עמוד הבית > תקופת המלוכהעמוד הבית > חוק וחברה במקרא > פולחן

תקציר
עיון במלכים ב כב- כג, בסיפור הרפורמה של יאשיהו. ניתוח הפרקים מצביע על כך, שהספר שהונח ביסוד הריפורמה של יאשיהו ועליו נכרתה הברית, הוא חלק מסוים מספר דברים.

 
הריפורמה הפולחנית של יאשיהו : מהלכה וזיקתה לס"ד | מחבר: מנחם הרן
 

מוסד ביאליקי"ל מאגנסהאוניברסיטה העברית בירושלים

4

תיאור האירועים בפרשה מל"ב כב,ג – כג,כד הוא סיפורי בעיקרו, אף שכאמור, אופיו של הסיפור משתנה בין חלקיו, לפי העניין.13 בשעה שאוספים את הכסף לבדק הבית במקדש ירושלים, לפי פקודת המלך (מל"ב כב,ג-ז), מוצא חלקיה הכוהן הגדול ספר תורה ונותנו לשפן הסופר לקריאה. הסופר נכנס אל המלך, ולאחר שהוא מודיע שהכסף ניתן 'על יד עושי המלאכה', הוא מזכיר, כבדרך אגב, את הספר שנתן לו הכוהן וגם קורא אותו למלך (שם, פס' ח-י). לשמע הדברים, המלך קורע את בגדיו ושולח אל חולדה הנביאה משלחת 'לדרוש את ה'' (שם, פס' יא-יד). תשובת חולדה, הנתונה לנו בסיגנון דבטרונומיסטי, מבשרת פורענות (שם, פס' טו-כ), אבל מסתבר שגם בניסוח המקורי, שהיה כנראה קצר יותר, היתה התשובה קרובה לזו בתוכנה. בעקבות התשובה אוסף המלך את העם לחצר המקדש וכורת להם ברית לקיים את הכתוב בספר הנמצא (מל"כ כג,א-ג).

מיד לאחר כריתת הברית מתחילה, ושוב בפקודת המלך, הריפורמה הפולחנית ומטרתה היא להשמיד את כל כלי הפולחן הנוכרי, שנצטברו במיוחד בימי שלטון מנשה – אבל גם כלי פולחן של עבודת ה', שלפי התפיסה החדשה נחשבו אסורים. בפיסקה ה'אנאליסטית' (פס' ד-יד וגם יט-כ; השווה לעיל, סי' 2) מתוארים שלושה מעגלי פעולה, אף שלפי הנוסח שלפנינו הם נכנסים במקצת זה לתוך זה. במעגל הפנימי טיהרו את תוכו של המקדש ואת החצר וכל מה שבקרבתה (פס' יא: 'מרכבת [לשון יחיד, נה"ש] השמש', שנמצאה בקרבת 'מבוא [נה"ש] בית ה''), וגם את סביבות ירושלים (פס' י: 'התפת אשר בגי בן הנם'; פס' יג: הבמות לאלוהי נכר שהקים שלמה על-פני העיר [השווה מל"א יא,ז]). המעגל השני הקיף את כל הבמות שבארץ יהודה, 'מגבע עד באר שבע' (פס' ח). והמעגל השלישי – 'את כל בתי הבמות אשר בערי שמרון' (פס' יט), כלומר, בשטח שהיה בשליטת יאשיהו.14 בין הדיבור על הטיהורים בארץ יהודה ובירושלים לדיבור על השמדת במות שומרון משולב הסיפור על מה שאירע בבמה של בית אל (פס' טו-יח), העיר שמקומה בשומרון. הפרשה מסתיימת בעשיית הפסח לפי חוקת הספר שנמצא (פס' כא-כג) ובהזכרת ההשמדה של צורות מנטיקה המונית (פס' כד).

כל מהלך הריפורמה של יאשיהו – וכפי שאמרנו, העדות העיקרית בעניין זה היא לא-דבטרונומיסטית – מעיד עליה, שהספר שהונח ביסודה היה 'ספר דברים', כלומר, המקור ס"ד, או משהו מעיקרו של מקור זה. הקשר בין מקור זה לבין הריפורמה של יאשיהו הוכר בצורה מושכלת וביקורתית לראשונה בתחילת מאה י"ט, בעבודת נעורים של דה-וטה, ומאז נתפס קשר זה כאחת מהכרות היסוד של מחקר המקרא.15 הנסיונות לערער הכרה זו לא התמידו וכל אסכולות המחקר שצמחו בהמשך הזמן לא יכלו להתכחש לה. ביסוס הריפורמה של יאשיהו על ס"ד מוכח, קודם כול, מריכוז הפולחן, שהיה עיקרה של הריפורמה ובוצע ברוחו של ס"ד. רעיון ריכוז הפולחן מופיע בשניים ממקורות התורה, שהם האידיאולוגיים והפרגמטיים שבמקורות – ס"ד וגם ס"כ. אלא שס"ד תובע את ריכוז הפולחן, בתוקף רב ובלשון נמרצת ביותר. על ס"כ אומרים רבים, שהוא מקבל את ריכוז הפולחן כ'מובן מאליו', ולפיכך הוא מקדים אותו עד למעמד הר סיני. אין להכחיש שאין בס"כ תביעה לרכז את הפולחן, אבל מעדיף אני לראות את הסיבה לכך באופיו המיוחד של המקור הכוהני, שהוא אוטופיה כוהנית של תנאים אידיאליים, של מצב מושלם בתכלית, שלפי ההנחה נתקיים בשבטי ישראל שעה שעמדו לרגלי הר סיני ולאחר מכן עשו את דרכם במדבר עד לכניסה לארץ.16 מכל מקום, איש הלא אינו טוען, ואינו יכול לטעון, שרעיון ריכוז הפולחן לפי גיבושו בס"כ הוא שהיה ביסוד הריפורמה של יאשיהו והכול מסכימים שהסימנים מצביעים לעבר ס"ד. ביסוסה של אותה ריפורמה על ס"ד מתאשר על-ידי העובדה, שלאחר זמנו של יאשיהו, נוכחותו של ס"ד נעשית, כמו פתאום, מוחשת בספרות המקראית ורושמו של מקור זה ניכר בכל היצירות המופיעות לאחר מכן, אפילו לאחר הקאנוניזציה של התורה כולה (בשלב זה באמצעות התורה, שספר דברים הוא חלק ממנה).

ועוד, הספר שנמצא במקדש קרוי 'ספר הברית' (מל"ב כג,ב,כא) והמלך כרת עליו 'ברית לפני ה'' (שם, פס' ג). כך גם קובץ החוקים של ס"ד קרוי 'דברי הברית' (דב' כח,סט; כט,ח) ולפי ההנחה שימש גם קובץ זה בסיס ל'כריתת ברית' בימי משה (שם כח,סט; וראה להלן, סי' 21 ובפרק שלאחר זה). אמנם, גם קובץ החוקים שמ' כ,כג-כג,לג, שהוא מן המקור ס"א, נקרא 'ספר הברית' (שם כד,ד,ז). אלא שמקור זה, ס"א, וכמוהו המקור ה'אפי' האחר, ס"י, אינם מכירים כלל את הצורך לרכז את הפולחן ואין שום אפשרות להניח שלתפיסתו המשפטית של אחד משני המקורות האלה היה איזה קשר לריפורמה של יאשיהו. ואילו בלשונו של ס"כ, הצירוף 'ספר הברית' אינו קיים כלל ומושגיו בעניין זה שונים מכול וכול. כיוצא בזה, קובץ החוקים של ס"ד קרוי גם 'ספר התורה הזאת', 'ספר התורה הזה' (דב' כח,סא; כט,כ; ל,י ועוד), כשם שבפרשה ה'היסטורית' מל"ב כב,ג-כג,כד קרוי הספר שנמצא במקדש 'ספר התורה' (שם כב,ח,יא). גם הצירוף הזה, 'ספר התורה', אינו מצוי בלשון ס"כ. הצירוף הרגיל כלשונו הוא 'זאת תורת [והסומך: העולה, המנחה, החטאת, היולדת וכדומה]' (וי' ו,ב,ז,יח; יב,ז והרבה), ומשמעו: 'ההוראה [של הכוהן] הנוגעת לאותו עניין, ההדרכה שצריכה להינתן באותו עניין'. 'תורות' אלו ודאי נכתבו גם הן בספרים, אבל הספרים היו ברשות הכוהנים ולא יצאו לרשות הציבור. הכוהנים נסתייעו בהם, אבל את הוראותיהם מסרו על פה.

5

הזיקה בין הריפורמה של יאשיהו לס"ד ניכרת גם באיסורים מסוימים, שהוזכרו בחוקי ס"ד והופעלו לפי המסופר בפרשה ה'היסטורית' מל"ב כב,ג – כג,כד. יש בין האיסורים האלה שהוזכרו בס"ד בלבד. ויש מן האיסורים שגם קובצי החוקים האחרים שבתורה ודאי היו מסכימים בעניינם, אפילו כשהאיסורים לא הוזכרו שם, וכל שכן כשהוזכרו – אלא שהדיבור בעניין זה בפרשה ה'היסטורית' מעיד, בכל זאת, על זיקה מיוחדת לס"ד ולא למקור אחר. ויש איסורים, שמסתבר שאינם קיימים כלל במקורות האחרים זולת ס"ד, או שלפחות יכולים אנו להיות בטוחים שאינם קיימים באחד מן המקורות האחרים, אבל הם קיימים בחוקי ס"ד ובצורה זו מסופר עליהם שבוצעו בריפורמה של יאשיהו.

והרי דוגמאות: השמדת פולחן צבא השמים אגב הריפורמה של יאשיהו (מל"ב כג,ד-ה; והשווה פס' יב) מתקשרת לאזהרות המופיעות בס"ד (דב' ד,יט; יז,ג) שלא לקיים את הפולחן הזה. בתקופת המקרא נחשב 'צבא השמים' ציבור של ישויות חיות הפועלות בשירותו של האל וממלאות את רצונו (מל"א כב,יט; תה' קג,כא). אבל פולחנו של 'צבא' זה ביהודה צץ בימי מנשה (מל"ב כא,ג,ה), כשמלכות יהודה היתה נתונה בהגמוניה אשורית. מקורו של הפולחן היה באשור, ונראה שנתקיים במלכות יהודה עד הריפורמה של יאשיהו (השווה יר' ח,ב; יט,יג; צפ' א,ה), אף ש'מלכת השמים', שהיתה לה כנראה שייכות לאותו 'צבא', פולחנה התמיד, כתופעת שוליים המונית, אצל היורדים למצרים (השווה להלן, פרק ב, סי' 23).17 מכל מקורות התורה, רק ס"ד מזהיר שלא לעבוד את צבא השמים. במקורות האחרים שבתורה אין אזהרות כאלה. דוגמה אחרת: הריסת 'בתי הקדשים' בחצר המקדש (מל"ב כג,ז) מתקשרת לאיסור בדב' כג,יח, ובלשון הזה הם קרויים גם שם: 'קדשה' ו'קדש'. במקור הכוהני אין התייחסות לעניין זה. ולא עוד אלא שעל הנשים 'אשר צבאו פתח אהל מועד' אין המקור הכוהני נמנע מלומר, שתרמו את מראותיהן, שהיו עשויות נחושת, להכנת הכיור וכנו (שמ' לח,ח). טיבן של הנשים מרומז בהערה הכוהנית ששורבבה לשמ"א ב,כב: 'ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד'. בסה"ק נאמר: 'אל תחלל את בתך להזנותה' (וי' יט,כט; השווה כא,ט) ובלא שימוש בכינוי 'קדש, קדשה'. כינוי זה מופיע בסיפור יהודה ותמר (בר' לח,כא-כב), שהוא של ס"י, ושם הוא מציין תופעה של הווי, שהיא כאילו בלתי-נמנעת (השווה הו' ד,יד). ייתכן אפוא שמלשון ס"י, הוא המקור היהודאי-הדרומי, בא הדיבור על 'קדשים' במל"ב כג,ז. ואילו מלשון ס"ד נתקבל הכינוי בסיגנון הדבורונומיסטי, אם בצורת ריבוי קיבוצי, 'קדש' (מל"א יד,כד; כב,מז), ואם בצורת ריבוי פשוט, 'קדשים' (מל"א טו, יב). אבל היחס השלילי, המוצהר, כלפי הקדשים במעשהו של יאשיהו (מל"ב כג,ז) נובע מתפיסת ס"ד.

ועוד דוגמה: על פסח יאשיהו נאמר, שעשאוהו 'ככתוב על ספר הברית הזה' (מל"ב כג,כא), וכפי שהדבטרונומיסט ממשיך ומסביר: 'כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל' וכו' (שם, פס' כב). משמע שבפסח זה נעשה שינוי לעומת מה שהיה מקובל לפני ימי יאשיהו ומכאן ואילך התאימוהו לחוקת ס"ד. ולא שקודם לכן היה זה קרבן שנעשה על מזבחות מקומיים, כפי שיש אומרים, וודאי שלא היה זה קרבן 'ביתי'. אין ספק שגם לפני יאשיהו היה הפסח נקרב במקדשים, כלומר, ב'בתי אלוהים' מקומיים, שנתקיימו גם לאחר הקמת המקדש המרכזי בירושלים. אלא שעם הריפורמה של יאשיהו התחילו להקריבו בבית האלוהים האחד והיחיד שבירושלים.18

6

הסתירה היחידה – והיא מדומה בלבד – בין תפיסת ס"ד לבין מעשי הריפורמה של יאשיהו, נראית כנמצאת בגורלם של כוהני הבמות. לפי דב' יח,ו-ז, רשאי כל בן שבט לוי להיעשות כוהן, ובלבד שיבוא לעיר הבחירה (שהיא מקום המקדש). אבל לפי מל"ב כג,ט, לא הותרו כוהני הבמות לעלות 'אל [=על] מזבח ה' בירושלים'. דעה מהלכת היא בין חוקרים ופרשנים ביקורתיים, שזו סתירה להנחותיו של ס"ד. ולאמיתו של דבר, אין זו סתירה: כוהני הבמות לא נחשבו כלל לויים, כלומר, צאצאים (בפועל, או לפי ההנחה) של שבט לוי. הכהונה יכולה היתה להתממש במקדשים, כלומר, בבתי אלוהים – לא במזבחות הבודדים, שעמדו לעצמם בלא שנסמכו על 'בית אלוהים'. לכהונה ב'בתי האלוהים' הועדפו צאצאים של שבט לוי, ואילו ליד המזבחות הבודדים יכול כל אדם מישראל להקריב קרבנות. הבמות היו מן הקטיגוריה של מקומות פולחן 'פתוחים', כלומר, בגדר מזבחות העומדים לעצמם, ולא מן הקטיגוריה של 'בתי אלוהים'.19 כשהדבטרונומיסט מאשים את ירבעם בן נבט שעשה 'מקצות העם כהני במות, החפץ ימלא את ידו ויהי כהני [נה"ש: כהן] במות' (מל"א יג,לג; השווה יב,לא [נה"ש: 'ויעש בתי במות']), הוא שופט אותו במושגי ס"ד, שלפיו הבמות אסורות וגם כוהנים 'מקצות העם' אסורים (ומה גם כשהם משרתים בבמות). אבל בדבר זה, מצד העובדות כשלעצמן, הוא אינו מעוות את המציאות ההיסטורית: כוהני הבמות אכן היו 'מקצות העם' ולא נתייחסו על שבט לוי, כשם שבמזבחות העומדים-לעצמם היה כל אדם מישראל יכול להקריב קרבנות. צורת הסמיכות 'כהן במות' מגבילה את כשרותו של אותו כוהן עד לביטול גמור. סמיכות זו מרמזת, שאין זה כוהן ממש (כפי שבתפיסת ס"ד רשאי להיות בן שבט לוי), אלא 'כוהן' לצורך הבמות בלבד, שלפי תפיסת ס"ד אין הן מותרות בלאו הכי.

תיאור מציאת הספר והריפורמה בדה"ב לד, ג-לה,יט שונה בהרבה מהתיאור שבספר מלכים. וההבדל העיקרי הוא, שלפי בעל דברי הימים (ראה דה"ב לד, יד-טו ובפירושים), הספר שנמצא במקדש החזיק את התורה כולה, משום שהנחתו היא שבימי משה (דה"א ו, לד), וכל שכן בימי דוד (דה"א טו, טו; טז,מ ועוד), כבר הכירו ישראל את התורה כולה וקיימו את מצוותיה. לפיכך התיר לעצמו סופר מאוחר זה להקדים את השמדת הבמות (דה"ב לד, ג-ז) למציאת הספר ולכריתת הברית (שם, פס' ח-לב). והשמדת הבמות נצטיירה לו לא כפועל יוצא ממציאת הספר, אלא כסתם מעש חסידות של מלך שבזמן שהיה 'נער' כבר 'החל לדרוש לאלהי דויד אביו' (שם, פס' ג). התאריכים שהוסיף סופר זה (שנות שמונה ושתים-עשרה למלכות יאשיהו, לצד שנת שמונה עשרה, השנה שהספר נמצא בה) אינם מוסיפים מהימנות לתיאורו, ויפה עשו החוקרים שלא התחשבו בתיאורו.20

נמצאנו מחליטים, כמידת הביטחון שהמחקר הפילולוגי והספרותי-ההיסטורי יכול להקנות לנו, שהספר שהונח ביסוד הריפורמה של יאשיהו ועליו נכרתה הברית, הוא חלק מסוים מס"ד, בוודאי משהו שיש לו נגיעה לעיקרו של מקור זה. ס"ד הוא אחד מארבעת מקורות התורה,21 ויש להבדיל בהחלט בינו לבין 'ספר דברים' ככינוי לחומש האחרון.22 המקור ס"ד אינו מופיע בארבעת החומשים הראשונים: הוא מתפרס מתחילת החומש החמישי עד קרוב לסופו (דב' א,א – לב,מז), אבל סופו של החומר (דב' לב,מח-לד,י) שוב מורכב מאותם שלושה מקורות שגם חומשי בראשית-במדבר הורכבו מהם, היינו ס"י, ס"א וס"כ. כך הוקף עיקרו של ס"ד, לפניו ואחריו, 'מסגרת' המורכבת מן החומרים של ס"י, ס"א וס"כ. המסגרת אינה שוות-מידה משני צדדיה, לפי שמצידה האחד צבורים מאותה תרכובת חומרים ארבעה חומשים, ואילו מצידה השני, לאחר ס"ד – כשני פרקים בלבד.23 על כל פנים, מה שהגיע למעמד מכריע אגב כריתת הברית 'לפני ה'' בימי יאשיהו היה משהו מעיקרו של ס"ד וודאי לא 'ספר דברים' כחומר. מה שהונח בספר דברים, כלומר, על פני רובו של החומש החמישי שלפנינו (דב' א,א – לב,מז), הוא מיקבץ של ארבע פרשיות מבית היוצר של ס"ד, שסופן שנעשו חלק מן התורה השלמה לכשהקיפה היא את כל מקורותיה. שאלה אחרת היא מהו אותו 'משהו' מתוך ס"ד שהיה ביסוד כריתת הברית לפני ה' בימי יאשיהו, מה הכיל ומה היתה תבניתו. ננסה לגשש את הדרך לעבר תשובה, וכאי הוא הטורח.

הערות שוליים:

  1. לחקר הפרשה הזאת בשניים-שלושה דורות אחרונים, ראה את הסקירה של נ' לוהפינק, studien, II, עמ' 207-179. סקירתו כוללת (עמ' 206-194) ביקורת של הדיונים המפורטים מאוד של הופמן (Reform, עמ' 270-169) ושפיקרמן: H. Spieckermann, Juda unter Assur, Gottingen 1982, pp. 30-160. בקירתו (עמ' 194-193, בהערה) לוהפינק נותן רשימה מפורטת של המחקרים שנכתבו על פרשה זו לאחר 1960, עד סוף שנות השמונים. וראה עוד במיוחד: W.G. Dever, 'The Silence of the Text: An Archaeological Commentary on 2 Kings 23', Scripture and Other Artifacts, ed. M.D. Coogan et al., Louisville, KY, 1994, pp. 143-163. דיוור מחליט שהמימצא הארכיאולוגי מאשר את עדות פרק כג במל"ב, כפי שניתן להשיג בה את המציאות הדתית ואת הפולחן העממי (לדעתו הוא עממי) שהיו ברקע הריפורמה של יאשיהו.
  2. על השאלה עד היכן התפשטה מלכות יאשיהו לצד צפון, ראה הסיכום אצל לוהפינק, Studien, II, עמ' 182. על כל פנים, קשה לפקפק בשייכותה של בית אל למלכותו.
  3. דה-ווטה עמד על רעיון זה בתחילה בדיסרטציה שלו, שמטרתה היתה להראות שספר דברים הוא המאוחר בחומשי התורה. בהערה בסוף החלק הרביעי של הדיסרטציה (שאינה אלא חוברת צנועה) ציין, שספר דברים צריך להיות הספר שנמצא בימי יאשיהו. אחרי כן פיתח את הרעיון בפירסום בגרמנית; ראה: W.M.L. de Wette, Dissertatio critico-exegetica qua Deuteronomium a prioribus Pentateuchi Libris diversum etc., Jena 1805 (=Opuscula theologica, Berlin 1830, pp. 149-168); Beitrage zur Einleitung in das AT, I, Halle 1806 (Hildesheim – New York 1971). הוא לא היה הראשון שחש בקשר בין ס' דברים לספר שנמצא בימי יאשיהו (למי שהקדימוהו ברעיון זה, ראה: R. Smend, W.M.L. de Wettes Arbeit am Alten und am Neuen Testament, Basel 1958, p. 36; M.J. Paul, in: Das Deuteronomium – Entstehung, Gestalt und (Botschaft [ed. N. Lohfink], Leuven 1985, pp. 9-12. אבל הצעת דבריו, הביקורתית והנמרצת, פתחה את דרך המחקר בשתי מאות השנים הבאות. כדי לראות את הקשר בין ס' דברים לאירועי זמנו של יאשיהו היה על דה-וטה להשתחרר ממשא העדות של ספר דברי הימים ולהדגיש שזו אנכרוניסטית היא באופיה (ואת זה עשה בספרו Beitrage בחלק הראשון של כרך I: 'מחקר ספרותי-ביקורתי על ספרי דברי הימים', עמ' 231-3). לעניין זה השווה: J. Rogerson, OT Criticism in the Nineteent Century, (London) 1985, pp. 29-31
  4. עמדתי על כך בספרי Temples, עמ' 145-140.
  5. על מקורו של פולחן צבא השמים באשור, ועל בואו לישראל בתקופת ההגמוניה האשורית, ראה מה שכתבתי בתרביץ סא (תשנ"ב), עמ' 332-330. על היעדר חובת פולחן לאלים של אשור בצב של כפיפות לשלטונה של אשור, ראה: M. Cogan, Imperialism and Religion, Missoula, Mon. 1974, pp. 42-88, 111-115; וכן: מ' כוגן, 'דת ופולחן בממלכת יהודה בימי ההגמוניה האשורית – עיון מחודש', קתדרה מס' 69 (תשנ"ד), עמ' 17-3. בס"כ מרומזים התפקידים שנועדו לגרמי השמים (בר' א,יד-יח) ואף הוזכר 'כוח' מסוים שניתן להם ('לממשלת היום... לממשלת הלילה', 'ולמשל ביום ובלילה'; ומכאן בפיוט 'אל אדון', מברכותיה של קריאת שמע: 'כח וגבורה נתן בהם, להיות מושלים בקרב תבל'). אבל אין למצוא בס"כ את הצירוף 'צבא השמים' (בבר' ב,א, הביטוי 'צבאם' חוזר אל השמים והארץ) ולא הוזכרה בו עבודת צבא השמים. ובכלל אין במקור זה אזהרות שלא לעבוד לאלוהי ניכר.
  6. השווה לעניין זה בספרי Temples, עמ' 348-341 (וכן: תקופות ומוסדות, עמ' 136-130). בשיטתו של המקור הכוהני אין לדמות כלל שיהא קרבן נעשה שלא באוהל מועד (וי' יז,ב-ט). לפיכך הדגשתי שם, שבתיאור עלילת הפסח בשמ' יב,ב-יג, נלכדו מחבריו של המקור הכוהני בסתירה בין תפיסתם (שלפיה אי-אפשר להקריב את הפסח אלא באוהל מועד, משום שהוא קרבן) לבין ההכרח לקשור קרבן זה באיטיולוגיה של יציאת מצרים.
  7. להיעדר ניגוד בין תפיסת ס"ד לנאמר במל"ב כג,ט, ראה Temples, עמ' 100-99 (ושם, בהערה 22, הוזכרו חוקרים שנתפסו ל'ניגוד' זה והרחיקו במסקנותיהם). להנחה, שליד המזבחות הבודדים היו משרתים מי שאינם כוהנים, ראה שם, עמ' 66-63. להעדפת בני שבט לוי לכהונה במקדשים, לפי תפיסת כל המקורות: שם, עמ' 71-66. להבדל המהותי בין בית אלוהים למיתחם פולחני 'פתוח', כגון מזבח העומד לעצמו: שם, עמ' 18-13. לטיבה של הבמה, שהיא בקטיגוריה של מזבח ולא של בית אלוהים: שם, עמ' 25-18.
  8. השווה בספרי תקופות ומוסדות, עמ' 180-177; Temples, עמ' 137-135; ולעיל, הערה 15. על האופי המגמתי של התאריכים שהוסיף בעל דברי הימים ראה עוד: מ' כוגן, 'שימוש כרונולוגי מכוון בספר דברי הימים', ציון מה (תש"מ), עמ' 170-169 (בניגוד לכל זה ראה, למשל, ויינפלד, בפירושו לדברים, עמ' 74-69).
  9. מקור חמישי הוא סה"ק, שהוא רובד התשתית בקובץ החוקים וי' יז-כו (לאופיו הכללי של סה"ק ראה אנציקלופדיה מקראית, ה, עמ' 1098-1093). אלא שסה"ק הובלע במקור הכוהני בשלב שלפני הרכבת התורה. זאת אומרת, כשהושם המקור הכוהני בתורה לצד שאר המקורות, כבר היה סה"ק כלול. ראה מה שכתבתי בהקדמת ספרו של מ' פארן, דרכי הסגנון הכוהני בתורה, ירושלים תשמ"ט, עמ' 2 (וראה גם להלן, סוף סי' 19).
  10. המשתמש במושג 'ספר דברים', ובאנגלית: the book of Deuteronomy, ככינוי למקור, ונמנע מלהסתייע בציון D (ובעברית: ס"ד) כסימן לאותו המקור, גורר את עצמו ואת קוראיו לא-בהירות, בהיעדר הבחנה בין החומש למקור. והדבר כבר אירע בפירסומים שונים.
  11. 'עיקרו של ס"ד', אמרנו, הוקף 'מסגרת' מקטעי המקורות האחרים: 'עיקרו', משום שאפשר שאי-אלו גרורות של ס"ד (להבדיל מקטעי צריכה דכטרונומיסטיים) הגיעו לספר יהושע (השווה להלן, סוף סי' 12). גם שני הפסוקים האחרונים של ספר דברים (לד,יא-יב), של ס"ד הם ואינם דכטרונומיסטיים (ראה להלן, פרק ג, סי' 2 והערה 8).

לחלקים נוספים של המאמר:

הריפורמה הפולחנית של יאשיהו : מהלכה וזיקתה לס"ד (פריט זה)

ס"ד והחוג הדבטרונומי

ביבליוגרפיה:
כותר: הריפורמה הפולחנית של יאשיהו : מהלכה וזיקתה לס"ד
שם ספר: האסופה המקראית : תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים
מחבר: הרן, מנחם
תאריך: תשנ"ו
הוצאה לאור : מוסד ביאליק; י"ל מאגנס; האוניברסיטה העברית בירושלים
בעלי זכויות: מוסד ביאליק; י"ל מאגנס; האוניברסיטה העברית בירושלים
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך