עמוד הבית > תקופת המלוכה > שאולעמוד הבית > תקופת המלוכה > מנהיגות במקרא

תקציר
החלק השלישי של המאמר עוסק במלחמה בעמלק. בניגוד למלחמות הקודמות שערך שאול, מלחמה זו היא ביוזמת ה' ובעלת אופי דתי. שאול מצווה לצאת נגד עמלק למלחמת חרם, בה אסור להותיר נפש חיה ואסור לקחת מהשלל. אולם שאול מתגלה בשנית כמנהיג חלש ונכשל במילוי הצו האלוהי. לכשלון זה מחיר יקר - מלכותו נקרעת ממנו ומביתו. גם מתוך פרשה זו מסיק המחבר על הפערים בין מנהיגות שאול למנהיגות בנו, יונתן.

 
שאול ויונתן - שתי דרכי מנהיגות : ג. במלחמת החרמה בעמלק שאול ירא מצבאו יותר מאשר מאלוהיו | מחבר: אוריאל סימון
 

הקיבוץ המאוחדנאמני תורה ועבודה

בקטע הביניים הסיכומי שבין סיפור מלחמת מכמש וסיפור מלחמת עמלק (יד 52-47) מנויות הצלחותיו המדיניות והצבאיות של שאול. הוא ביסס את שלטונו בישראל, הרחיב בהתמדה את צבא הקבע, וניצח בכל המלחמות הקונבנציונליות נגד האויבים מדרום, ממזרח ומצפון, ובהם גם השוסים העמלקיים. רק על האויב ממערב, הפלשתים, הוא לא גבר: "ותהי המלחמה חזקה על פלשתים כל ימי שאול" (פס' 52).

על רקע זה של ביצור ביטחונה של ממלכתו נקרא שאול בידי נביא ה' לצאת למלחמה השונה לגמרי מכל קודמותיה בכך שהמטרה שלה אינה צבאית, מדינית, טריטוריאלית או כלכלית, אלא בגלוי ובמוצהר – דתית. עד כה יצא שאול לכל מלחמותיו על פי שיקול דעתו וביזמתו שלו, ואילו היזמה למלחמת עמלק יצאה משמואל, הקובע בדבריו אל מלך ישראל את אופייה המחייב כמצוות ה', את טיבה הסקרלי כמלחמת חרם ואת מטרתה – הענשת הרשעים כגמולם. הנביא מבהיר לשאול שהוא חייב לבצע את דבר ה', מפני שהוא חב את מלכותו לה', שבחר בו למלוך מטעמו על עמו של ה': "אֹתי שלח ה' למשָחֲך למלך על עמו, על ישראל. ועתה שמע לקול דברי ה'" (טו 1). ה' צבאות פוקד עתה על העמלקים את העוון החמור של אבותיהם, אשר ללא כל מעצורים מוסריים תקפו את ישראל כשאך זה יצא ממצרים. והריהו מצווה את הראשון למלכי ישראל, בהגיעו אל המנוחה והנחלה, לצאת נגדם למלחמת חרם, שאסור להותיר בה נפש חיה ואסור לקחת מאומה מן השלל. מלחמת השמד זו היא בגדר מסע עונשין אלוהי, שמחמת הטוטליות שלו אין שכר ארצי בצדו,24 שבו מלך ישראל וצבאו אינם אלא כלי בידי שופט כל הארץ.25

בסיפור המקראי ההישמעות אינה מבוטאת, בדרך כלל, בדיבור אלא במעשה. ואמנם מסופר כאן שבתגובה לדברי שמואל גייס שאול ללא כל קושי את צבא העם. ממדיו אמנם אינם מגיעים לממדי הצבא במלחמת יבש גלעד, אך סדר הגודל דומה, ומן הסתם יש לצבא ישראל גם הפעם יתרון מספרי גדול על פני צבא האויב. כדי שלא לפגוע בחפים מפשע, אפשר שאול, על דעת עצמו ומכוח הבנתו את הצו של הנביא, לשבט הקיני להתנתק מן העמלקים, אשר באשמתם ההיסטורית לא היה לו חלק: "ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים" (פס' 6). בניגוד בולט לשני הסיפורים הקודמים על מלחמות שאול, הניצחון המוחץ על עמלק אינו מומחש על ידי פירוט המהלכים הטקטיים, אלא אדרבא על ידי השתיקה על אודותיהם. המספר אינו אומר אלא ששאול ערך את צבאו במסתור הנחל בסמוך למקום חנותם של העמלקים (אל-נכון כדי להעלים מעיניהם את ההתקפה האמורה ולהפתיעם), ושהוא הכה אותם על פני כל מרחבי חצי האי סיני "מחוילה בוֹאֲך שוּר אשר על פני מצרים" (טו 7).

ואכן הקושי במלחמת עמלק לא היה לגבור על האויב אלא לעמוד בתנאי החרם, ובהתאם לכך יוחדו לתיאור המלחמה רק ארבעה כתובים (פס' 7-4) ואילו רובו של הסיפור יוחד לדבר ה' (פס' 3-1), להפרתו בידי המלך והעם (פס' 9-8) ולתוצאות המרות של הפרה זו לגבי המלך (פס' 35-10). הפרת דבר ה' הייתה חלקית: מצד אחד הוחרמו כל העמלקים (פרט לאחד) לפי חרב בהתאם לצו, ומצד שני החרם לא בוצע בנוגע למה שהיה יקר ערך במיוחד באדם ובבהמה: "ויחמֹל שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמִשְנִים [השמנים או השניים לבטן], ועל הכָּרים [כנראה: צעירי הצאן] ועל כל הטוב ולא אבו החרימם. וכל המלאכה [המקנה] נְמִבְזָה ונָמֵס [אולי: הבזויה והנמאסת] אֹתָה החרימו" (פס' 9). הפועל חמ"ל פירושו, בדרך כלל, 'לרחם', אך יש כתובים שבהם משמעו 'לחוס על משהו משום שחבל עליו' (כמו: "ויחמל לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לארח הבא לו..." – שמ"ב יב 4), וברי שמלך החס על חייו של מלך האויב אינו עושה זאת מתוך רגשי רחמים (שהיו יכולים להיכמר על הטף) אלא מתוך חשבון תועלתני (כגון ערכו הרב מבחינה פוליטית או הגנה אינטרסנטית על חיי מלכים). מה שנעשה במלחמת יריחו בסתר בידי איש אחד, שלא עמד בפיתוי וחמד את הדברים יקרי הערך שבשלל – "אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף ולשון זהב אחד חמשים שקל משקלו" (יהו' ח 21) – נעשה במלחמת עמלק בגלוי בידי המלך וכל צבאו. אך בעוד שבימי יהושע נענש העם כולו במפלה בעי בגלל חטאו של היחיד, הרי הפעם נתלית אשמת העם במלכו, אל-נכון משום שהמלך יכול היה למנוע את צבאו מלהפר את החרם: "ויהי דבר ה' אל שמואל לאמר: נחמתי [התחרטתי] כי המלכתי את שאול למלך, כי שב מאַחֲרַי ואת דברי לא הקים" (טו 11).

הנביא, שבגלגל בישר למלך לראשונה על אבדן שושלתו עקב חולשתו, מגיב עתה למשמע גזר דינו הסופי מפי ה' בזעזוע, במחאה ובמאבק עז: "ויִחַר לשמואל, ויזעק אל ה' כל הלילה" (פס' 11). אך משלא נענתה תפילתו חייב היה הנביא להודיע לשאול בשם ה' שמלכותו לא הצדיקה את בחירתו ("וישכם שמואל לקראת שאול בבֹקֶר" – פס' 12). בשלבים הראשונים של העימות הקשה הזה שבין הנביא והמלך עדיין לא היה לבו של שמואל שלם עם חומרת גזר הדין. אך התכחשותו של שאול לעובדות כהווייתן והתנערותו מאחריותו כמלך הפכו את שמואל בהדרגה מסנגור לקטגור.26 ואכן ההסתייגות מדרכו של שאול נעשית בסיפור הזה באמצעות התוכחה הנבואית הישירה, ולא באמצעות ההנגדה עם דרך חילופית, ולכן לא נזכר בו כלל שמו של יונתן.

שמואל ברר היכן נמצא שאול, והידיעה שהמלך "מציב לו יד [מצבת ניצחון]" (פס' 12) בכרמל שבדרום נחלת יהודה המחישה בעבורו את הפער המדהים שבין תחושת הניצחון המפעמת את שאול לבין בשורת הכישלון שעליו להשמיע באוזניו כאשר ייפגשו שוב בגלגל. לא ייפלא אפוא שהמלך קיבל את פניו בברכה חסודה: "ברוך אתה לה'! הקימותי את דבר ה'!" (פס' 13), ושבתשובתו לשאלה הצוננת של הנביא בדבר מקור הצאן והבקר שבמחנה, ניסה שאול לגולל על העם את אשמת הפרת החרם, וגם לטעון שהיא נעשתה לשם שמים:

"אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר, למען זְבֹח לה' אלהיך, ואת היוֹתֵר החרמנו" (פס' 15).

תגובתו הכפולה של הנביא התייחסה לשני מישורים: במישור העובדתי הוא הבהיר לשאול ששום הכחשה לא תועיל, משום שהמצב לאמתו כבר ידוע לו מפי הגבורה: "הרף ואגידה לך את אשר דִבֵּר ה' אלי הלילה" (פס' 16); ובמישור התודעתי הוא הטיח כנגדו ששום הקטנה עצמית לא תסכון, משום שענוותנותו הראשיתית, שנזקפה לזכותו בפגישתם ברמה כתריס מפני שתלטנות, אינה יכולה לשמש לו כיום כסות לחולשה:

"הלוא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה, וימשחך ה' למלך על ישראל, וישלחך בדרך ויאמר: לך והחרמתה את החטאים, את עמלק... ולמה לא שמעת בקול ה'?!..." (פס' 19-17).

שאול ניסה בשנית לטעון שהצאן והבקר אשר לא הוחרמו נועדו להיות מוקרבים בגלגל, ובכך נחשפה שוב נטייתו משכבר להעמיד את זיקתו לאלוהיו על עבודת קרבנות קפדנית (המותירה את השליטה בידי אדם), ולא על ההישמעות לרצון האל (המותירה את השליטה בידי שמים). לנוכח כוונתו זו של שאול לחזור ולעשות, וביתר שאת, מה שכבר עשה פעם בגלגל – להפיס את רצון האל על ידי קרבן תוך כדי הפרת דברו – הטיח הנביא כנגדו, בלשון שירית החודרת לנפש ונחרתת בלב, שלושה דברים: ראשית, שלעולם לא תוכל עבודת הקרבנות לבוא במקום השמיעה וההקשבה לדבר ה'; שנית, שהמריית פי האל גרועה מעבודה זרה; ושלישית, שמלך שאינו מכוון את מעשיו על פי רצון ה', אינו יכול להיחשב עוד כשליחו:

החֵפֶץ לה' בעֹלות וזבחים / כּשְמֹעַ בקול ה'?
הנה שְמֹעַ מזֶבַח טוב / להקשיב – מחלב אילים!
כי חטאת קסם – מרי / ואָוֶן ותרפים – הַפְצַר [אולי: סרבנות]!
יען מאסת את דבר ה' / וימאסך מִמֶּלֶך! (פס' 23-22).

רק מששמע שאול את גזר דינו במלוא חומרתו, הוא הבין שאין מנוס מן ההכרה בחטאו וההודאה בחולשתו. הוא אכן הפר את מצוות ה' בפי נביאו, ולאו דווקא משום שרצה להביא את השלל כקרבן, אלא משום שלא אזר כוח לעמוד נגד חמדת הביזה של חייליו, והעדיף לשמוע בקולם מלשמוע בקול אלוהיו: "ויאמר שאול אל שמואל: חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דברֶיך, כי ירֵאתי את העם ואשמע בקולם" (פס' 24).

אפילו בשלב זה עדיין לא עמד שאול על גודל חטאו ועל חומרת מצבו. והריהו משלה את עצמו שבכוחו של הנביא למחול לו על חטאתו ("שא נא את חטאתי" – פס' 25) ושהוא ייאות להצטרף אליו בהשתחווייתו לה' ויראה בכך לעיני כול שהמשימה אכן בוצעה לשביעות רצונו ("ושוב עִמִּי ואשתחוה לה'" – שם). לנוכח הולכת השולל העצמית הזאת חייב היה שמואל להבהיר לשאול עד כמה בלתי מציאותית היא תקוותו לרפא את שברו על ידי הודאה בחטא, המלווה בהצטדקות שהיא החמורה שבהאשמותיו – פחדו מפִּקודיו. לשם כך חזר שמואל והכריז על הסופיות של גזר הדין האלוהי, ובמקום להצטרף אל שאול כבקשתו פנה ללכת לדרכו. שאול, שהבין באחת את המשמעות של נטישתו בידי הנביא ובידי שולחו אך עדיין השלה את עצמו שבכוחו לעצרו מלכת, אחז בחזקה בכנף מעילו של הנביא המתרחק. כנף המעיל נקרעה, וכך נוצר אות נבואי שהמחיש באורח המשכנע ביותר שהמלוכה כבר נקרעה (בכוח) מעל שאול:

"ויאמר אליו שמואל: קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום (!), ונתנה לרֵעֲך הטוב ממך. וגם נצח ישראל [אלוהי ישראל] לא ישקר [איננו אומר דברים בעלמא] ולא יִנָּחֵם [איננו חוזר בו מגזר דינו], כי לא אדם הוא להנחם" (פס'29-28).27

רק עכשיו נתחוור לשאול שהקרע עם אלוהיו הוא אכן סופי, והריהו חוזר ואומר "חטאתי", אך הפעם ללא שום הצטדקויות, ומבקש משמואל לא לאחות את הקרע אלא רק להסתיר אותו: "עתה כבדני נא נגד זקני עַמִּי ונגד ישראל, ושוב עמי והשתחוֵיתי לה' אלהיך" (פס' 30). לבקשה הפתטית הזאת יכול היה הנביא להיענות בחיוב, ולאחר שעשה זאת דרש להביא אליו את אגג. בניגוד גמור לציפיות של מלך עמלק, שייטב לו בידי הנביא מאשר בידי המלך, קיים בו שמואל את דין החרם "לפני ה' בגלגל" (כלומר בקרבת מזבח ה'),28 אחרי שהצדיק עליו את דינו בתוקף מוסרי רב: "כאשר שִׁכְּלָה נשים חרבך / כן תִּשְׁכַּל מנשים אמֶך" (פס' 33). והסיפור מסתיים, כמו הרבה סיפורים מקראיים, בפרידת הגיבורים: שאול עלה לביתו שבגבעה, ואילו הנביא הלך לביתו שברמה, והתאבל שם על המלך שהוא משחו ושמעתה כבר אין טעם לפגשו "עד יום מותו" (פס' 35).

הכשל של המלך, שנשמע לפקודיו ולא לאלוהיו, היה אמונתי מכאן ומנהיגותי מכאן. מלחמה שהוגדרה מראש כלא-תועלתית וחריגה הפכה למלחמה תועלתית רגילה, מפני שפעם נוספת לא היה המלך מסוגל להטיל את מרותו על צבאו מכוחה של סמכותו האישית ושל מוטיבציה אמונתית. בימים ההם היה שלל האויב המובס שכרו של החייל, הנוטש את משקו בהתגייסו לצבא העם והמשליך את נפשו מנגד בקרב. ושאול לא האמין שיוכל להניע צבא שלם להילחם במסע עונשין אלוהי נגד עמלק כאשר שכרם של החיילים נטבח לעיניהם ללא תכלית תחת להינתן להם. המכנה המשותף לאופן שבו גייס שאול את צבא העם למלחמת יבש גלעד, לאי-יכולתו לנסוך אומץ בחייליו הנפוצים בגלגל, לרתיעתו מלתבוע מצבאו להתמיד ברדיפה אחרי הפלשתים אגב הפסקות קצרות לאכילה והחלפת כוח, ולהימנעותו מלדרוש ממנו לקיים את מצוות החרם בכל חומרתה הוא חוסר האמון העמוק שהיה לו כלפי "העם". הניכור ה'אריסטוקרטי' של שאול מעמו אינו אלא צדה השני של ענוותנותו. בדיעבד מתברר שהענווה שלו בשעה שחיפש את האתונות ולא את המלוכה לא הייתה ענוותו של אדם היודע את ערכו ואת מקומו אך אינו מאמין שהוא נועד למשרה רמה, אלא של אדם הנרתע מן המגע עם ההמונים באשר הם זרים לרוחו והוא מתקשה להשפיע עליהם. רוח ה' שצלחה אותו במשיחתו והדרכת הנביא שהובטחה לו באותו מעמד היו צריכות להעניק לו מבחוץ את מה שהיה חסר לו מבפנים. אך הוא לא השכיל לשאוב מהם עצמה וכוח, ותחת זאת ניסה למלא את החסר על ידי עצמאות-יתר כלפי השמים והיטלטלות בין תקיפות-יתר לבין חולשת-יתר בהנהגת עמו. ואילו כוחו הרב של יונתן בנו כמנהיג נבע מכך שהוא נשמע לאלוהיו (דבר שיתברר ביתר שאת במחצית השנייה של מלכות שאול) ובטח בעצמו ובאנשיו.

לחלקים נוספים של המאמר:
א. שאול בחיר ה' מושיע את יבש גלעד מהתעללות ואת ישראל מחרפה
ב. יונתן מושיע את ישראל במכמש ומשחררם מיד פלישתים
ג. במלחמת החרמה בעמלק שאול ירא מצבאו יותר מאשר מאלוהיו (פריט זה)

הערות שוליים:

24. יעקב ליכט, פירוש על ספר במדבר [יא-כא], ירושלים תשנ"א, עמ' 225, מפרש כך גם את הנדר של בני ישראל במלחמת החרם בכנעני, שהם עצמם יזמו: "אם נתן תתן את העם הזה בידי, והחרמתי את עריהם" (במ' כא 2) – "החרם בכל צורותיו אינו אלא הקדשה לאלוהים שיש בה תוספת חומרה. החרם שמדובר בו כאן עניינו ויתור מוחלט של האדם על כל תועלת מן הרכוש הנכבש; כלומר השמדת השלל ועזיבת המקום שיהיה שממה".
25. אין זה המקום לדון בבעיות הקשות הכרוכות באופי התורשתי, הקולקטיבי והטוטלי של החרם. על כל פנים מן הראוי לציין שבסיפור הזה אין מדובר בהשמדת עם המוצגת כמלחמת קודש, אלא במלחמת עונשין נגד ההתגלמות של הרוע הצבאי, המוטלת על ישראל כצו, אשר את תנאיו הוא מתקשה מאוד לקיים. לא המלך הכריז על מלחמת החרם הזאת אלא ה', המטיל (באמצעות נביאו) על צבא ישראל לשמש בה כשבט אפו של המשפט האלוהי (אשר הטוטליות שלו באה לידי ביטוי גם בדין עיר הנידחת – דב' יג 19-13). ההנחה הסמויה, שעמלק שבהווה מחזיק בדרך אבותיו, מקבלת אישור מפורש בסוף הסיפור כאשר שמואל אומר לאגג מלך עמלק: "כאשר שכלה נשים חרבך / כן תשכל מנשים אמך" (טו 33).
26. את התהליך הזה תיאר בהעמקה ובפירוט Meir Sternberg, The Poetics of Biblical Narrative, Bloomington 1985, pp. 505-515.
27. על טיבו של האות הנבואי ראו בספרי (הנזכר בהערה 2), עמ' 175-165.
28. קשה מאד לקבל את הביאור של המילים "לפני ה'" בהוראה של הקרבת אגג לה', שהציע יעקב מילגרום, והכרוכה בהנחה מרחיקת-הלכת שהקרבת אגג ומיטב הצאן הייתה כוונתו של שאול מעיקרה, אלא שהמספר הפרו-דוידי עיוות את ההתרחשויות כהווייתן והציג את הביצוע המדויק של החרם כהפרתו. ראו Jacob Milgrom, The JPS Torah Commentary – Numbers, Philadelphia & New York 1990, pp. 428-430.

ביבליוגרפיה:
כותר: שאול ויונתן - שתי דרכי מנהיגות : ג. במלחמת החרמה בעמלק שאול ירא מצבאו יותר מאשר מאלוהיו
מחבר: סימון, אוריאל
שם ספר: עין טובה : דו שיח ופולמוס בתרבות ישראל
עורך הספר: אילן, נחם
תאריך: תשנ"ט
הוצאה לאור : הקיבוץ המאוחד; נאמני תורה ועבודה
בעלי זכויות: הקיבוץ המאוחד; נאמני תורה ועבודה
הערות: 1. המשך כותר: ספר יובל למלאת עי"ן שנים לטובה אילן.
2. חברי המערכת: יוסף אחיטוב, נחם אילן, מנחם בן שושן, גילי זיוון, אבי שגיא.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך