עמוד הבית > חוק וחברה במקרא > עשרת הדיברות

תקציר
פירושלו של מרטין בובר לציווי "ואהבת לרעך כמוך" ולקשר בינו ובין מצוות "ואהבת את ה' אלהיך".

 
ואהבת לרעך כמוך | מחבר: מרדכי מרטין בובר
 

מוסד ביאליק

מי שמפרש: ואהבת לרעך כמו שאתה אוהב את עצמך, הרי זה משתבש באחד משלושה שיבושי-העתקה, הרצופים זה לזה בתירגום שלוש מלים עבריות אלה, בתרגום השבעים ועד לתרגומים הנפוצים האחרים. שכן לשון 'כמוך' אינו מתייחס לא אל מידתה ולא אל טיבה של האהבה, כאילו מצווה אדם לאהוב את הזולת באותו שיעור או באותו אופן שהוא אוהב את עצמו (מושג האהבה העצמית אינו נזכר כלל במקרא); אלא עניינו; נהג בעניין זה כאילו מכוון הוא אליך בעצמך. שבהתנהגות הכתוב מדבר ולא ברגש. שכן אינו אומר שעליך לאהוב את רעך, אלא לרעך. חיבור נדיר זה של הפועל הזה עם מושא-עקיף אינו מצוי במקרא אלא בפרק זה של ספר ויקרא בלבד. ומשעומד אתה על ייחוד לשוני זה, לא יקשה עליך לרדת לסוף כוונתו: רגש האהבה בין אדם לחברו, אי אתה יכול בדרך-כלל לגזור עליו את מושאו-מקבלו, המצוין ב'את'; אך אפשר ואפשר לצוות על יחס מהותי של אהבה אל הזולת, אל המקבל – והוא מסומן בל' היחס – את עזרתי, את פעולתי האוהדת, את השתדלותי האישית בשבילו. ואחרון-אחרון: לשון רע, שהשבעים תרגמו אותה אדם הנמצא בקרבתי, עניינה הראשוני במקרא הוא אדם שאני עומד אתו ביחס ישיר והדדי, בשל נסיבות-חיים כל-שהן, כגון שיתוף המקום, שיתוף הלאום, שיתוף המלאכה, אחווה שבקרב, ובמיוחד גם חברות מתוך בחירה או ידידות; ומשם היא מתרחבת ובאה לציין את האדם אשר עמדי בכלל, או את הזולת בכלל1. 'ואהבת לרעך' פירושו אפוא: האר פניך באהבה אל בני-האדם אשר בפעם-בפעם אתה בא במגע אתם בדרכי חייך; לשם כך דרושה, אמנם, נפש שאינה נעכרת על-ידי הרגשת-שנאה כלשהי, ולפיכך הוקדמה למצווה זו המצווה (פסוק יז): 'לא תשנא את אחיך ("אח") נרדף ל"רע") בלבבך'. ברם, כדי שלא יצטמצם מושג זה בתודעת העם, כפי שעשוי היה להצטמצם מחמת הרישא של הכתוב ('לא תקום ולא תטור את בני עמך'), מסמיך הכתוב לדברים אלה (בפסוק לג) את מצוות האהבה גם כלפי הגר, היינו בן העם האחר הגר בשערי ישראל 'כי גרים הייתם בארץ מצרים', כלומר מבשרכם חזיתם מה עולה לאותו גר שנוהגים עמו שלא באהבה. הראשונה מבין מצוות אלה מסתיימת בהצהרה: 'אני ה' ', והשנייה: 'אני ה' אלוהיכם', היינו, בלשון המושגים שלנו: לא צו של מוסר אלא צו של אמונה יש כאן. אם כן, פירושה של אותה הצהרה הוא: לא באשר אתם בני-אדם סתם, אלא באשר בני-אדם שלי אתם, אני מצווה אתכם על כך, ביתר עומק יתחוור לנו הקשר בין הממשות האמונתית לבין מצוות אהבת הרע, לכשנפנה אל אותו פסוק שבו מתנסחת מצווה זו, לכאורה בניגוד למה שקבענו למעלה, בשימוש מלת-היחס 'את' (דברים י, יט): 'ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים'. להבנה מלאה של פסוק זה אנו מגיעים רק כשמסמיכים אותו לשלוש ההזכרות שנזכרת האהבה בפסוקים הקודמים לו. לישראל נאמר (פסוק יב) שהוא מצווה על האהבה לה'; על אלוהים נאמר (פסוק טו) שהוא חשק באבותינו לאהבה אותם בזמן שהיו גרים; ולהלן נאמר עליו (פסוק יח) שהוא 'אוהב גר' – ולא גר פלוני או גר אלמוני, אלא בכלל את האדם התלוי בעם-ארץ זר, 'לתת לו לחם ושמלה', כשם שבתוך העם הוא 'עושה משפט יתום ואלמנה', היינו של אלה התלויים בזולתם. שהרי לגבי אלוהים אין הבדל בין האהבה גופה לבין גילויה של האהבה. לאהוב את אלוהים במלוא רגש האהבה – זה דבר שאפשר לצוות אותו, שכן אין עניינה של אהבה זו אלא הוצאת יחס-האמונה אליו, הקיים ועומד, אל הפועל, בביטחון כבאהבה, באשר שניהם אחד הם. ומשאוהב אתה אותו בפועל-ממש, הרי רגשך גופו ינחה אותך לאהוב את מי שאוהב הוא; כמובן לא את הגר בלבד – בו רק מתבהר ביתר בהירות המכוון במצווה זו – אלא כל אדם שאלוהים אוהב אותו, במידה שנוכח אתה לדעת שהוא אוהב אותו. אל יחס-של-אהבה כלפי האדם מצטרפת מעתה האהבה-גופה אליו, תולדתה של אהבת-האלוהים.

הערת שוליים:

1. להנמקת הפירוש המקובל של רע כעמית נוהגים – שלא כדין – להסתייע בעובדה, שברישא של אותו פסוק מדובר על 'בני עמך', וקודם-לכן תכופות בפסוקים בעלי תוכן דומה על 'עמית', ואולם אין ללמוד בכלל, וכן גם בכתובים מן הסוג הזה, זיהויי-משמעות מתקבולת האיברים, ודבר זה מסתבר, דרך-משל, מפסוק טו, ששם לתיבה 'דל' מקביל גדול'. בדם אף התיבה 'עמית' גופה אין עניינה כאן בן אותו עם דווקא. האדם שעל סף ההיסטוריה (וסבור אני שמאדם כזה בא הפסוק, ולאחר מכן הועתק אל נוסח מאוחר) כשם שדרכו להשתמש בערבוביה במלים אדמה וארץ (מכורה), כן משמשים אצלו בערבוביה עמית ואדם; שהרי רק את הקרוב אליו הוא מכיר מתוך מגע-שבמהות, ואת השאר הוא מקיף באותה מידה שהוא נודע לו ידיעה חיונית. בישראל הוא אומר 'עמית' וכוונתו לאדם אשר אתו הוא חי; ואילו כשהוא מבקש לציין אותו מבחינתו זאת הוא אומר 'רע'; והואיל והוא חי גם עם אחרים שלא מבני עמו, היינו עם 'גרים' (בניגוד לנוכרים, שכן אותם מזדמן לו להכיר אך במסעיו, או במסעיהם שלהם, או במלחמה נגדם, ואין הוא 'הי' עמהם), הוא מצביע עליהם במיוחד, מושג ה'זולת' שבפינו הוא מאוחר, ומוצאו מתוך המחשבה המודעת החותרת לקראת ההתגברות על עובדת הזרות (סטואה), ומתוך תנועות הגיור לדתות (דתות-המסתורין ההלניסטיות, הגיור היהודי והנוצרי של עובדי-האלילים), שאינן מתאפשרות אלא במידה שמתגברים על זרות זו.

ביבליוגרפיה:
כותר: ואהבת לרעך כמוך
שם ספר: דרכו של מקרא : עיונים בדפוסי - סגנון בתנ"ך
מחבר: בובר, מרדכי מרטין
תאריך: תשל"ח - 1978
הוצאה לאור : מוסד ביאליק
בעלי זכויות: מוסד ביאליק
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך