עמוד הבית > תקופת המלוכה > שאולעמוד הבית > תקופת המלוכה > מנהיגות במקרא

תקציר
החלק השני של המאמר עוסק במלחמת ישראל בפלשתים במכמש. במלחמה זו בולטים כמה הבדלים משמעותיים בין שאול ויהונתן, בתפיסת תפקידים כמנהיגים צבאיים וביחסם אל אלהים, אל העם וזה אל זה. אומנם יהונתן הוא זה שחוטא ומפר את השבועה החמורה בדבר איסור האכילה, אך נראה כי שאול הוא שמצטייר כדמות שלילית בפרשה זו.

 
שאול ויונתן - שתי דרכי מנהיגות : ב. יונתן מושיע את ישראל במכמש ומשחררם מיד פלישתים | מחבר: אוריאל סימון
 

הקיבוץ המאוחדנאמני תורה ועבודה
תורת המוסר המקראית היא ראליסטית, ולפיכך אין במקרא (למעט ספר דברי הימים) דמויות מופת אידאליות. לפתחם של כל איש ואישה רובצים החולשה והחטא, ו"אין אדם אשר לא יחטא" (מל"א ח 46). גדוּלה לעולם אינה מוצגת כשלמות, והנאמנות לאמת החיים מחייבת שלא לחפות על החטאים ולא להסתיר את הצללים שבחייהם של אבות האומה וגדוליה – החל באברהם, יצחק ויעקב, יוסף ואחיו, משה, אהרן ומרים ועד ליהושע, השופטים ושמואל, שאול ודויד (פרט ליונתן, שכאמור, הגיע למנהיגות אך לא לשלטון). ומכיוון שהבחירה האלוהית אינה מפקיעה את חופש הבחירה של הנבחר, אין הבחירה האלוהים בגדר ערובה להצלחתו, והיא רק מאפשרת אותה. מסיבה זו אין החולשות החמורות של שאול, המתגלות לראשונה במלחמתו בפלשתים (שמ"א יג-יד), מטילות צל על עצם הבחירה. הוא נבחר להיות אבי המלוכה בישראל בגין כישוריו, ובידו לקבוע כיצד יממש אותם. כך יועד גם שמשון לתפקידו מבטן, ורוח ה', שפיעמה אותו מנעוריו, העניקה לו כוח גופני אדיר, רוח קרב וערמת לוחמים, אך כל אלה לא מנעו בעדו לנסות חזור ונסה להתעלם ממשימת חייו להושיע את ישראל מידי הפלשתים ולחפש את אושרו בחיקן של בנות פלשתים. על דרך זו מתוארים ללא כל טיוח גם החששות והפחדים של ברק ("אם תלכי עמי והלכתי" – שו' ד 8), של גדעון ("אם יָרֵא אתה לרדת, רד אתה ופֻרָה נערך אל המחנה, ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך..." – שו' ז 11-10) ושל יפתח (הנדר הנורא בטרם קרב). החולשות האלה אינן מעיבות על הבחירה האלוהית, אלא אדרבא, מאירות אותה כהווייתה – השופט והמלך מושיעים את ישראל בשם ה', וחולשותיהם האנושיות מבליטות את חלקו של האל בהצלחותיהם כפי שהן מסבירות את כישלונותיהם.

הניצחון בגלעד אפשֵר לשאול להתחיל במימוש המשימה הכבדה של כינון מוסדות המלוכה ובו בזמן להביא לפריקת עולם של הפלשתים. הוא פעל כמלך כבר בגיוס כל העם להצלת יבש (ראו לעיל עמ' 437) ועכשיו הוא עושה שני דברים ששום שופט לא עשה מעולם: הוא בוחר מבין הלוחמים בגלעד שלושת אלפים איש שיהוו את גרעינו של צבא קבע על-שבטי, ונותן ביטוי מוצהר לעיקרון השושלתי על ידי המינוי של יונתן בנו למפקד של שליש ממנו. לעומת זאת יונתן עצמו ממשיך את דרך הפעולה של השופטים: הוא הורג את נציב פלשתים ובכך הוא מכריז על מרד בהם, ובד בבד יוצר מוטיבציה להתגייסות המונית למלחמה בהם (ממש כמו אהוד, שבתעוזה רבה הקדים את הריגת עגלון מלך מואב לגיוס הלוחמים – שו' ג 28-27). אף על פי שיונתן לא עשה זאת במצוות אביו או בידיעתו, הצטרף שאול בדיעבד ליזמתו, גייס את הצבא בשיטה הישנה (תקיעה בשופר ללא סנקציות), והודות לכך יוחס המעשה בדעת הקהל למלך עצמו: "וכל ישראל שמעו לאמר הכה שאול את נציב פלשתים וגם נבאש ישראל בפלשתים" (שמ"א יג 4). הפלשתים הגיבו בהיערכות מסיבית ביותר ("עם כחול אשר על שפת הים לרוב" – שם 5) בנחלת בנימין, וזו אילצה את שאול לרכז את לוחמיו (שהפעם לא התגייסו "כאיש אחד" – יא 7) בהיערכות עורפית בגלגל שבעמק הירדן, באותו מקום עצמו ששמואל הועיד בפגישתם ברמה להמשך שיתוף הפעולה ביניהם: "וירדת לפני הגלגל, והנה אנכי ירד אליך להעלות עלות לזבֹּח זבחי שלמים; שבעת ימים תוחֵל עד בואי אליך, והודעתי לך את אשר תעשה" (י 8).

הוראות אלו מוסבות, אל-נכון, על ההיערכות הצבאית לקראת המלחמה הצפויה בפלשתים (אשר הייתה העילה העיקרית להמלכת מלך – ט 16). נקבע בהן לוח זמנים, המשקף את התפקיד שנועד לנביא לצדו של המלך בתפיסה שהתווה שמואל בנאומו לרגל חידוש המלוכה: "...גם אנכי חלילה לי מֵחֲטֹא לה' מֵחֲדֹל להתפלל בעדכם, והוריתי אתכם בדרך הטובה והישרה" (יב 23). בשלב ההיערכות יקדים שאול את בואו לגלגל בשבעה ימים, משך זמן שאורכו נקבע מראש, ככל הנראה, משום שהוא נועד לא רק להכנות צבאיות אלא גם להעצמת הציפייה להופעת הנביא ולמה שהיא מבטאת (על דרך שהמתין משה על הר סיני עד שקראהו ה' מתוך הענן ביום השביעי – שמ' כד 16-15). ביום השביעי יצטרף אליו שמואל כדי לחזק את ידיו לקרב על ידי הקרבת קרבנות מכאן ומתן הדרכה נבואית חיונית מכאן.11

שאול אכן המתין כפי שהורהו הנביא, אך בינתים נפלה אימה נוראה על מחנה ישראל מחמת העליונות הגמורה של הפלשתים הן במספר החיילים והן בטיב חימושם (לישראלים לא היו מרכבות קרב ואף את הייצור של חרבות וחניתות ברזל השתדלו הפלשתים למנוע – יג 5, 23-19). החלה מנוסה המונית, והנמלטים מצבא שאול חיפשו מחסה במערות ובבורות ואף מעבר לירדן מזרחה. ככל שנתמשכה ההמתנה הכפויה נתגברה התפוררות הצבא, אך שמואל לא בא. שאול נואש מבואו ממש לפני שהגיע היום השביעי לסופו, והחליט להקריב את הקרבנות בעצמו (בדומה לכניעת אהרן ללחץ העם כאשר בושש משה לרדת מהר סיני – שמ' לב 1). מן התיאור המפורט של הנסיבות הקשות שגרמו להקרבה ברור שהמספר מציג אותה כמעשה של חולשה בשעת מצוקה, ולא כמעשה של תחכום פוליטי, המנצל את ההזדמנות שנקרתה כדי לנגוס בסמכויות הנביא ולהעבירן למלך.12 זאת הייתה גם הצטדקותו של שאול באוזני שמואל, כאשר הנביא הופיע סוף-סוף בדיוק כאשר נסתיימה ההקרבה:

"כי ראיתי כי נָפַץ העם מֵעָלַי, ואתה לא באת לְמועד הימים [...] ואֹמר: עתה ירדו פלשתים אלי הגלגל ופני ה' לא חליתי, ואתאפק [כנראה: התגברתי] ואעלה העֹלה" (יג 12-11).

גם שמואל מצדו לא הוכיח אותו על הקרבת הקרבן עצמה ולא על הסגת גבולו, אלא על הטעות הגורלית שעשה ("נסכלת" – פס' 13), שלא נשמע למצוות ה' (מפי נביאו). אילו אזר שאול כוח לחכות עד תום היום השביעי, מתוך הכרה עמוקה שהסיוע שהוא עשוי לקבל משליח ה', בעל כוח התפילה וההדרכה (יב 23), גדול לאין ערוך מן הנזק הנגרם על ידי המשך ההמתנה, היה אכן זוכה לעזרתו המופלאה של ה'. רק מלך הנשמע בלב שלם למצוות ה' (השורש צו"ה חוזר ארבע פעמים בדברי שמואל), מתוך שהוא מכפיף את עצמו באמת ובתמים למלך שבשמים, ממלכתו תיכון לעולם. הקרבת הקרבנות בידי שאול חמורה לאו דווקא בגלל הפגיעה בסמכותו של הנביא, אלא בגלל הכוונה להפיס את רצון האל על ידי קרבן אגב הפרת דברו. כפי שהעם חייב לבטוח במנהיגות של מלכו, ולציית לפקודותיו גם כאשר הדבר כרוך בקשיים ובסכנות, כך חייב המלך מצדו לירוא את המלך שבשמים (שישראל הוא עמו ונחלתו – ט 16; י 1; יב 22), לבטוח בו ולשמור את דברו גם כאשר נראה לו שמוטב לו לפעול על דעת עצמו. שמואל לא בישר לשאול מפלה במלחמה הנוכחית, אלא ניבא לו קרע שאין לאחותו בינו לבין שולחו. משתמע מכך שניצחון על הפלשתים, הכרוך בהפרת צו ה', יפתור רק את המצוקה המידית, אך לא יוכל לשמש בסיס איתן להתמדת השושלת של בית שאול, שכן הפרת דבר ה' חשפה חולשה יסודית בעמידתו של שאול לפני אלוהיו: "בִּקֵּש ('עבר נבואי' המביא עתיד החלטי) ה' לו איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עמו, כי לא שמרת את אשר צִוְּך ה'" (יג 14).

אכן המבחן ששאול עומד בפניו במלחמה בפלשתים קשה שבעתיים מן המבחן שהציבה בפניו המלחמה בעמונים – יחסי הכוחות בין צבא ישראל וצבא האויב הם הפעם הפוכים, והיתרון של הפלשתים גובר והולך מדי שעה בשעה. חמור מכך, לא נראית כל אפשרות להפתיע את האויב הערוך לקרב במכמש שבלב ארץ בנימין ואף מאיים לרדת לבקעת הירדן ולתקוף את מה שנותר מצבא ישראל. שאול – שהצליח (באמצעות הפחדה קלה) לגייס את האדישים למצוקתם של רחוקים להילחם במלחמת תנופה מהירה וקצרה של רבים נגד מעטים – אינו מסוגל עתה לבלום אם העריקה של לוחמים אחוזי פחד ולהפיח בהם את האמונה שבכוחם של המעטים לגבור על הרבים. זאת יוכל לעשות רק יונתן.

מעתה תתנהל המלחמה בצל הקרע שבין המלך והנביא. ואמנם בתום התוכחה הבוטה והתחזית השחורה עזב שמואל בגלוי את מחנה ישראל, ושלל ממנו בכך את העזרה הנבואית, שאותה העניק לו במלחמה הקודמת (יא 7, 12, 14):

"ויקם שמואל ויעל מן הגלגל [לדרכו, ויתר העם עלה אחרי שאול לקראת עם המלחמה (ר"ל הצבא הפלשתי), ויבוא מן הגלגל]13 גבעת בנימן" (יג 15).

בגבעה פקד שאול את חייליו, ומספרם הגיע לשש מאות איש בלבד; ללמדנו שגם ארבע-חמישיות של צבא הקבע לא עמדו בלחץ הנורא. כך הגיע צבא שאול, מכוח הנסיבות הקשות, לאותו מצב עצמו שהגיע אליו בשעתו גדעון מכוח מצוות ה' לצמצם את הצבא מעשרות אלפים לשלוש מאות איש בלבד, ובכך למנוע מראש ש"יתפאר עלי ישראל לאמר: ידי הושיעה לי" (שו' ז 2).14 עכשיו חוזר יונתן ומופיע בסיפור, אחרי שלא שמעו עליו דבר מאז הרג את נציב פלשתים והחל בכך את המרד בהם. הוא נמצא בגבעה לצדו של אביו, כאשר הם ערוכים מול הצבא הפלשתי החונה במכמש הסמוכה, וידם קצרה מלמנוע את מסע העונשין של שלושת הראשים של חיל "המשחית" הפלשתי, המחריבים ובוזזים את ארץ בנימין צפונה, מזרחה ומערבה (יג 18-17). הפלשתים נמנעים בשלב זה מלתקוף את הגבעה, וליתר ביטחון מציבים חיל משמר בסמוך למכשול הטופוגרפי "מעבר מכמש" (יג 23), המגן עליהם מדרום. המספר מפרט מאוד, הרבה יותר מן המקובל בסיפור המקראי, בתיאור הקניון החוצץ בין שני המחנות וזקיפות מצוקיו, כדי להבהיר עד כמה המכשול הזה הוא קשה למעבר לתנועה צבאית בשני הכיוונים. הקיפאון הצבאי מזיק לישראל יותר משהוא מזיק לפלשתים, משום שהמרד ידעך מאליו אם לא תהיה הכרעה בשדה הקרב. אך הכרעה לטובת ישראל נראית בלתי אפשרית כאשר ליתרון הדרמתי של הפלשתים בגודל הצבא, ברמת החימוש וברוח הלחימה, מיתוספת ההגנה של תנאי השטח. מי יעז לתקוף בנתוני פתיחה כאלה? רק מי שמאמין שאכן יש בידו להפוך את היתרונות המובהקים של האויב לחסרונות.

שאול היה לוחם אמיץ עד מאוד בחייו ובמותו, אך לא היו בו לא ההעזה ולא האמונה שהיו ביונתן בנו. שכן לא זו בלבד שבפעם השנייה היזמה ההתקפית היא של יונתן, אלא שהפעם אף נאמר במפורש שהוא שמר אותה בסוד הן מפני המלך ("לאביו לא הגיד – יד 1) והן מפני כל הלוחמים ("והעם לא ידע כי הלך יונתן" – פס' 3). יונתן קיבל עליו את האחריות הבלעדית למעשהו, אל-נכון מפני שהיה בטוח שאם תיוודע תכניתו לאביו, במישרין או בעקיפין, הוא ימנעהו מלבצעה מחמת גודל הסיכון וקוטן הסיכוי. אופייה של מנהיגותו בא לידי ביטוי בדרך שבה הוא שכנע את נושא כליו להצטרף אל התגנבות היחידים שלו למחנה הפלשתים במכמש:

"לכה ונַעְבְּרָה אל מצב הערֵלים האלה, אולי יעשה ה' לנו [ר"ל למעננו], כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט" (יד 6).

בן המלך מדבר אל הנער האנונימי כשווה אל שווה בכך שהוא נוקט גוף ראשון רבים ("יעשה ה' לנו"); הוא אינו פוקד עליו בלשון ציווי אלא מזמין אותו לפעולה משותפת בלשון קוהורטטיב ("לכה ונעברה" – וראו שו' יט 11, 13); ותחת להסתמך על חובת הפקוד לציית למפקדו הריהו מעורר אצלו מוטיבציה לצאת לקרב בדברו על האויב בלשון ביזוי ("הערלים האלה" – וראו יז 26, 36) ובעיקר בכך שהוא חושף בפניו את ביטחונו הגמור שאם אכן יהיו השמים בעזרם, אזי לא יהיה משקל מכריע ליחסי הכוחות שעל הארץ. מילת הספק "אולי", המעידה שאמונתו של יונתן אינה עיוורת כפי שאינה זחוחה, באה להבהיר לנושא הכלים שעזרת ה' בגיבורים אינה מובטחת מראש. האדם אינו יכול לכפות את מילוי רצונו ומאווייו על האל (בין השאר על ידי הקרבת קרבנות), אלא עליו להיות ראוי לעזרתו ולקוות לה בכל לבו.

כל מה שיונתן נמנע מלתבוע מנושא כליו נתן לו הנער מרצונו החופשי. יונתן דיבר אליו בלשון לא-סמכותית, והנער מצדו השיב לו בקבלה שלמה על מרותו:

"עשֵה לְךָ כל אשר בלבבך [פְּעַל על פי תכניתך], נְטֵה לך [פנה לאיזה כיוון שתחליט], הנני עמך כלבבך [אני מקבל עליי למלא את כל רצונך)" (יד 7).

ברם על אף הנכונות הזאת של נושא הכלים ללכת אחרי יונתן בעיניים עצומות אף במסוכנת שבמשימה, חוזר ומשתף אותו יונתן בלשון שוויונית בהערכת המצב שלו (אל-נכון מתוך אמון בתבונה של נושא הכלים ומתוך הכרה שאמינותו של המפקד מגבירה את סמכותו):

"הנה אנחנו עֹברים אל האנשים, ונגלינו אליהם. אם כה יאמרו אלינו: דֹּמוּ עד הגיענו אליכם! ועמדנו תחתנו, ולא נעלה עליהם. ואם כה יאמרו: עלו עלֵינו! ועלִינו, כי נתנתם ה' בידינו. וזה לנו האות" (יד 10-8).

המפקד מבהיר שאין הוא מתכוון להשליך את נפשו ואת נפש נערו מנגד ללא התחשבות אחראית בנתוני המציאות. באין נביא או כהן לעזרו, מבקש יונתן אות משמים, הנשען אמנם על שיקולים פסיכולוגיים בנוגע להלך הרוח בקרב חיילי האויב, אך תכליתו העיקרית היא לגלות לו אם יהיה ה' בעזרו.

לנוכח העליונות המגננית המוחלטת של הפלשתים, מחמת דלדול השורות הדרסטי בצבא שאול ומכוח ההגנה המוחלטת מפני התקפה מדרום שמקנים מצוקי הנחל, עשויים הזקיפים הפלשתיים להיתפס לזלזול באויב ולשאננות מתנשאת. אם אכן זהו המצב, אזי סביר שמתוך עצלות של הבוטחים בעצמם הם לא יפקדו על העברים שנתגלו בתחתית המדריך התלול, להמתין במקום עמדם עד שיבואו לבדקם, אלא יאפשרו להם לטפס למעלה ולחדור למחנה גופו. ברם הפירוש שיונתן נתן מראש לתגובת "עלו עלינו" אינו הכרחי כלל, שכן ייתכן שהם מאפשרים לעברים לטפס אליהם כדי לקדם את פניהם בכוח גדול וערוך לקרב. לכן המספר מקדים ומוסר את דברי הרהב שאמרו בינם לבין עצמם בתגובה על הופעת יונתן ונושא כליו: "הנה עִבְרים יֹוצאים מן החֹרים אשר התחבאו שם!" (פס' 11, שרקעו העובדתי כבר נמסר ב- יג 6). ואילו ליונתן, שלא שמע זאת, הספיקה ההתאמה הגמורה שבין הציפייה שלו ובין התקיימותה, מה עוד שלתגובה הפלשתית נוספת אירוניה מגושמת המשקפת את זחיחות הדעת של אומריה: "עלו אלינו, ונודיעה אתכם דבר [ונבשר לכם משהו מפתיע]" (פס' 12). האות אכן ניתן ממרום, ונסך ביונתן ביטחון בהצלחת תכניתו לזרוע בהלה במחנה הפלשתים על ידי התקפת פתע, אשר נוסף על היותה בלתי צפויה היא גם מוסווית היטב על ידי מיקומה הבלתי אפשרי ועל ידי המספר המגוחך של מבצעיה. ובצייתו, כביכול, לפקודת "עלו אלינו" של אויביו הריהו מוביל את נושא כליו לקרב: "עֲלֵה אחרַי, כי נתנם ה' ביד ישראל" (שם)

פקודתו זאת – הדומה עד מאוד לזו של אהוד בן גרא: "רִדפו אחרי כי נתן ה' את אֹיביכם, את מואב, בידכם" (שו' ג 28) – משקפת היטב את דרכו של המפקד הכריזמטי. הוא אינו שולח את אנשיו לפניו מכוחה של המשמעת הצבאית, אלא מושך אותם אחריו מכוחה של הדוגמה האישית ("עלה אחרי"), מכוח ביטחונו בעזרת ה' ("כי נתנם ה' ") ומכוח השליחות הלאומית ("ביד ישראל"). ואכן "המכה הראשונה" (פס' 14) השיגה את אשר תכנן יונתן. המתת כעשרים איש בשטח מצומצם, בזמן קצר ביותר ("ויפלו לפני יונתן, ונֹשא כליו ממותֵת אחריו" – פס'' 13), במתחם המוגן לחלוטין מפני התקפה צבאית, ובידי כוח שמחמת קוטנו לא היה אפשר לעמוד על ממדיו – הייתה בלתי-מוסברת לחלוטין. ערפל הקרב הסמיך גרם לחרדה נוראה, שמכוח 'אפקט הדומינו' התפשטה מאליה בכל היחידות של צבא פלשתים, הקרובות והמרוחקות: "ותהי חרדה במחנה, בשדה ובכל העם, המצב והמשחית חרדו גם המה! ותרגז הארץ (באופן מושאל) ותהי לחרדת אלהים" (פס' 15). כך הניב אומץ רוחו של בן המלך, שבא לידי ביטוי הן בתכנון מרחיק-ראות והן בביצוע ללא-חת, מהפך גמור ביחסי הכוחות. החרדה, הדמורליזציה וההתפוררות, שהיו מנת חלקו של צבא שאול בגלגל (יג 8-7), פוגעות עתה בצבא הפלשתי, וביתר עצמה: המערכת הצבאית מתפרקת ("ההמון נמוג" – יג 16) והמהומה הגדולה מידרדרת למלחמת הכול בכול ("והנה היתה חרב איש ברעהו" – פס' 20).

היה זה מעבר ליכולתם של שני לוחמים בודדים להפוך "מהומה גדולה מאד" (פס' 20) למנוסה רבתי, ומשימה זו הועיד יונתן לאביו ולשש מאות חייליו. אך בדומה לפלשתים התקשה גם שאול בפיענוח המידע שמסרו לו הצופים שצפו לעבר מכמש. הוא לא העז לנצל מיד את ההזדמנות המופלאה שנתגלגלה לידו (אשר בעל אמונה חזקה יותר היה רואה בה אצבע אלוהים) מבלי לברר תחילה (באמצעות מפקד הגוזל זמן יקר) מיהו שתקף את הפלשתים על דעת עצמו. וכאשר התברר לו ששוב הייתה זאת יזמה עצמית של בנו, הוא ביקש אישור משמים להצטרף אליה, באמצעות אחיה בן אחיטוב הכהן, שהיה אתו בגבעה (יד 3). אך זה הספיק שאול לומר לכהן: "הגישה ארון האלהים" (פס' 18), ושוב הוא נתקף, כבגלגל, בקוצר רוח ובחוסר יכולת להמתין לגילוי מוסמך של רצון ה', ושוב הוא מחליט לפעול על דעת עצמו פן יחמיץ את השעה. המהומה הגוברת והולכת במחנה האויב חייבה בעליל התערבות מידית, ושאול חזר בו מכוונתו לשאול בה', וציווה את הכהן: "אֱסֹף ידֶך" (פס' 19). שלא כיונתן שאול מגיב ולא יוזם, הססן ולא החלטי; ולפי שלא בטח באלוהיו בלב שלם כבנו, הוא גם לא השכיל להסתייע בו.

שאול ואנשיו תקפו את הפלשתים ההמומים, וזכו לשלושה הישגים צבאיים גדולים – מנוסת האויב, מעבר של חילות העזר העבריים מן הצבא המובס אל הצבא המנצח, והצטרפות סוחפת של הישראלים הנחבאים אל המרדף הגדול (יד 22-21). ולפי שבמבט לאחור נראה כל הישג כנובע באורח טבעי מקודמו, ולפי שאת הניצחון חוללו בני אדם, אפשר בנקל שלא לראות עד כמה הייתה עזרת ה' בגיבורים חיונית בכל השלבים, ובעיקר לגבי מעשי הגבורה של יונתן. לכן המספר מסכם את הפרק הזה של המערכה בקביעה חד-משמעית: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל" (פס' 23).

ניצול הניצחון חשוב לא פחות מן הניצחון עצמו. כדי להתמיד בתנופת הרדיפה עד לשקיעת השמש, על אף סימני הרפיון שניכרו בקרב החיילים,15 אסר עליהם שאול באיסור מוחלט להתעכב כדי להשיב את נפשם באכילה:

"ויֹאֶל [השביע באלה וקללה] שאול את העם לאמר: ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונִקַּמְתי מאֹיבי" (פס' 24).

שאול, שחשש כי הכנת המזון ואכילתו יתמשכו מעבר למינימום ההכרחי ושההתמכרות לאכילה ולשתייה תפיג את רוח הלחימה, לא הסתפק במתן פקודה צבאית בנוסח 'איש אל יאכל לחם', אלא השביע את כל הצבא בשבועת אלה סקרלית, אשר תחול – ממש כמו קללות ה'ארור' הנאמרות על הר עיבל (דב' כז 26-15) – על ראשו של כל מי שמפר אותה בסתר. ואכן האמצעי הדרסטי הזה השיג את מטרתו הן מבחינת היקף הציות – "ולא טעם כל העם לחם" (יד 24), והן מבחינת עומקו – אפילו כאשר נזדמן לרודפים דבש טבעי שניגר ביער ואפשר היה לטעום ממנו בהושטת יד אגב הליכה ומבלי להתעכב, נמנעו הכול מלעשות זאת: "ואין מַשִּׁיג [מגיע] ידו אל פיו, כי ירֵא העם את השבֻעה" (פס' 26).16

קביעת זמן חלותו של איסור האכילה – "עד הערב" – נועדה לקבוע בבירור את גדרו, וגם לבהיר, אמנם במובלע בלבד, את נחיצותו – ניצול שעות היום הנותרות למרדף, כך שלא יעלה בידי צבא האויב להימלט (כמו ביהו' י 13-13). המילים "ונִקמתי מאֹיבי" מגדירות את מטרת המאמץ הנדרש ויוצרות מוטיבציה לגבור על הרעב והעייפות לשם מיצוי הניצחון. אך בניגוד גמור לדרך שבה דיבר יונתן אל נושא כליו (יד 12-6), שאול אינו מנסח את דבריו בגוף ראשון רבים אלא בגוף ראשון יחיד, ואינו מדבר על הפלשתים כאויבי ישראל אלא כאויביו שלו. יתר על כן, בנקטו שבועת אלה הוא מבהיר הבהרה חד-משמעית, שכהמשך לדרך שבה הוא גייס את העם במלחמת הגלעד, אין הוא בא לשכנע כאחד השופטים (וכבנו) אלא להטיל משמעת ברזל כמלך. וכפי שאז התגייס כל העם משום שנפל עליו "פחד ה'" (יא 7), כך מצייתים הכול גם הפעם, אך לא למען המטרה אלא מחמת האימה: "כי ירֵא כל העם את השבֻעה" (פס' 26).

עד כאן הביקורת של שבועת האלה רק משתמעת מן ההשוואה המובלעת בין דרך הפיקוד של שאול לבין זו של בנו.17 אך מכאן ואילך ההשוואה הזאת נעשית גלויה באשר היא חלק של העלילה, והביקורת נעשית למפורשת באשר היא מושמעת מפיהם של שלושה דוברים: "איש מהעם", יונתן בן המלך והמספר עצמו. מהמשך הסיפור מתברר שמה ששאול אוסר באלה ובשבועה יונתן מתיר בפשיטות. בן המלך, שבינתיים הצטרף אל הרודפים מבלי שידע על איסור האכילה, פתר בדרכו שלו את הקונפליקט שבין הצורך להתמיד ברדיפה לבין ההיחלשות מחמת הרעב בכך שאכל מעט מאוד דבש בזמן ההליכה והתחזק בצורה מרשימה:

"ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם (כי באותה שעה הוא עוד נלחם עם נערו במחנה האויב), וישלח את קצה (!) המַּטֶּה אשר בידו, ויטבֹּל אותה ביַעְרַת הדבש, ויָשב ידו אל פיו (הוא אפילו לא רכן ארצה כדי לרדות את מעט הדבש בכף ידו), ותָּאֹרנה (כתיב: ותראֶנה) עיניו" (יד 27).

נמצאנו למדים, שאכילה מבוקרת בזמן המרדף תועלתה מרובה מנזקה, באשר היא מחזקת ומרעננת את הלוחם המותש, שעיניו חשכו מן המאמץ הממושך.

עכשו מספר ליונתן "איש מהעם" (אשר מכוח היותו חייל אלמוני מן השורה יש לדבריו אופי מייצג, כמו בשמ"א כה 14) על השבועה שהשביע אביו את הצבא, והריהו מצטט אותה בשינויים המעידים איך היא נקלטה בתודעתו: "ארור האיש אשר יֹאכל לחם היום" (יד 28). לא זו בלבד שהוא מטשטש את אופייה התכליתי של ההשבעה על ידי המרת ציון הזמן המדויק "עד הערב" בציון הזמן הסתמי והמעורפל "היום", אלא שהוא אף מציג אותה כשרירותית על ידי שהוא משמיט לגמרי את מילות ההסבר "ונִקַּמְתִי מאֹיבַי". אין מענה בסיפור אם הוא עשה זאת בדעת או בבלי-דעת, אך ברי שהמידע שהוא מוסיף בדבר תוצאות ההשבעה נאמר כביקורת גלויה עליה: "ויעף העם".

יונתן לא נבהל כשנודע לו שהוא הפר את השבועה בשגגה, ולא הביע כל חשש בדבר הנזק האפשרי שייגרם על ידי כך, משום שגם הוא היה בטוח ששמירת האלה הזיקה יותר מהפרתה. מתפיסת הפיקוד הבלתי סמכותית שלו מתבקש לא רק שהוא אינו חייב להגן על כל החלטותיו של המלך-המפקד ולשקוד תמיד על ביצור סמכותו ומעמדו, אלא גם שהוא רשאי לבקר אותו בחריפות רבה באוזני פִּקודיו, באשר הם בחזקת אנשים נבונים ובעלי שיקול דעת:

"עכר אבי את הארץ [גרם נזק חמור לארץ = לעם, ראו פס' 25]! ראו נא כי ארו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה, אף כי לוּא [על אחת כמה וכמה אילו] אכֹל אכַל העם משלל אֹיביו אשר מצא, כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים?!" (פס' 30-29).

יונתן סומך לא רק על תבונתו ונאמנותו של נושא כליו, המוכר לו אישית, אלא על הבגרות של כלל הלוחמים, ועל כן הוא בטוח שאילו אכל "העם" לא רק מעט דבש בקצה המטה, אלא ארוחה של ממש מן המזון הרב שהותירו אחריהם הפלשתים במנוסתם, לא היה מפקד כמוהו מתקשה להחזיר אותם עד מהרה ובכוחות מחודשים לרדיפה אחרי הפלשתים, שהם במפורש "אויביו" ולא רק אויבי המלך. שורשו של האמון הבסיסי הזה של יונתן באנשים הנתונים למרותו הוא, ככל הנראה, בהכרתו (ה'דמוקרטית') שעל אף ההבדל הגדול שבינם לבינו ברמה האישית וביכולת הקרבית אין הם שונים ממנו בתכונות הבסיסיות – ריסון עצמי ומסירות נפש – ושעל כן לא ייבצר ממנו לשכנעם ולהפעילם. ואילו אביו, שבגלגל נפוצו מעליו מרבית חייליו אחוזי פחד ואימה והוא לא היה מסוגל לעצור בעדם, האמין שיוכל להניע את לוחמיו למאמץ עליון רק על ידי הפחדתם. יונתן בוטח באלוהים, באנשים ובעצמו; ואילו לשאול, המסוגר והמנותק מנעוריו, והנחבא אל הכלים' גם לאחר משיחתו ובחירתו, אין מגע אמתי לא עם אלוהיו, לא עם אנשיו, ואולי גם לא עם נפשו.

המספר מצדו מצטרף לביקורת הנוקבת על המלך, על שאינו יכול להשתלט על אנשיו מבלי לקשור את ידיהם באיסור טוטלי, על-ידי הטעמת התוצאות החמורות של החלשת הלוחמים – עם בוא הערב הגיע המרדף המוצלח (רק) לעמק אילון (הרחוק מארץ פלשתים), והסיבה לכך – "ויָעַף העם מאד" (יד 31). יתרה מזו, שבועת האלה לא רק הזיקה אלא גם החטיאה, שכן כאשר פג סוף-סוף תוקפו של הרעב שכפה המלך על צבאו, התנפלו הכול על הבשר ואכלוהו אכילה לא ראויה: "ויַעַט (כתיב: ויעשׁ) העם אל השלל (ראו שמ"א טו 19), ויקחו צאן ובקר ובני בקר, וישחטו ארצה, ויאכל העם על הדם" (יד 32). אך בעוד שהמספר מטעים את הקשר שבין הגורם ("ויעף העם") לבין התוצאה ("ויעט העם"), מתעלם שאול לגמרי מן התרומה האפשרית שלו עצמו לחטאם של החיילים, והריהו מאשים אותם בלשון חריפה ביותר: "בגדתם" (רוצה לומר: הפרתם את בריתכם עם ה' – השוו: שמ' כא 8; יר' ג 20), ומצווה לרכז את השחיטה על האבן הגדולה אשר הוכנה לשם כך:

"ויאמר שאול (לעושי דברו): פֻצו [התפזרו] בעם ואמרתם להם: הגישו אלי איש שורו ואיש שְׂיֵהוּ ושחטתם בזה ואכלתם..." (פס' 34).

ייתכן שתגובתו הקיצונית של שאול נבעה מכך שהוא ראה בהתנפלות החייתית על הבשר אישור בדיעבד לחששות שלו מחוסר הריסון העצמי של החיילים, אשר גרם לו להשביע אותם שלא ייגעו בשלל עד הערב. המספר, על כל פנים, מדגיש שהציות לפקודה, הדורשת השהיה נוספת של האכילה, היה שלם, עד לחייל האחרון: "ויגשו כל העם, איש שורו בידו, הלילה (תרגום יונתן: "בליליא") וישחטו שם" (פס' 34). ללמדנו, שהעם שחטא בגלל קוצר רוח (בדומה למלכו בגלגל) מתקן את התנהגותו מיד כאשר הוא נדרש לעשות זאת.

אחרי שהצבא השביע את רעבונו הגדול, רצה שאול להשלים על ידי מרדף לילי את מה שלא הספיקו לבצע במשך היום. בפעם הזאת הוא לא פנה אל חייליו בפקודה סמכותית אלא בלשון שכנוע, אל-נכון מפני שקשה היה לפקוד על החיילים, שרדפו אחרי האויב ממכמש ועד אילון (מרחק של כשלושים קילומטרים), לחדש את הרדיפה. בדומה מאוד לדרך שדיבר בה יונתן אל נושא כליו אין הוא נוקט הפעם לשון ציווי אלא לשון זירוז עצמי בגוף ראשון רבים, מבהיר את תכנית הקרב לחיילים, אינו מאיים ואינו מטיל מורא אלא מעורר מוטיבציה צבאית ששכר אישי בצידה:

"נרדה אחרי פלשתים לילה (התכנית: מרדף של 15-10 ק"מ עד ארץ פלשתים), ונבֹזָה בהם עד אור הבקר (התועלת האישית), ולא נשאֵר בהם איש (המטרה הצבאית)" (פס' 36).

מתגובת הצבא יכול היה גם שאול עצמו להסיק ששבועת האלה הייתה מיותרת. עכשיו יכול גם שאול להיווכח שחייליו, אשר ייחס להם מוטיבציה רפויה (העלולה להתפוגג לגמרי כשיינתן להם לאכול מן השלל), אכן ראויים לאמון מלא, שכן הם נענים לפקודה המכבדת אותם ופונה אל הבנתם ונאמנותם באותה מידה של נכונות שביטא נושא הכלים כלפי יונתן (לעיל פס' 7): "ויאמרו: כל הטוב בעיניך עשֵׂה!" (פס' 36).

ככל שהמידע על צבא האויב מועט יותר כך גדול יותר הסיכון הכרוך בתקיפתו. כלל זה תופס במיוחד בלחימת לילה, שבה אין אפשרות לתכנן את מהלכי הקרב על סמך תצפיות. בגבעה, בבוקרו של יום הקרב, יזם שאול את הדרישה בה', אך הפסיק אותה מחמת הרצון להתערב מידית במצב שנהיה ברור לגמרי (יד 19-18). גם עתה, לנוכח היענותו השלמה של הצבא להמשיך בקרב, הוא בטוח לגמרי בתוצאות המרדף, ולכן איננו דורש בה', ורק נענה בדיעבד ליזמתו של הכהן שהציע לו: "נקרבה הֲלֹם [לכאן] אל האלהים" (פס' 36). שלא כמקובל, לא הסתפק שאול בהצגת שאלה אחת, אלא שאל שתי שאלות, שניסוחן אמנם שונה אך תוכנן שווה: "הארד אחרי פלשתים? התִתְּנֵם ביד ישראל?" (פס' 37). ודומה שחוסר המענה על השאלה הראשונה הוא שהניע אותו לנסות שנית תוך ויתור על הדיבור בגוף ראשון (שאין בו פסול כשלעצמו, כפי שמעידות שאלותיו של דויד בקעילה – כג 4-1) ותוך הטעמה ניכרת של הפן הדתי: "התתנם", ושל הפן הלאומי: "ביד ישראל" (ממש כפי שניסח זאת יונתן בדברו אל נושא כליו: "...כי נתנם ה' ביד ישראל" – יד 13). אך גם שאלתו השנייה לא נענתה, וברי ששתיקת השמים גרועה מתשובה שלילית, שכן חוסר מענה הוא ביטוי מובהק של חרון אף ה'.18

שאול הבין מיד שאין לצאת לקרב במצב כזה, וכינס את הצבא כולו כדי לברר מהו החטא אשר גרם לשתיקת האל. את דרישת המידע המפליל הוא אישש על ידי שבועה, שנועדה להמחיש חד-משמעית את נחישותו לגלות את האשם, יהיה אשר יהיה: "כי חי ה', המושיע את ישראל, כי אם ישנו ביונתן בני כי מוֹת ימות!" (פס' 39). ברם כיצד יכול היה להישבע מראש שיטיל את העונש המרבי עוד בטרם ידע מהו החטא? אין זאת אלא שהתוצאה החמורה – אבדן הניצחון השלם על הפלשתים – נתפסה כעדות מובהקת לחומרת החטא. בצר לו, כשהוא שוב לחוץ על ידי הנסיבות, חוזר שאול ונוקט לשון איומים (כמו בגיוס הצבא ערב מלחמת הגלעד), ושוב הוא משתמש באמצעי קיצוני ביותר (כמו בשבועת האלה), הכובל את ידיו מראש ומונע בעדו להתאים את עצמו למצבים רגישים ומורכבים.19 בשנית פוגעת חומרתה היתרה של השבועה ביעילותה – לנוכח עונש המוות הצפוי לחוטא, נמנעים האנשים שראו את יונתן מפר את שבועת האלה מלהעיד נגדו, וכפי שה' "לא עָנָהו ביום ההוא" (פס' 37), כך גם "אין עֹנֵהו מכל העם" (פס' 39). השתיקה הכפולה הזאת, של השמים ושל העם, מבטאת בדרמתיות עזה את שני הפנים של בעיה אחת – חוסר מגע אמתי של שאול עם אלוהים ואנשים.

המלך, הנתון במועקה הזאת מבלי לעמוד על שורשיה בנפשו שלו, אינו יכול לפטור את עצמו מלהמשיך במאמציו לגלות את החוטא ולהענישו, שכן זו הדרך היחידה להסרת החטאת הרובצת על ישראל. והריהו מבקש את הסכמת כל הצבא להיכנס להליך של גילוי האשם באמצעות של הפלת גורל, על דרך שעשה יהושע בגילוי עכן, שהפר את החרם על יריחו וגרם למפלה בעי (יהו' ז 26-11). כדי לשכנע את הכול שלא להירתע מן הסיכון החמור הכרוך בבירור הזה, הריהו מבהיר שבשום פנים אין הוא פוטר מראש את בית המלוכה מאשמה אפשרית: "ויאמר לכל ישראל: אתם תהיו לעבר אחד, ואני ויונתן בני נהיה לעבר אחד" (פס' 40). ושוב מגלה העם בגרות ואחריות ומביע את הסכמתו: "ויאמרו העם אל שאול: הטוב בעיניך עֲשֵה" (שם).

מוסכם כמעט על כל החוקרים שבתרגום השבעים נשתמר הנוסח המקורי של דרישת שאול בה' (פס' 41), ואילו בנוסח המסורה נשמטו המילים הנתונות להלן בסוגריים, וזאת משום שככל הנראה דילגה עינו של מעתיק קדום מ"ישראל" הראשון אל "ישראל" השני:

"ויאמר שאול אל ה' אלהי ישראל: [למה לא ענית את עבדך היום? אם יש בי או ביונתן בני העון, ה' אלהי ישראל, הבה אורים. ואם ישנו בעמך ישראל] הבה תָמים".20

בענוות אמת מביע שאול את תמיהתו הכאובה על כך שה' לא ענה על שאלתו בנוגע להצלחת המרדף אחרי הפלשתים, ומבקש מה' אלוהי ישראל שיגלה באמצעות האורים והתומים אם העוון, המונע את חידוש המגע בין האל ובין עמו ישראל, מצוי בבית המלוכה או בעם. מהטלת הגורל הראשונה נתברר שהעוון הוא אכן במנהיגות, וללא היסוס מצווה המלך להטיל את הגורל השני בינו לבין יונתן בנו, "וילכד יונתן" (פס' 42).

שלא ככמה אנשי צבא וכקורא, היודעים שיונתן הפר את השבועה, לא נודע הדבר לשאול, והריהו שואל את בנו בנוכחות כל הצבא בנימה קלה של שידול: "הגידה לי מה עשיתה?" (פס' 43; ומן הראוי להשוות זאת ללחץ המוסרי הכבד של יהושע על עכן – יהו' ז 19). האריכות היחסית שבדברי המספר: "ויגד לו יונתן ויאמר" מבטאת את המאמץ הנפשי הדרוש ליונתן בבואו להודות בחטאו ולקבל עליו את הדין: "טָעֹם טעמתי בקצה המטֶּה אשר בידי מעט דבש. הנני אמות" (שם). אין הוא טוען שלא ידע כלל על אודות השבועה כשטעם מן הדבש, ככל הנראה מפני ששתיקת השמים מכאן והילכדותו בגורל מכאן מעידות בבירור שאין הבדל מכריע בין שוגג ומזיד כשמדובר בהפרת אלה חמורה. עם זאת הוא מדגיש שהעבירה שלו הייתה מזערית שבמזערית, ותוך כדי דיבור וללא כל מילות קישור, הוא מכריז שהוא מוכן לקבל עליו את העונש הנורא שנגזר מראש. ודומה שבאמצעות הפרדוקס החריף הזה רוצה יונתן לומר, שהוא מקבל עליו את הדין לא משום שחטאו אכן היה גדול, אלא משום שאביו פצה את פיו באלה וגם כבל את עצמו בשבועה, וחובת הבן היא לשאת בתוצאות המעשים של האב גם כאשר הם שגויים (ממש כפי שעשתה בת יפתח – שו' יא 36).

קשה מאוד להניח ששאול לא חש באירוניה המרה הזאת, ושהוא לא השתאה לנוכח גבורת הנפש של בנו. אדרבא, מסתבר שתשובתו הנוקשה, המחוזקת ומחושקת על ידי שבועה נוספת, באה לומר שעל אף כל זאת כלה ונחרצה מלפניו לעמוד בדיבורו ולקיים את שבועתו הקודמת: "ויאמר שאול: כה יעשה אלהים וכה יוסיף, כי מות תמות, יונתן!" (פס' 44). באמצעות גזר הדין הנורא הזה מכריז שאול קבל כל העם: יראו נא הכול וידעו שהמלך המטיל משמעת מוות על חייליו, נאמן לדברו לבלי חת וללא משוא פנים אפילו במחיר חיי בנו בכורו.

במקום להתרשם העם מתקומם. הוא מזדעזע מן העיוורון המוסרי, שולל מכול וכול את גזר הדין, כובל את המלך בשבועה נגדית ומתקן על אחריותו שלו את אשר מלכו עומד לעַוֵות:

"ויאמר העם אל שאול: היונתן ימות, אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל?! חלילה! חי ה' אם יפֹּל משערת ראשו ארצה, כי עם אלהים עשה היום הזה! ויפדו העם את יונתן ולא מת" (פס' 45).

צבא העם, ששאול השליט עליו את משמעתו ביד קשה בראותו אותו כמשועבד לפחדיו ולמאווייו, מתגלה לא רק כנשמע למנהיגות ראויה, אלא גם כעולה על מלכו בחכמת לב, במשפט צדק ובנדיבות רוח. כנגד תפיסת הצדק הפורמליסטית של שאול, אשר לפיה ייקוב הדין את ההר מבלי להתחשב בנסיבות, במניעים ובזכויות של החוטא, העם מציב את התנגדותו המוסרית לשיפוט המופשט המנתק את החטא מאישיותו של החוטא, ומתקומם נגד העוול שבמתן עונש נורא למי שראוי לשכר גדול – יונתן, שבגבורה עילאית הביא את הישועה הגדולה לישראל. על כך נוספת טענה תאולוגית: היום הגדול הזה הוא פרי קרבה נדירה של אלוהים ואדם, ויונתן הוא המוציא לפועל של רצון השמים; ואין להעלות על הדעת שהאל אכן חפץ אפילו בהענשה מזערית של עושה דברו.21 המספר אינו מפרט כיצד פדה העם, בתבונה משפטית ובאומץ לב דתי, את יונתן. מסתבר שהם המירו את העונש הגופני בכופר כספי, וכך כיפרו על עוונו22 והסירו את החטאת מעל ישראל.

יש זיקה עניינית ולשונית ברורה בין מה שאירע בסוף מלחמת יבש גלעד לבין מה שאירע בסוף מלחמת מכמש:23

"ויאמר העם אל שמואל: מי האֹמֵר שאול ימלֹך עלינו?! תנו האנשים ונמיתם! ויאמר שאול: לא יומת איש ביום הזה, כי היום עשה ה' תשועה בישראל!" (יא 13-12).

"ויאמר שאול: כה יעשה ה' וכה יוסיף כי מוֹת תמות, יונתן! ויאמר העם: היונתן ימות, אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל?! חלילה! חי ה' אם יפֹּל משערת ראשו ארצה כי עם אלהים עשה היום הזה!" (יד 46-44).

נתחלפו התפקידים: בתום יום ניצחונו הראשון (שהיה שלם מבחינה צבאית וביצר את מעמדו האישי) הציל שאול את מתנגדיו מידי העם שדרש להמיתם; ואילו בתום יום ניצחונו השני (שלא הושלם מבחינה צבאית ושבו נחשפו ברבים כמה מחולשותיו) העם הוא שמציל את יונתן בנו מידי שאול העומד להמיתו. המלך, שביטחונו העצמי כמפקד, כמלך וכאב החל להתערער, פועל עכשיו באותה יד קשה, שאת תוצאותיה העקובות מדם השכיל למנוע בעבר הלא-רחוק. ואילו העם קם כאיש אחד לא רק להגן על בן המלך שהושיעו, אלא גם להחזיר את המלך אל ערכיו שלו. ואכן קרוב מאוד לשער שההסתמכות של המגינים על יונתן על דבריו של שאול עצמו בעבר הלא-רחוק הקלה עליו להרכין את ראשו בפני משפט הרבים ולהודות בשתיקה שצדקו ממנו.

המספר מסיים את פרשת מלחמת מכמש בפסוק מסכם: "ויעל שאול מאחרי פלשתים (מבלי לחדש את המרדף), ופלשתים הלכו למקומם (מבלי שנפגעו)" (יד 46). והקורא רשאי להסיק מהפרשה המורכבת הזאת שאילו היה שאול מסוגל להנהיג את הצבא בדרכו של יונתן, היה הכול הולך למישרים הן עם אלוהים והן עם אנשים, וגם הניצחון על הפלשתים היה שלם.

לחלקים נוספים של המאמר:
א. שאול בחיר ה' מושיע את יבש גלעד מהתעללות ואת ישראל מחרפה
ב. יונתן מושיע את ישראל במכמש ומשחררם מיד פלישתים (פריט זה)
ג. במלחמת החרמה בעמלק שאול ירא מצבאו יותר מאשר מאלוהיו

הערות שוליים:
11. ראיה לכך שזאת אכן כוונת שמואל באמרו: "והודעתי לך את אשר תעשה" (י 8) יש בעובדה ששאול השתמש באותן מילים עצמן כאשר העלה את שמואל באוב כדי לקבל ממנו מידע ועצה ערב מלחמת הגלבוע: "ואקראה לך להודיעני מה אעשה" (שמ"א כח 15).
12. בגלל הנטייה, הרווחת בעיקר בקרב היסטוריונים, לחפש מניע פוליטי ואינטרס אישי בכל סכסוך בין הרשות הממלכתית למנהיגות הנבואית, יש המעדיפים לשער מה מסתתר מאחורי הכתובים ואינם מאזינים להם. ראו John Bright, A History of Israel, London 1960, p. 171. בנימין אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, ירושלים תשל"ג, עמ' 154-153; משה אילת, "שאול בשיא כוחו וראשית נפילתו (על המשמעות ההיסטוריוגראפית של שמואל א
יג-יד)", תרביץ סג (תשנ"ד), עמ' 8-7. להערכה ההיסטורית של טקסט ספרותי חייבת לקדום הבנה ספרותית דוגמת זו של פוקלמן, המציע ביאור ספרותי רגיש מבחינה סגנונית ותאולוגית כאחד לעימות שבין שמואל ושאול. ראו (בספרו, הנזכר בהערה 9), כרך 2, 1986, עמ' 44-32.
13. המילים שבין הסוגריים חסרות בנוסח המסורה (הן נשמטו, כמשוער, בגלל שעינו של מעתיק קדום דילגה מ"מן הגלגל" הראשון ל"מן הגלגל" השני), אך נשתמרו בתרגום השבעים, ויש להן הד ברור גם אצל יוסף בן מתתיהו: "ושמואל חזר אל ביתו מתוך רוגז על הדבר שנעשה", ואילו שאול בא אל עיר גבעון..." (קדמוניות היהודים, ו, ו, ב, תרגום אברהם שליט, כרך א, ירושלים ותל-אביב תש"ד, עמ' 192).
14. על המקבילות הרבות שבין קרב מכמש למלחמת גדעון במדין העמיד J. Blenkinsopp, “Jonathan’s Sacrilege – 1 Sam 14, 1-46: A Study in Literary History”, CBQ 26 (1964), p. 428-429. וביתר הרחבה ופירוט משה גרסיאל, "קרב מכמש – עיון היסטורי ספרותי (שמ"א יז-יח)", עיוני מקרא ופרשנות א – מנחות זיכרון לאריה טוויג (בעריכת מ' גושן-גוטשטיין וא' סימון), רמת-גן תש"ם, עמ' 50-39.
15. מן ההקשר נראה שלכך הכוונה בכתוב הסתום "ואיש ישראל נגש ביום ההוא" (פס' 24). הפועל נג"ד בבניין נפעל משמעו 'נלחץ', ומסתבר שהוא מורה כאן על לחץ מחמת עייפות ורעב. לכאורה יש זיקה ברורה בין פסוק זה ובין הפסוק המתאר את המצוקה שבטרם קרב, שכן גם בו בא הפועל הנדיר הזה: "ואיש ישראל ראו כי צר לו, כי נגש העם ויתחבאו..." (יג 6). אך לפי שהניסיונות השונים להאיר זיקה זו אינם משכנעים, מוטב להודות שהיא אינה מחוורת.
16. רווחת מאוד הדעה שאיסור האכילה הוא צום סקרלי. כך טוען בלנקינסופ (במאמר הנזכר בהערה 14), עמ' 432 שבמלחמת הקודש נהגו לצום כדי לעורר את רחמי האל, ומביא כמקבילה את הצום שהוכרז במלחמת השבטים נגד הגבעה. אך הוא מתעלם מכך ששם מדובר במפורש בצום: "ויבכו וישבו שם לפני ה' ויצומו ביום ההוא עד הערב" (שו' כ 26) ושהיה זה צום מבעוד יום, שנועד לרצות את האל בטרם קרב, ואילו כאן אין מדובר בצום אלא באיסור אכילה, שהוכרז בזמן המרדף ושחלותו הוגבלה מראש לזמן הלחימה. יתרה מזאת, אין להעלות על הדעת שיונתן יפר נוהג מקודש וידבר בגלוי העל הנזק שנגרם בגללו. טענה זו תופסת גם לגבי סברתו של משה אילת (במאמר הנזכר בהערה 12), עמ' 13, הקובע שהצו להימנע מאכילה "מנוגד לכל היגיון צבאי", ומציע להבינו כצום של כפרה: "ויתכן שבכך ביקש שאול לטהר מעוונותיהם את הלוחמים הרבים שהצטרפו זה עתה לצבאו...". ואילו סוזן נידיטש, שכלל לא העלתה על דעתה שמא יש באיסור האכילה יתרון משמעתי, והמבארת אותו כנדר של מניעה עצמית המבטאת מסירות לאל, מתייחסת בקצרה לדברי הביקורת של יונתן ומתרצת אותם כמשקפים מחלוקת אידאולוגית בתוך הסיפור, מחלוקת שבה מייצג יונתן את ההשקפה ש"מוטב לסמוך על עצמך ועל צבא מוזן היטב". ראו Susan Niditch, War in the Hebrew Bible, New York & Oxford 1993, pp. 32-33.
17. לא כך בתרגום השבעים, אשר לפי גרסתו המורחבת בפס' 24 באה כבר לפני המילים "ביום ההוא" ביקורת גלויה מפי המספר: "ושאול שגה שגגה גדולה".
18. עד כמה קשה המצב הזה מעידים מאמציו הנואשים של שאול לזכות במענה שמים ערב מלחמת הגלבוע – שמ"א כח 19-3.
19. הנטייה של שאול למידת דין קנאית עתידה לבוא לידי ביטוי גם בהריגת הגבעונים ("ויבקש שאול להכתם בקנאתו לבני ישראל ויהודה" – שמ"ב כא 2) ובהכרתת האובות והידעוני מן הארץ (שמ"א כח 3, 9).
20. על בניית הנוסח ועל דרך השאלה באורים ותומים ראו: משה צבי סגל, ספרי שמואל, ירושלים 1956, על אתר; שמעון בר-אפרת, שמואל א, ירושלים ותל-אביב 1996, על אתר; Emanuel Tov, The Text-critical Use of the Septuagint in Biblical Research, Jerusalem 1981, p. 188.
21. טענה זו דומה לדברי ההרגעה של אשת מנוח באוזני בעלה, שחשש פן ימותו על אשר ראו את המלאך: "לו חפץ ה' להמיתנו, לא לקח מידנו עלה ומנחה, ולא הראנו את כל אלה, ולא השמיענו כזאת" (שו' יג 23).
22. על דרך שבעל שור נגח שהמית איש או אישה רשאי לפדות את עצמו מעונש מוות על ידי פיצוי כספי: "אם כפר יושת עליו, ונתן פדין נפשו ככל אשר יושת עליו" (שמ' כא 30). וכך הבין זאת גם רבי אלעזר: "נתנו משקלו זהב ופדאוהו" (מדרש שמואל, פרשה יז).
23. דנים בכך, כל אחד בדרכו שלו, מרדכי מרטין בובר (בספר הנזכר בהערה זו), עמ' 218-217; משה גרסיאל (במאמר הנזכר בהערה 14), עמ' 37; ויאן פוקלמן (בספר הנזכר בהערה 9), עמ' 76.

ביבליוגרפיה:
כותר: שאול ויונתן - שתי דרכי מנהיגות : ב. יונתן מושיע את ישראל במכמש ומשחררם מיד פלישתים
מחבר: סימון, אוריאל
שם ספר: עין טובה : דו שיח ופולמוס בתרבות ישראל
עורך הספר: אילן, נחם
תאריך: תשנ"ט
הוצאה לאור : הקיבוץ המאוחד; נאמני תורה ועבודה
בעלי זכויות: הקיבוץ המאוחד; נאמני תורה ועבודה
הערות: 1. המשך כותר: ספר יובל למלאת עי"ן שנים לטובה אילן.
2. חברי המערכת: יוסף אחיטוב, נחם אילן, מנחם בן שושן, גילי זיוון, אבי שגיא.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך