עמוד הבית > מבוא למקרא

תקציר
חלק זה של המאמר עומד על משמעותו של המושג "קאנון" ועל משמעות המושג בהקשר לספרות המקרא.

 
קאנון וקאנוניזציה של המקרא ושל אסופות אחרות | מחבר: מנחם הרן
 

מוסד ביאליקי"ל מאגנסהאוניברסיטה העברית בירושלים

תקופת שלוש מאות השנים שנתמשכה, בקירוב, מאמצע מאה ה' עד אמצע מאה ב' לפני הספירה הנוצרית, היתה תקופת מעבר מכרעת בתולדותיו של המקרא. במהלכן של שלוש מאות שנים אלו הפך המקרא מספרות חיה, פעילה ורוחשת, לסדרה מוגדרת של כ"ד ספרים. לאמיתו של דבר, היתה זו לספרות המקראית תקופה של דמדומים ושקיעה ובה נתמעטה חיוניותה ונתפוגג כוחה עד שהגיעה לנקודת סיום, ומה שנשתייר ממנה נקבץ בספרים המונחים לפנינו כיום. המעבר ממצב של ספרות חיה לסדרה מוגדרת של כ"ד ספרים לא אירע בבת אחת, אלא בשלבים. בתחילה גובשה התורה ובקרבת זמן לתורה גובשו ספרי הנביאים. וכשהללו כבר היו מגובשים וערוכים, חלקה האחר של הספרות המקראית עדיין לא הגיע לכלל איסוף. זמן נוסף חלף עד שגובשו ונערכו כל שאר הספרים המכונסים במקרא, ובכך הגיע התהליך לקצו, ולמקרא במקורו העברי שוב לא נוסף כלום. המעבר ממצב של ספרות חיה לסדרה מוגדרת של ספרים נתלווה במומנט נוסף שהיתה לו חשיבות יתירה, והיא העובדה שסדרת הספרים נתקבלה ככתבי הקודש של היהדות בהוויתה הבתר-מקראית. המושג 'כתבי הקודש' עומד על ההנחה, שבכתבים הללו מובלע דבר אלוהים ונמצא בהם ביטוי לבשורתו ולרצונו, ולפיכך הם משמשים יסוד מוחלט לחיי המאמינים, כיחידים כציבור, והם נתונים ברשות הציבור וברשותו של כל אדם. מושג זה, שנתגלם לראשונה ביהדות של ימי בית שני, לא היה לו תקדים בתולדות הדתות, והוא אחד מסימני-ההיכר המבדילים את היהדות של תקופת בית שני ממה שקדם לה בתולדות ישראל. לאחר מכן נתקבל המושג בשאר הדתות המונותיאיסטיות, ו'כתבי קודש' אחרים, כתובים יוונית או ערבית, גובשו בנצרות ובאיסלאם.

כדי לציין את אסופת הספרים שהקיפה את הירושה של עם ישראל הקדמון, בשלב המקראי שלו, והוגדרה ביהדות כ'כתבי הקודש', משתמשים במחקר במונח היווני קאנון, κανών. התהליך שהביא ליצירתה של אסופת הספרים המקודשת, שכאמור, נתרחש בעיקרו במחצית השנייה של התקופה הפרסית ובפרק הראשון של התקופה ההלניסטית, מכונה 'קאנוניזציה', במשמעות של שם-פעולה הנאמר על הספרות המקראית (או על המקרא בגיבושו כסדרה קבועה של ספרים). המונחים לקוחים ממושגי הכנסייה הנוצרית, אף שמוצאה של המילה 'קאנון', כשהיא לעצמה, קדום הרבה יותר – שורשה הראשון הוא בשם-העצם 'קנה' בעברית ובכנענית (קנ באוגריתית), שהוא מצדו מבוסס על האכדית ganû ולפני כן על השומרית GI-NA. מן ההוראה הראשונה של 'מטה, קנה מידה, סרגל של בנאים' נתגלגלה המילה במשמעה היווני להוראה של 'סטנדרד, אמת מידה, קריטריון' (בלטינית: norma), ובהוראה זו כבר שימשה כנראה אצל הרטורים של אלכסנדריה כדי לציין אוספים של חיבורי מופת. מכאן קיבלה המילה בגילגולה היווני את ההוראה המושאלת 'עיקרון של אמונה, חוק מחייב', כפי שהיא מופיעה בשימושם של נוצרים. בהתייחסות לספרים וכשהיא באה בהוראה נוצרית זו, המילה קאנון מציינת 'רשימת ספרים, או קבוצת ספרים, המכילים את עקרונות האמונה'.1 ולשם הדיוק והאמת יש להוסיף, שהספרים מחייבים את הציבור ואת היחיד בחייהם ולמעשה הם גם מצויים בהשגתם. הופעתו של קאנון במשמעות נוצרית-כנסייתית זו היא שעשתה את הדת ל'דת של ספר' – בתחילה את היהדות ולאחריה את שאר הדתות המונותיאיסטיות.

מה שגרם לא מעט ערפול ודיונים מיותרים בעניין זה הריהי העובדה, שהמשמעות היוונית-ה'אלכסנדרונית' של קאנון כ'סטנדרד ואמת מידה' לא נעלמה לחלוטין משימושן של כמה שפות אירופיות. ולא עוד אלא שבשישים השנים האחרונות נתפסו במחקר האשורולוגי לשימוש בתואר 'קאנוני' בצורה הקרובה למשמעות זו דווקא. וכך קרה, שבלשונם של אשורולוגים המושג 'קאנון' מציין תכופות 'יציבות של הטקסט הספרותי, שיכלול מקסימלי של דיוקו, וגם סדר קבוע בחלקי המשנה של החיבור (שנחלק לפי הלוחות)'. הספרות המסופוטמית, במובנה הרחב ביותר (הכולל נוסחים וכתבים מאגיים למיניהם), עברה כמה שלבים של גיבוש, עד שבתקופה הכשית קיבלו יצירותיה את הצורה שנראתה מהימנה ביותר, כלומר, סטנדרטית ו'קאנונית'. כמה חוקרים חשו היטב בהבדל המהותי בין שימוש זה במושג ה'קאנון' לבין המשמעות הנודעת לו בשימוש הנוצרי-הכנסייתי (שהוא גם מקובל יותר). לפיכך היה עליהם לעמוד ולהגדיר את משמעות התואר 'קאנוני' כשהוא בא בלשונם של אשורולוגים. לשם הסדר והבהירות הבה נדגיש, שבדיונים שלנו ישמש המושג 'קאנון' במשמעותו הנוצרית-הכנסייתית כ'רשימת ספרי קודש המכילים את עקרונות האמונה (ונתונים בהשגתו של כל אדם)'.2 במשמעות זו מופיע המושג לראשונה בדברי אתנאסיוס בישוף אלכסנדריה (373-296), תחילה בניסוח החלטות הסינוד הראשון של ניקיאה ובמיוחד באיגרתו Epistola Festalis 39 משנת 367 לסה"נ. באותה איגרת אתנאסיוס מציין במפורש 'אלה הם הספרים שקיבלו מעמד קאנוני, βιβλία κανονιςόμενα, והם קדושים לפי האמונה', והוא מונה את ספרי המקרא, עשרים ושניים במספר, ואת עשרים ושבעה ספרי הברית החדשה, וגם מזכיר כמה אפוקריפים שאינם עולים לו במניין (וביניהם כלולה אצלו אסתר). אתנאסיוס הוא שנודע לנו אפוא כמי שהחיל לראשונה את מושג הקאנון במשמעותו הנוצרית-הכנסייתית על ספרי המקרא והברית החדשה כאחד.3

יהודים, בחיבוריהם האורנטיים, מעולם לא השתמשו במונח 'קאנון', וודאי שאין למצוא אותו במקרא ובכל הקשור בגיבושו של המקרא במקורו העברי. בין הכינויים השונים שניתנו למקרא בלשון חז"ל, הכינוי המתקרב ביותר למושג הקאנון הוא 'כתבי הקודש', שתרגומיו ליוונית בברית החדשה הם τά ίερά γράμματα (השנייה לטימותיאוס ג,טו), άγιαι γραφαί (לרומיים א,ב). צירופים יווניים אלה מופיעים גם בכתבי פילון (De Vita Mosis II, 290, 292; De Specialibus Legibus I, 214), ויש שבמקורות היווניים מופיעות צורות מקוצרות, בליתואר הקדושה: τά γράμματα ,τά γραφαί, וגם בלשון יחיד: ή γραφή. מסתבר שהיתה זו הגזמה מצד אחד החוקרים שעה שטעם, שהמשמעות הראשונית של הסומך המיודע שבצירוף 'כתבי הקודש' היתה מכוונת לה' עצמו. נראה שהראיות לכך, שכמעט כולן מוגבלות לניב מסוים החוזר בשינויים קלים, אינן מספיקות כדי להוכיח את הסברה.4 אבל גם בלא לקבל סברה זו יש בצירוף 'כתבי הקודש', המתחבר בעניינו ל'רוח הקודש' (וההיפך מזה הוא 'כתבי הדיוט' [תוס' ביצה ד,ד]), די והותר כדי ליתן ביטוי ליראת הכבוד ולחרדת הקדושה המכוונות כלפי ספרי המקרא. נראה שמלכתחילה היה הכינוי 'כתבי הקודש' מכוון במשמעו למקרא בכללו, על כל חלקיו, ומשום כך אפשר היה להשתמש בו גם ככינוי לחלק מן המקרא, כלומר, לחלקו השלישי בלבד, שלאחר זמן נתייחד לו הכינוי 'כתובים'.5 ואמנם במשמעות המצומצמת, ככינוי לקבוצת הספרים השלישית שבמקרא, בא הצירוף 'כתבי הקודש' במיוחד במקורות אמוראיים (ירו' מג' ג,ה [עד, ע"ב]; שבת טז,א [טו, ע"ב]; וי"ר טו,ד ועוד) ולא יותר מבמקום אחד בתוספתא (שבת יג,א), שהנאמר בו מובא גם בירו' שבת טז,א (טו,ע"ג) והמכוון בו לעניין זה אינו ודאי. במשנה בא הכינוי 'כתבי הקודש' במשמעות אחת בלבד, והוא מכוון רק למקרא בכללו (שבת טז,א; יד' ג,ה; ד,ו; סנה' י,ו ועוד).

ואף-על-פי שהמונח 'קאנון' עצמו אינו קיים במקורות יהודיים, ואילו הכינוי 'כתבי הקודש' אינו זהה עם 'קאנון' במלוא המשמעות, בכל זאת אין ספק שהמושג המובע באמצעות המונח 'קאנון' יהודי הוא באופיו ולפי מהותו. מסתבר, שהמושג פעל את פעולתו ההיסטורית עוד קודם שניתן לו כינוי מפורש (ואין מחסור בדוגמאות לתופעה זו, שקיומו של מושג למעשה מקדים את הכינוי שנמצא לו). שהרי גם הכינוי 'כתבי הקודש', המופיע בלשון חז"ל ומתורגם בסוף ימי בית שני ובברית החדשה, ניתן למקרא לאחר שהושלם גיבושו – או, כדעת הספקנים, כשכבר היה המקרא קרוב מאוד לגמר גיבושו. בכתבי קומראן כינוי זה אינו בנמצא (אף שאפשר שאין בכך ראיה, משום שלאנשי קומראן היתה טרמינולוגיה מיוחדת להם). מאידך, גם הכינוי 'קאנון' אינו צץ במקורות הנוצריים לראשונה אלא לאחר שהברית החדשה, וכל שכן המקרא, כבר קיימים במלוא היקפם. משמע, שהכינויים 'כתבי הקודש' ו'קאנון' באו לעולם לאחר שהתופעות עצמן כבר היו קיימות. לפיכך, הקירבה המהותית בין התופעות מתירה לנו לראות במקרא אסופה 'קאנונית' של היהדות, כשם שהברית החדשה ודאי שיכולה להיקרא 'כתבי הקודש' של נוצרים. לכשרותו של השימוש במושג 'קאנון' ככינוי לאסופה המקראית כבר ניתנה ההסכמה מצד רוב החוקרים, אם במפורש ואם במובלע.6

הערות שוליים:

  1. למשמעה של המילה κανών ולגוני ההוראה השונים שלה בשימוש אבות הכנסייה, ראה, למשל, את הנספח בספרו של מצגר, Canon, עמ' 293-289; וכן: A Patristic Greek Lexicon, Ed. G.W.H. Lampe, Oxford 1968, pp. 701-702
  2. לשימושו של התואר 'קאנוני' בלשונם של אשורולוגים, ראה במיוחד: W.G. Lambert 'Ancestors, Authors, and Canonivity', JCS 11 (1957), p. 9; S.J. Lieberman, 'Canonical and Official Cuneiform Texts: Towards an Understanding of Assurbanipal's Personal Tablet Collection', Lingering Over Words, ED. T. Abush et al., Atlanta, Georgia 1990, pp. 305-308, 331-334; W.W. Hallo, 'New Viewpoints of Cuneiform Literature', IEJ 12 (1962), pp. 21-26; idem, 'The Concept of Canonicity in Cuneiform and Biblical Literature: A Comparative Appraisal', The Biblical Canon in Comparative Perspective (Scripture in Context IV), Ed. K. Lawson Younger Jr. et al., Lewiston, N.Y. 1991, pp. 1-19; וראה את ההפניות של האלו (The Biblical Canon, עמ' 3) לפירסומים משנות השלושים של לנדסברגר ותלמידיו ושל פלקנשטיין, וכן פירסומים אחרים שהזכירו ליברמן והאלו. למברט וליברמן הטעימו, שהמשמעות הנוצרית-הכנסייתית של המושג 'קאנון' אינה מתיישבת עם השימוש שעושים בו באשורולוגיה. האלו נוהג בעקביות בהגדרה הרחבה שהוא תולה במושג זה, אבל הוא מנסה לכוף להגדרתו גם את המשמעות הנוצרית-הכנסייתית, והטורח אינו מוצדק.
  3. לאיגרת זו של אתנאסיוס ראה: Migne, PG 26 (1857), p. 1436. לנוסחה הסורי של איגרת זו, שהוא שלם יותר מן הנוסח היווני, עם תרגום ללטינית, השווה: Sancti Athanasii Epistolae Festales Syriace et Latine (Novae Patrum Bibliothecae, VI, I), Romae 1853, p. 153. למעשה שיחזר אותה אותה זאהן מקטעיה ביוונית, בסורית ובקופטית; ראה: Th. Zahn, 'Athanasius und der Bibelkanon', Festchrift seiner königlichen Hoheit dem Prinzregenten Luitpold von Bayem… dargebracht, I, Erlangen 1901, pp. 1-36. על נטיית אבות הכנסייה להבחין במקרא עשרים ושניים ספרים, בעקבות יוסף בן מתתיהו (נגד אפיון א,ח), נדון בהמשך מחקרנו (למעטים מאוד מבין אבות הכנסייה היתה ידיעה של עברית, ובודדים מבין אלה, והם במיוחד אוריגנס והירונימוס, הכירו את המניין של כ"ד ספרים).
  4. ראה בלאו, Schrift, עמ' 14-13. ראיותיו לקוחות מן הספרי, והן ביטויים כגון 'כל התורה אמר מפי הקודש ודבר זה משה מפי עצמו אמרו' (ספרי, שלח, קיב), 'לא היה יודע באיזו מיתה יומת עד שנאמר לו מפי הקודש' (שם, קיד), 'לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקודש אני אומר לכם' (שם, דברים, ה ו-יט). כל הביטויים הללו, המכילים את השם 'קודש', בנויים לפי תבנית דומה. וראה ב' קוסובסקי, אוצר לשון התנאים לספרי, ה, ירושלים תשל"ה, עמ' 1641, ערך 'ק(ו)דש, מפי הק(ו)דש'; וכן תוס' תע' ב,י: "ואלהים אמר לבהלני" [דה"ב לה,כא], מפי הקודש אני עולה'. אבל בצירוף 'רוח הקודש' מקבל הסומך המיודע לפעמים את המשמעות של כינוי לה' (להלן, פרק ו, סי' 10). '(ה)קודש' ככינוי לה' בא גם בכתבי קומראן, אף שלעתים רחוקות בלבד (ראה א' קימרון, תרביץ סא [תשנ"ב], עמ' 565, הערה 2). במקרים אלה 'הקודש' הוא התרגום לעברית של 'קודשא (בריך הוא)'.
  5. כך היא, בין השאר, דעתו של בלאו (שם, עמ' 16-14), שגם הוא סבור שהשימוש בכינוי 'כתבי הקודש' לכתובים בלבד מאוחר הוא; וכן: W. Bacher, Die exegetische Terminologie, I, Hildesheim 1965, pp. 92-93; וכן מור, Judaism, III, עמ' 65, הערה 8; ליימן, Canonization, עמ' 57 ואחרים. האפשרויות האחרות, שבתחילה היה 'כתבי הקודש' כינוי לכתובים בלבד ונתרחב על כל המקרא, או שמלכתחילה היה השימוש בכינוי זה דו-משמעי, כרוכות בקשיים של ממש. מבין המחזיקים בהן נזכיר את איש-שלום, טומאת ידיים, ד, עמ' 25-23; ה, עמ' 69-56 (בעצם, הוא מנסה לאחוז בשתי הדעות); ולאחרונה ראה ש"י פרידמן, 'תוספתא עתיקתא', תרביץ סב (תשנ"ג), עמ' 319-318 (בהערה; ושם ספרות).
  6. ראה, למשל, דבריו הברורים של בלאו, JE, III, עמ' 140; וכן רייל, Canon, עמ' 2-1 ועוד; סטנטון, DB, I, עמ' 349 ואחרים. למעשה, כל החוקרים המכנים את האסופה המקראית 'קאנון' מגלים בכך את דעתם, שזהות התופעות מובנת להם מאליה, אף בלא שיצטרכו לומר זאת. בטענות המיוחדות של כמה חוקרים אחרונים, שמושג הקאנון הולם את התורה בלבד, או שיש להבדיל בין קאנון לבין מה שקרוי באנגלית scrhpture, נדון להלן, בפרק ו.
  7. 174-166. האוונגליון 'לפי המצרים' נחשב זמן-מה לקאנוני במצרים.
ביבליוגרפיה:
כותר: קאנון וקאנוניזציה של המקרא ושל אסופות אחרות
שם ספר: האסופה המקראית : תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים
מחבר: הרן, מנחם
תאריך: תשנ"ו
הוצאה לאור : מוסד ביאליק; י"ל מאגנס; האוניברסיטה העברית בירושלים
בעלי זכויות: מוסד ביאליק; י"ל מאגנס; האוניברסיטה העברית בירושלים
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך