפיה:
כותר: קרי וכתיב
מחבר: בן יצחק, מנחם
תאריך: ניסן תשנ"ג 
שם כתב עת: המעין
עורך הכתב עת: קטן, יואל
הוצאה לאור : מוסד יצחק ברייער של פועלי אגודת ישראל
בעלי זכויות: מוסד יצחק ברייער של פועלי אגודת ישראל
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך