ביצירה זו של וויליאם בלייק מתוארת נתינת השמות לבעלי החיים על ידי אדם (בראשית ב' 20). הרישום אינו מתאר סצנה שבה יש אינטראקציה בין אדם לבין בעלי החיים העוברים מולו, אלא כולה סימבולית. אדם ניצב מולנו כדמות איקונית. הוא חזיתי לגמרי ועיניו פעורות. ידו האחת מורמת ומצביעה כלפי מעלה באופן המסמל פעולה של סימון, של אמירה, של מתן שמות לבעלי החיים. בעלי החיים מופיעים במישור האחורי בשורה זה אחרי זה. סביבת גן העדן מתוארת על ידי עץ, ויכול להיות שעץ זה הוא רמז לאירועים הצפויים בעתיד. רמז נוסף הוא הנחש אותו מחזיק אדם בזרועו השנייה. מכל בעלי החיים, זה היחיד המקבל דגש, המתואר במישור הקדמי, ובמבטו יש משהו ארסי, זומם רע.
