עמוד הבית > מבוא למקרא > הספרים החיצוניים

תקציר
המאמר מציג בקצרה את הספרות האפוקליפטית שהשתמרה במקורות השונים. כמו כן, נסקרות בו השערות החוקרים בדבר המקורות השונים  וההשפעות החיצוניות שמהם הושפעו מחברי ספרות זו. ביניהם: ספרות מדע ואסטרונומיה בבלית, מקורות פרסיים, מיתוסים כנעניים וספרות מצרית.

 
הספרות האפוקליפטית בימי הבית השני : סיכום | מחבר: כנה ורמן
 

ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור

בפרק החותם את הספר אסקור ואסכם את תוכן הפרקים הקודמים. נוסף על כך אנסה להתמודד עם השאלה שנחקרה רבות: מהו מקורה של הספרות האפוקליפטית וממה הושפעו מחברי החיבורים האפוקליפטיים שעה שבנו את המסגרת ויצקו תוכן ליצירותיהם.

הספרות האפוקליפטית הקדומה ביותר שהשתמרה בידינו היא זו המיוחסת לחנוך – ספר מאורות השמים וספר העירים. בחיבורים אלה חנוך שרוי בתנועה. הוא נלקח לרקיע ורואה את גרמי השמיים; הוא נלקח לארץ, וצופה בכולה מצפון למזרח, לדרום ולמערב. הוא אף מגיע למקדש השמימי. מלאכים נלווים אל חנוך בסיוריו והם שמאפשרים לקיים את המסע. אולם דברי המלאכים אל חנוך אינם ביאור של נמשל למשל; חנוך אינו רואה מציאות סמלית ועל כן אינו צריך ללמוד מהו המסומל. דבריהם נועדו להוסיף לו דעת. בספר מאורות השמים חנוך רואה מציאות אידיאלית, אך שומע שזו תשתנה בעתיד בשל חטאי בני האדם. בסיור על פני הארץ הוא רואה פרטים על משפט רשעים שכבר מתנהל ושומע מפי מלאך שמציאות זו תיעשה אידיאלית יותר והצדק בוא יבוא. במקדש השמימי חנוך לומד שמעמדו עולה על זה של המלאכים שחטאו ואף על מעלתם של אלה הנמצאים בשמיים.

ביצירות שלעיל חנוך אינו נביא השומע דברי אל או רואה משל חזותי שבעקבותיו נשמעים דברי האל (דוגמת ירמיהו הרואה מקל שקד1) או דברי מלאך (דוגמת חזיון המנורה בזכריה2). הוא רואה חזיונות שהם הם הבשורה ואף משתתף בהם. התיאור הקרוב ביותר במקרא למסעות חנוך בין גרמי השמיים ובארץ הוא מסעו של יחזקאל. בפרקים מ-מו ביחזקאל הנביא מספר כיצד נלקח מבבל:

בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הָיְתָה עָלַי יַד-יְהוָה וַיָּבֵא אֹתִי שָׁמָּה. ב בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים הֱבִיאַנִי אֶל-אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיְנִיחֵנִי אֶל-הַר גָּבֹהַּ מְאֹד וְעָלָיו כְּמִבְנֵה-עִיר מִנֶּגֶב. (יחזקאל מ, א-ב)

יחזקאל נלקח לירושלים האידיאלית, שעדיין אינה בת קיום אך עתידה להתקיים. הדמיון בין שני המסעות ניכר גם בעובדה שמדריכו של יחזקאל הוא דמות פלאית – "והנה איש מראהו כמראה נחשת" (יחזקאל מ, ג), כמוהו כמלאכים בספר חנוך. ההבדל בין ספר יחזקאל לקורפוס חנוך הוא בתוכן. עניינו של יחזקאל הוא הלכתי – באיזו דרך צריך להתנהל המקדש ומה צריך להיות מבנהו, ואילו עניינו של חנוך הוא האסכטון.

קשה להצביע על מקבילה ברורה במקרא לתוכן המצוי במסעות חנוך. למידע האסטרונומי ולתיאור הארץ בספר חנוך אין תקדים במקרא. הקרובים להם ביותר, ועל כך עמדו החוקרים, הם מזמורי תהלים, המתארים את יפי הבריאה, וספרות החוכמה. אלא שקירבה יש כאן, זהות ודאי שאין. ספרות החוכמה מהללת את האל על מעשיו מחד-גיסא ומודה באי יכולתו של האדם לתפוס את היקף הבריאה ולהבינה מאידך-גיסא: "מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה..." (משלי ל, ד); "כל חכמה מה' ועמו היא לעולם, חול ימים ונטפי גשם וימי עולם מי יספר. גובה שמים ורוחב הארץ ותהום וחכמה מי יחקר" (בן סירא א, א-ג). בספר מאורות השמים, פרטים שספרות החוכמה הצביעה עליהם כבלתי ניתנים לידיעה ניתנים לחנוך מפי מלאך, אך הספר דן גם במציאות משובשת. בספר העירים חנוך צופה בארץ אך גם לומד מפי המלאכים שהמראה הנגלה לעיניו עתיד להשתנות ביום הדין. בשני הספרים יש פרטי מדע ומידע שאמורים לעורר תדהמה, השתאות ושבח, אך המסגרת מציינת שהמציאות כפי שהיא רחוקה משלמות, ועל כן דברי השבח זמנם עתיד. בדומה לכך, ההשתאות הממלאת את חנוך בעלותו לרקיע (תיאור שהמקבילה המקראית לו היא חזון המרכבה ביחזקאל) היא תולדה של ניתוק האל מן הארץ. לפיכך, גם בהשתאות זו משוקעת נימה שלילית.

כאמור, למשל החזותי במקרא אין מקבילה מובהקת במסעותיו של חנוך. יש לו מקבילת-מה בסיפור האלוהים ובנות האדם בספר העירים.

המחבר מלמד את קוראיו שמה שרואות עיניהם במציאות הוא בבואה של מרד כוחות שמימיים באל. המציאות היא אפוא משל לנמשל המתרחש בעולמות עליונים. אולם יחסי המשך והנמשל כאן הדוקים יותר מאלה שבמשל ובנמשל המקראיים. המשל הוא חלק מהנמשל ואינו משמש סמל חיצוני בלבד.

גם לתפיסה המיתית, המשוקעת בעיבוד מאורעות המבול שבספר העירים, יש תקדים-מה במקרא (יש לזכור שכאשר נכתב ספר העירים עדיין לא היה קיים חלקו השני של ספר דניאל), וגם כאן אין מדובר בתקדים המסביר במלואו את השימוש במיתוס בספר העירים. בספרות שנכתבה בימי הבית הראשון, המיתוס מרומז ומוצנע. בחלקו השני של ספר ישעיה (פרקים מ-סו), המכונה "ישעיהו השני",3 שנכתב ב עת שיבת ציון, בשעה שפעולתו של אל ההיסטוריה שוב לא היתה גלויה, שב וצץ המיתוס: "עורי עורי לבשי עז זרוע ה' עורי כימי קדם דורות עולמים הלוא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין" (ישעיה נא, ט).

המיתוס בישעיה מובא כשבח לאל המביס כוחות מורדים ובעקבות זאת יושיע שוב את עמו. בספר העירים, לעומת זה, המיתוס מתרכז בשעת המרד ומצביע דווקא על החולשה.

שימוש במיתוס בהקשר פסימי נעשה בספר איוב, אולם גם שם אין זהות למיתוס שבספר העירים. על-פי איוב, האל מכניע כוחות המורדים בו ואין סוף לכוחו ולגבורתו. בה בעת האל אינו מובן וצדקתו אינה מתגלה ליראיו. איוב וחבריו, הבוחנים את עקרונות השכר והעונש, נכשלים בהבנתם, וגם בתשובת האל מן הסערה אין מענה לסיבת סבלו של איוב. על-פי ספר איוב, האדם עומד נפעם מול האל המביס מורדים אך אינו מבינו, ועל כן אינו יכול לחזות היכן ומתי יבוא דין הצדק. בספר העירים התהליך הוא הפוך. האל מוצג בחולשתו, ואילו המיתוס מבטיח שסילוק הרוע בוא יבוא.

חשוב לציין, שלמוטיבים האסכטולוגיים בספר העירים יש מקבילות במקרא. חוקרים העירו, שהציפייה למהפך קוסמי והצגת האויב ככוח על-ארצי כבר מצויות בפרקים שנכתבו בתחילת ימי הבית השני ובהמשכם: פרקים לח-לט ביחזקאל, פרקים כד-כז בישעיה (יחידה המשוקעת בישעיה הראשון אך זמנה מאוחר) וכן פרק יד בזכריה.

בפרקים לח-לט מנבא יחזקאל את בואו של גוג. אף שמוזכר שגוג יבוא מירכתי צפון, ברור שאין יחזקאל מצביע על אויב בן זמנו אלא על יריב ערטילאי. גוג הוא האויב שבואו הובטח בעבר: "כה אמר אדני ה' האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם" (יחזקאל לח, יז), וסופו הוא מבשר את תום הרשעה: "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'" (יחזקאל לח, כג). זכריה מנבא שינוי בסדרי הבריאה:

"ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב. ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלם מקדם ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה גיא גדולה מאד... והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור (זכריה יד, ג-ז).

ב"ישעיהו השני" מצויות הבטחות המתייחסות לכוחות עליונים, שיש להתמודד עימם: "והיה ביום ההוא יפקד ה' על צבא המרום במקום ועל מלכי האדמה על האדמה" (ישעיה כד, כא) ואף הבטחה לניצחון על המוות: "בלע המות לנצח ומחה אדני ה' דמעה מעל כל פנים..." (ישעיה כה, ח); "יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שכני עפר" (ישעיה כו, יט).

ספר מאורות השמים וספר העירים הן אפוא פסיפס של מרכיבים, שהם עיבוד, פיתוח ולעיתים היפוך של רעיונות מקראיים. הפסיפס, כפי שהעירו חוקרים, בא בשלמותו רק בספרות האפוקליפטית, ששולבה בה גם ספרות מדע בבלית.

עד כמה השפיעה ספרות המדע הבבלית, שבה השתמש מחבר ספר מאורות השמים, על השקפתו האפוקליפטית של המחבר? כפי שהעיר יונתן בן דב, החוקר את היחס בין הכתבים הבבליים ובין ספר חנוך וספרות קומראן, יש כתבים אסטרונומיים בעלי פן דתי, שכן הם כוללים אלים בתיאור המערכת האסטרונומית. יש אל לכל חודש ולכל יום בחודש. הזיהוי בין אל מסוים לחודש או ליום השייך לו קשור במצב הכוכבים ברקיע. המיתוס תלוי אפוא במדע, ולפיכך ניכר בכתבים האסטרונומיים הבבליים מאמץ להקפיד ולדייק ברובד המדעי. בספר חנוך אין מוצאים אלים, אולם יש בו כוכבים המזוהים כמלאכים. אלא שמקומם של המלאכים ותפקידם אינם נקשרים במדע, וכך אובד הצורך לדייק ולדקדק באשר למהלכם של גרמי השמיים. היסוד המדעי ואף היסוד המיתי נחלשים, ומכאן שאין למצוא בכתבים אלה את המקור לתפקיד המיתוס בספרות חנוך הקדומה.

החוקר ג'ים ואנדרקאם (J. C. VanderKam)31 ניסה להצביע, בכל זאת, על חותמה של הספרות הבבלית, שעסקה בגרמי השמיים, על הספרות האפוקליפטית הקדומה. העניין שגילו הבבלים בגרמי השמיים נבע מהאמונה שטמונים בהם אותו שנתנו האלים, ושהמפרש אותם נכונה יכול ללמוד מה יביא עימו העתיד. גם החלומות נתפסו כמסר אלוהי באשר למאורעות עתידיים. ואנדרקאם השווה את האותות והחלומות בספרות הבבלית לחזיונות הסתומים הדורשים פירוש בספרות האפוקליפטית. הדמיון אכן קיים, אלא שאין מדובר בחזיונות המצויים בספר חנוך, כטענת ואנדרקאם, אלא באלה המצויים בספר דניאל.

ואכן, בבואי לבחון את מקורותיו של ספר דניאל, ההשפעה הזרה גלויה לעין. בדיון בספר דניאל הצבעתי על שימוש בתעמולה אנטי הלניסטית שכתבו עמים זרים. שיערתי שכבר בפרק ב, בחלקו של ספר דניאל שאינו אפוקליפטי, נעשה שימוש בסכמת ארבע המלכויות שמקורה במזרח. המציג את סכמת ארבע המלכויות סבור שהעולם מתנהל במסלול קבוע מראש, המחולק לארבע תקופות, שסופו מיגורה של יוון. האמונה בדטרמיניזם, המהותית לספרות האפוקליפטית, נובעת – או לפחות מושפעת – מהגות זרה. הערתי גם שהשימוש במתכות כסמל לממלכות מקורו בפרס.

בדיון בפרק ז בספר דניאל, הצבעתי על השימוש במיתוס הכנעני בשרטוט החיה העולה מן הים ובסצנת המשפט. הערתי גם שמיתוסים קדומים ביססו את מעמדן של חצרות המלוכה ונעשה בהם שימוש כשירדו חצרות המלוכה מגדולתן בשל הכיבוש ההלניסטי. אין יודעים כיצד הגיעה לידי מחבר ספר דניאל תעמולה הבנויה מסמלי המיתוס הכנעני. לא נמצאה מקבילה, דהיינו שימוש במיתוס הכנעני, בחיבורי תעמולה מהתקופה ההלניסטית, שנכתבו במסגרת שאינה יהודית. עם זה, היסטוריון שישב בגבל המקראית4 במאה הראשונה לספירה, והמוכר לנו בכינויו פילון מגבל, כלל בכתביו פרטים רבים של המיתוס הכנעני העתיק ומכאן שזה היה מוכר, לפחות בחוגים מסוימים, בקרב העם הפיניקי בתקופה ההלניסטית.

ידוע בוודאות שמחברי התעמולה האנטי-הלניסטית במצרים נעזרו במיתוס המצרי העתיק. בחיבור המכונה נבואת הכדר, שהתגלה במאה הקודמת, מבטיח המיתוס המצרי את חזרתה של השושלת הפרעונית.

על-פי החיבור, האלה איזיס, אמו של אל השמש הורוס (חור), תשלח את המלך מהשמש, ועיר הים (אלכסנדריה) תיהרס. המלך המושיע של העתיד ימלא את תפקידו של הורוס, המתגבר על הכאוס שהטיל האל סת, סמל הרע, כפי שעשו כל המלכים הפרעונים.5 מעניין לציין, שבכתבים המצריים יש גם מקבילה לפרק ט בדניאל, שבו מפרש דניאל כתב עתיק – את דברי ירמיהו בדבר גלות שבעים השנה. בחיבור המכונה הכרוניקל הדמוטי, שנכתב אף הוא במצרים, זוכים כתבים עתיקים ומקודשים לפירוש המעניק להם משמעות אסכטולוגית.

בפרקים האפוקליפטיים של ספר דניאל מסתמנת התרחקות מן המקרא. יש בספר משל חזותי, אלא שלא כבמקרא, סמליו מיתיים.

בעוד שבמקרא המשל החזותי ברור ומה שאינו ברור הוא הנמשל, בדניאל אף המשל, המיתוס, אינו ברור. כאמור, הרעיון שחיזיון שניתן מידי האל נזקק לפירוש עשוי היה לבוא מבבל (שם נפוצו פירושי אותות שמיים וחלומות) או ממקום אחר בעולם ההלניסטי, שבו עסקו בסקירת הכוכבים ובפירוש המצוי בהם. דניאל כולל אף נבואה אחר זמנה, שיש כמותה בספרות הכתובה אכדית ויוונית. דניאל הוא אפוא תולדה של עולם הלניסטי, ומחברו השתמש בכלים מצריים, בבליים ופרסיים.

אין יודעים באילו חוגים נכתבו האפוקריפון של ירמיה ופסידו-יחזקאל, אולם אפשר שחוגים אלה באו לדחות את ההשפעה הזרה שחלחלה בדניאל. באפוקריפון של ירמיה, תקופת המשבר היא עונש מוצדק על חטאי בני ישראל בעבר. בפסידו יחזקאל מוזכר האי-צדק, אולם שכרם של הצדיקים מובטח הודות לאמונה בתחיית המתים. בשני הספרים הדובר הוא האל, ובשניהם לא נעשה שימוש במיתוס. האפוקריפון, בניגוד לספר דניאל, כולל סקירה היסטורית שבמרכזה עם ישראל, בדומה לסקירות במקרא ובספרות החיצונית שאינה אפוקליפטית.

נימה אנטי מיתית מצויה גם בחזון החיות. המחבר השתמש בסמלים הרומזים למיתוס, אולם בתמונה שצייר יש לאל שליטה מלאה על המתרחש בעולמו. האל הוא שממנה את הרועים והוא שמאפשר להם להעניש את עמו. זוהי גם השקפת העולם שמציג ספר היובלים. השר משטמה ממלא תפקיד בניהול המאורעות, אולם הוא ורוחותיו פועלים ברשות האל בשל רוע האדם והצורך להענישו. צעד אחד נוסף צוער מחבר המסכת הלימודית שבסרך היחד. לדבריו, הרע הוא חלק מהבריאה, ורק בעת הבריאה החדשה ייעלם כליל.

המגמה האנטי מיתית, שמקורה כנראה בעדת קומראן ובחוגים הקרובים לה, עשויה להסביר מדוע נעדרת בספרות זו הנימה השלילית, המתלווה בספר העירים לידיעת סתרי השמיים ומבנה הארץ. בספרות החוכמה מובעת התפעלות מיפי הבריאה ומאי-יכולתו של האדם לדעת את פרטיה. בספר העירים מתגלים הפרטים, אולם מודגש שהבריאה עתידה להשתנות. בספרות קומראן המציאות אינה משובשת, אלא פועלת על-פי פקודותיו של האל. שכר הנבחרים הוא ידיעת סתרי השמיים והארץ, ועובדה זו הולמת את הכרזתה של ספרות החוכמה, ולפיה אין האדם לבדו יכול לדעתם. נימת ההתפעלות קיימת כבר בהווה. בחזון השבועות נקשרת הופעתה של קבוצת הצדיקים בשבוע השביעי לידיעה "... מה רחב הארץ וארכה..." (חנוך א צג, יג).

המחבר שואל: "היש אדם אשר יוכל להשיג ארך השמים וגבהם על מה נוסדו ומה מספר הכוכבים ואיפה ינוחו כל המארות" (צג, יד), ותשובתו הנרמזת היא – כן, עדת הצדיקים שאני נמנה עימה. ספרות קומראן מבטיחה למאמינים: "להבין ישרים בדעת עליון, וחכמת בני שמים להשכיל תמימי דרכ" (סרך היחד 23 : 4:22 ).

המיתוס שב ומופיע בחיבור הפסידו-דניאלי שהתגלה בין מגילות קומראן וכן בחזון היסטאספס. שני החיבורים האלה הם תגובה על בואו של כוח חדש – האימפריה הרומית. אין ספק שכיבוש ארץ ישראל בידי הרומאים, בשנת 63 לפני הספירה, היה מאורע טראומטי. הכיבוש סימן השפלה לא רק במישור המדיני אלא גם במישור הדתי. פומפיוס (48-106 לפנה"ס; Pompeius) נכנס לקודש הקודשים עם השתלטותם של הכוחות הרומיים על הר הבית, ובמעשהו זה טען לעליונות אלוהיו על אלוהי ישראל. אפשר שהייאוש הוא שהביא לשימוש מחודש במיתוס. אפשר עוד שפסידו-דניאל וחזון היסטאספס נכתבו בקרב חוגים שמעולם לא הרפו מן המיתוס.

הלכי הרוח השוררים בספרים האפוקליפטיים הקדומים ביותר הם עוינות למציאות הקיימת מזה ואמונה שסדרי ההווה ייעלמו בעתיד הקרוב מזה. קלקול ההווה מקורו בכוחות שמימיים – מלאכים מורדים ורוחות רעות – והתקווה מעוגנת בידיעה שהמציאות השמימית תשתנה ועל כך תתהפך גם המציאות הארצית. בעתיד יהיה העולם טהור, נקי מרשע. מעולם זה ייהנו רק הצדיקים, אלה של ההווה ואלה של העבר.

הספרות האפוקליפטית נכתבה בקרב קבוצות שחיו בזמן משבר, הציעו לו הסבר והביעו ביטחון שסופו קרב. בעולם שבו האל הוא אחד וצודק, קשה להסביר אי-צדק בהווה. יש להרחיב את היריעה – ההווה נמשך אל העתיד ומעפיל גם לעולמות עליונים, שבהם יימצא הצדק. ההסבר לאי-הצדק בהווה והביטחון בישועה נתמכים בידע שניתן ממקורות יודעי דבר, ממלאכים. לנו, אלפיים שנה מאוחר יותר, מותר להיות ספקנים – הגאולה משלטון זר לא באה במהרה; המציאות הארצית לא השתנתה; משיח לוחם ובריאה חדשה טרם הופיעו, ומשפט העולם עדיין לא התקיים.

לאילו מסקנות ניתן להגיע לאחר הכרתה של הספרות שנכתבה בקרב יהדות ארץ-ישראל לפני אלפיים שנה? ניתן להציע שלוש מסקנות.

ראשית, ידיעת העולמות העליונים לא הועילה לא לאפוקליפטיקנים ולא לשומעיהם בהבנת העולם הזה. לא מספר הרקיעים ותכולתם ולא מבנהו של המקדש השמימי יכלו להנחותם בבחירת הדרך הנכונה בין המוקשים הטמונים בעולם המציאות.

שנית, יש להיזהר מלתת לאויבים ולמכשולים מעמד מיתי. אמנם המעמד המיתי מבטיח מאבק שכנגד מצד כוחות שאינם ארציים, אולם אלה לא הופיעו ולא פעלו בהיסטוריה המוכרת לנו. המאבקים המוכרים ממהלך ההיסטוריה, בין כוחות האור לחושך, התנהלו באופן ארצי להחריד.

שלישית, יש להיזהר מפני מי שטוען, שהידיעה על מהלך ההיסטוריה מצויה בידיו. "תיפח עצמן של מחשבי קיצין", אמרו חז"ל (בבלי סנהדרין צז ע"ב) שהכירו אפוקליפטיקנים למיניהם. על "חבלי המשיח", "חבלי אחרית הימים", כבר דיברו לפני אלפיים שנה ובעזרתם נימקו תקופות קשות. ואולם אחרית הימים עודנה לפנינו ואפשר שנחכה לה אלפיים שנים נוספות. מכאן שמוטב להביט בהווה המוגבל ולפעול במסגרת המציאות האנושית המצומצמת, תוך נקיטת שיקולים מפוכחים.

הערות שוליים:

  1. "ויהי דבר ה' אלי לאמר מה אתה ראה ירמיהו ואמר מקל שקד אני ראה. ויאמר ה' אלי היטבת לראות כי שקד אני על דברי לעשתו" (ירמיה א, יא-יב).
  2. "וישב המלאך הדבר בי ויעירני כאיש אשר יעור משנתו. ויאמר אלי מה אתה ראה ואמר ראיתי והנה מנורת זהב ... ואען ואמר אל המלאך ... מה אלה אדני ... ויען זרבבל ... זה דבר ה' אל זרבבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות..." (זכריה ד, א-ז).
  3. ספר ישעיה נחלק בבירור לשני חלקים: א-לט; מ-סו. החלק הראשון כולל נבואות של ישעיהו בן-אמוץ, ואילו בחלק השני הנבואות אנונימיות, והן נכתבו כמאתיים שנה לאחר זמנו של ישעיהו בן-אמוץ.
  4. ביבלוס, ג'ביל; עיר בין טריפולי לבירות.
  5. הפרעונים נחשבו להתגלמותו של הורוס כשליט ארצי והוסיפו את שמו לתוארם.
ביבליוגרפיה:
כותר: הספרות האפוקליפטית בימי הבית השני : סיכום
שם ספר: הספרות האפוקליפטית בימי הבית השני
מחבר: ורמן, כנה
עורכת הספר: שפיר, רחל
תאריך: תשס"ג; 2003
הוצאה לאור : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
בעלי זכויות: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
2. עורך הסדרה בגלי צה"ל: חגי בועז.
3. עורך הסדרה בהוצאה לאור: ישי קורדובה.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך