עמוד הבית > ממצרים לכנען > משה


 
מות משה: עיבוד של גיליונות נחמה להוראת הנושא | מחברת: מרלה פרנקל
 

מות משה

מתוך גיליונות תשט"ו; תשכ"ד ותש"ל

הייתכן שראשון הנביאים ימות ככל האדם? משה, "איש האלוהים" (דברים ל"ג, א) זוכה לדבר פנים אל פנים עם האל "כאשר ידבר איש אל רעהו (שמות ל"ג, י"א) ולשהות עמו על ההר במשך ארבעים יום וארבעים לילה בנסיבות על-אנושיות, כאשר הוא לא אוכל ולא שותה. האם משה ימות ככל באי עולם או שמא מותו ישקף את ייחודו ואת קרבתו לאלוהים?

האם התורה דורשת אֶבֶל ממושך או יוצא דופן על מנהיגי האומה? כיצד עלינו להתייחס אל גיבורי האומה לאחר מותם?

שאלות אלו עומדות במוקד הדיונים בגיליונות האלה, והמקורות המובאים בהם משקפים גישה חד-משמעית לסוגיות הנדונות - כל באי עולם, כולל גיבורי האומה, שבים אל המקום שממנו באו "כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג, י"ט).

יחידה א'

ביחידה זו, חז"ל מתמקדים בעיקרון של "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" דרך המקורות שלפנינו. נחמה מבקשת להדגיש את העיקרון הזה, את ארעיותו של האדם ואת כניעתו לחוקי הטבע כפי שקבע בורא עולם.

א. מן המקרא:

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים..." (דברים ל"ג, א)
" וימת שם משה עבד ה'..." (דברים ל"ד, ה)

שאלתה של נחמה:
התוכל לתת סיבה לשינוי באופן שבו מכנה התורה את משה רבנו?

סיכום:
הכתוב מכנה את משה בשני כינויים – "איש האלוהים" ו"עבד ה'". ניכרת הבחנה בין משה המנהיג שעדיין משמש שותף ושליח של האל ("איש האלהים") ובין משה האדם שימות ככל באי עולם ("עבד ה'").

ב. מן המדרש (דברים רבה י"א, ח)
בשעה שהגיעו ימי משה להיפטר מן העולם אמר לו הקב"ה: (דברים ל"א, י"ד) "...הן יקרבו ימיך למות" – אמר לפניו: רבונו של עולם! אחר כל היגיעה הזו אתה אומר לי: הן קרבו ימיך למות? "לא אמות כי אחיה, ואספר מעשי יה" (תהילים קי"ח).
אמר לו הקב"ה: "אי אתה יכול – "כי זה כל האדם" (קהלת י"ב, י"ג)
אמר משה: רבונו של עולם! דבר אחד אני מבקש ממך לפני מותי, כשאכנס ויבקעו כל השערים שבשמים ותהומות ויראו שאין זולתך! מניין? שנאמר (דברים ד) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד!" אמר לו הקב"ה: אתה אמרת "אין עוד" ואף אני אומר (ל"ד, י) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה... לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות... ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".

שאלותיה של נחמה:
א. לפי מדרש זה, אין בקשתו האחרונה של משה רבנו לראות את הארץ. הסבר, מהי תשוקתו?
ב. מה כוונת המדרש בהביאו בפי הקב"ה את הפסוק מקהלת י"ב, י"ג?
ג. הסבר את דברי הקב"ה האחרונים (את האמרת...ואף אני אומר...עד הסוף). מה פירוש דברים אלה כתשובה לבקשת משה?

סיכום:
לפי המדרש, בקשתו האחרונה של משה היא להיות בן-אלמוות ולחיות חיי נצח, כדי שיוכל "לספר מעשי יה" ולהמשיך להיות שליחו של הקב"ה בעולם הזה. הקב"ה מסרב לבקשתו ומנמק "כי זה כל האדם" (קהלת י"ב, י"ג).

המדרש מביא את הדברים מקהלת על מנת להדגיש את עליונותו של הקב"ה ואת הצורך לקבל את הדין, כדברי הכתוב בתחילת הפסוק, "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור...". כלומר על משה להשלים עם המציאות שבה סופו של האדם הוא המוות ("וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" שם י"ב, ז).

הקב"ה אמנם מסרב להעניק למשה חיי נצח עלי אדמות, אך הוא מייחד את שמו של נביאו לעולמים. משה ביקש לייחד את שמו של האל בהצהרתו "כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", הקב"ה מחזיר לו באותה מטבע ומנציח את שמו בהצהרה: "לא קם נביא עוד בישראל כמשה".

ג. מן הפרשנות: רלב"ג (רבי לוי בן גרשון, פרובנס, 1288 – 1345)

"ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קברתו..." (דברים ל"ד, ו)

זה ענין נפלא מאד, כי התורה ביארה מקום הקבר לפי מה שאפשר ("בגיא, בארץ מואב, מול בית פעור") ועם זה סיבב ה' שלא יהיה מקום קבורתו נודע לאחד מן האנשים. והנה עשה זה ה' יתברך, כי אולי אם נודע המקום טעה יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה מצד מה שנתפרסם מהנפלאות שעשה.
הלוא תראה שגם בנחש הנחושת שעשה משה טעו בו קצת ישראל מצד מעלת מי שעשאו (עיין מלכים ב י"ח, ד).

ולזה עשה ה' שקבר אותו על דרך מופת, לא נגע בקבורתו אחד מן האנשים.

1. לדעת הרלב"ג, מהו הפרדוקס בתיאור המקראי של קבורת משה?
2. מדוע התורה אינה מגלה לנו את מקום קבורתו המדויק של משה?
3. כיצד הכתוב במלכים ב', י"ח מסייע לטענתו של הרלב"ג?

סיכום:
יש פרדוקס בתיאור המקראי אודות קבורתו של משה, לכאורה יש פירוט של מקום קבורתו ("בגי בארץ מואב מול בית פעור"), אך למעשה אין ציון מדויק של קברו ("ולא ידע איש את קברתו"). הרלב"ג סבור שמקום קבורתו לא נודע כדי למנוע פולחן אישיות סביב קברו.

הפסוק במלכים ב' י"ח, ד' מתאר את פועלו של המלך חזקיהו כשהוא מטהר את הארץ מן הבמות, המצבות, האשרות ומ"נחש הנחשת אשר עשה משה" (במדבר כ"א, ט). הרלב"ג מביא את המקור הזה כדי לרמוז שייתכן כי גם משה לא פעל כראוי, ובכך הוא שגה כמו כל אדם עלי אדמות שטועה לפעמים. מכאן אפשר להסיק שאין ראוי להפוך את משה לאליל לאחר מותו.

שאלותיה של נחמה:
א. היכן מצינו בתורה ובדברי חז"ל ביטוי למגמה זו "שלא יטעו הדורות ולא יעשו ממנו אלוה" ועיין בדברי המדרש בגיליון וילך תשי"ד, שאלה ג. [כאן אפשר לעיין בעוד שני מדרשים הדנים באותו נושא. מ.פ.]
ב. מהן התמיהות בסגנון פסוקנו שמישבן הרלב"ג?

ד. רלב"ג: (פרובנס, 1288 – 1344)

"ויבכו בני ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה" (דברים ל"ד, ח)

להודיע שאין ראוי להתאבל על האדם יותר מדי ואף על פי שהיה גדול המעלה בתגלית מה שאפשר. הלא תראה כי משה רבנו עם גודל מעלתו בממשלה וגדולה לא הסכימה התורה שיהיה ימי בכי אבלו כי אם שלושים יום כמספר ימי בכי אהרן.

שאלתה של נחמה:
הסבר מהיכן בפסוק למד לומר "שלא הסכימה התורה" והרי לא נאמר אלא שבכו שלשים יום, שמא עשו שלא כהוגן?

סיכום:
הפסוק מתאר את הבכי שבכו בני ישראל במשך שלושים יום לאחר מותו של משה, אך המילים הנוספות "ויתמו ימי בכי אבל משה" חותמות את הפרק הזה בחיי העם. הרלב"ג סבור שמילים אלו רומזות שאין להוסיף להתאבל אפילו על משה "גדול המעלה" מעבר לזמן שהוקצב - שלושים יום, בדיוק כמו הזמן שהוקצב לאבל על אהרן.

יחידה ב': בין מיתתו של אהרון למיתתו של משה

ביחידה זו הפרשנים מנסים לעמוד על הדומה והשונה במיתתם של שני האחים המנהיגים, אהרן ומשה. עיון קפדני בפסוקים המתארים את מותם של השניים מעלה הבדלים המשתקפים גם בחייהם של שני המנהיגים.

- עיינו בבמדבר כ', כ"ב-כ"ט, ובדברים ל"ד, א'-י"ב ועמדו על המשותף ועל השונה בשני תיאורי המוות של מנהיגי האומה.

סיכום:
בתהליך מותו של אהרון יש שלבים ברורים: בשֹורה מקדימה: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן... יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ... (במדבר כ, כ"ג-כ"ד); הכנה: "קח את אהרן ואת אלעזר בנו והעל אתם הר ההר: והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו... (שם שם, כ"ה-כ"ו); העברת ההנהגה: "ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אתם את אלעזר בנו" (שם שם, כ"ח); מוות: "וימת אהרן שם בראש ההר" (שם שם, כ"ח); פרידה: "וירד משה ואלעזר מן ההר" (שם שם, כ"ט); השלמה עם המוות: "ויראו כל העדה כי גוע אהרן" (שם שם, כ"ט); ולבסוף האבל: "...ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל" (שם שם, כ"ט).

לעומת מותו המוקפד והמוגדר של אהרן, תהליך מותו של משה שונה לגמרי. ראשית, הפרידה מן העם ומן ההנהגה נמשכת לאורך תקופה ארוכה. למעשה, במשך כל ספר דברים משה מכין את העם לכניסתו לארץ בלעדיו. בסוף הספר (דברים ל"ד, ד), לאחר שאלוהים חוזר על דבריו שמשה יראה את הארץ אך לא יזכה להיכנס אליה, משה מת מיד "על פי ה'" (שם שם, ה). לא ברור מי עסק במלאכת הקבורה ואין איש יודע את מקום קבורתו עד היום הזה. נאמר על משה שהיה בן מאה ועשרים שנה במותו, אך באופן יוצא דופן (וכמעט על-אנושי) "לא כהתה עינו ולא נס לחה" (שם שם, ז). מותו של משה אפוף במסתורין כיאה לנביא איש האלוהים, ואילו מותו הטקסי של אהרן הולם את מלאכתו ככוהן המשרת בקודש לפי חוקים קפדניים.

המשותף למותם של שני האחים הוא תקופת האבל של העם - שלושים יום. אך גם כאן יש הבדל קטן, אצל משה כתוב, "ויבכו בני ישראל את משה" ואצל אהרן נכתב "ויבכו... כל בני ישראל".

בשוני הזה דנים שלושת המקורות הבאים.
"...ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל" (במדבר כ', כ"ט)
" ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום..." (דברים ל"ד, ח)

א. מדרש אגדה
(במדבר כ', כ"ט) "ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל" – גדול מה שנאמר באהרן יותר ממה שנאמר במשה: במשה לא בכו אותו כי אם האנשים, אבל באהרן בכו אותו האנשים והנשים, לפי שהיה רודף שלום ואוהב שלום ומשיב שלום בין איש לאשתו ובין אשה לחברתה.

הדא הוא דכתיב (מלאכי ב', ו) "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון". ומה אהרן היה עושה? כשהיה שומע שהיו מריבים שני בני אדם או איש ואשתו, היה הולך אצל אחד מהם והיה אמור לו: "חברך בא אצלי ומטרף על לבו על שהכעיס אותך, ופייס ממני שאבוא אצלך, כדי שיבוא אצלך ותמחול לו". ולא היה זז ממנו אהרן, עד שהיה מסיר כל השנאה שבלבו, והיה משליך ביניהם שלום והולך. וכשהיה פוגע לחבירו (אותו איש שהתקוטט עם חבריו), היו מחברין ומגפפין (מחבקין) זה לזה, ומנשקין זה את זה; וכן היה כל ימי אהרון עליו השלום, וכן מידתו. כשהיה שומע שיש מריבה בין איש לאשתו, לא היה זז מביניהן, עד שהיו עושים שלום.

לכך בכו לאהרן האנשים והנשים, אבל למשה רבינו עליו השלום בכו על הזכרים לבד. ועוד: כי משה היה אומר "יקוב הדין את ההר" (לפי סנהדרין ו) ואהרון מטיל פשרה בין שני בעלי דינין. (הוצאת שלמה בובר, פרשת חוקת)

1. כיצד בעלי המדרש מתארים את התנהלותו של אהרן בין הבריות?
2. כיצד התנהלותו שונה מזו של משה?

סיכום:
בתיאור של חז"ל, אהרן מצטייר כמתווך ומגשר בין הבריות. בעלי המדרש מספרים שאהרן לא הרפה עד שהצליח להשכין שלום בין איש לרעהו ובין איש לאשתו. בגלל השפעתו על כל הבריות, התאבלו עליו "כל בית ישראל". משה מתואר (לפי המדרש) כמנהיג נוקשה המציג בהתנהלותו את הביטוי "ייקוב הדין את ההר", יש חוק ואין לעבור עליו! לפיכך משה לא היה אהוד על הבריות כמו אהרן אחיו, ולדעת חז"ל זו הסיבה שלא כל המוני ישראל התאבלו עליו.

ב. ראב"ע: (ספרד, 1089 – 1164)
ד"ה ויבכו בני ישראל: ובאהרון "כל בית ישראל" – בעבור כבוד משה.

שאלתה של נחמה:
הסבר את דברי הראב"ע.

סיכום:
גם הראב"ע עומד על השוני בין תגובת העם לאחר מות אהרן לתגובת העם לאחר מות משה. לדעת הראב"ע, לאחר מות אהרן, ביקש העם לכבד דווקא את משה ולכן כולם התגייסו להביע את צערם על מות אחיו. כלומר הפגנת האבל הגורפת הייתה בזכות משה ולאו דווקא בזכות אהרון (או התנהלותו בין הבריות) כמו שמתארים בעלי המדרש.

ג. חיים אבן עטר (מחבר פירוש לתורה "אור החיים"): (מרוקו, 1696 – 1743)

ד"ה ויבכו בני ישראל: ואולי יש לתת טעם כי באהרון לא ידעו במיתתו קודם שמת, וראו פתאם שמת, ודבר כזה יעורר כל לב לפתוח מקור דמעות עינו, מה שאין כן משה, שכבר ידעו מיתתו, ובכל דבריו ותוכחותיו אשר עשה היה אומר להם "כי אנכי מת, אינני עובר וגו'..."

עוד אפשר, כי מיתת אהרון הרגשתה ביותר, לפי שתיכף נסתלקו ענני הכבוד, וזה סיבב ביאת הכנעני וגו', ולזה נתעוררו יחד כל ישראל לבכות, מה שאין כן במיתת משה, גם נטרדו בשמחת ביאת הארץ הטובה.

עוד אפשר שבמיתת משה תיכף ראו דבר חדש, ששרתה שכינה על יהושע ולקחו נחמה. משל למי שנאבדה לו מרגלית, מצא אחרת במקומה, לו יהיה שאינה דומה, אף על פיכן יתנחם בה, ולזה לא בכו כלן... מה שאין כן במיתת אהרן-איבדו מרגלית ולא מצאו במה יתנחמו...

1. כמה תשובות נותן בעל אור החיים לשאלה?
2. סכמו כל תשובה במשפט אחד.
3. במה שונות תשובותיו של אבן עטר מתשובתם של בעלי המדרש?
4. במה שונות תשובותיו של אבן עטר מתשובתו של הראב"ע?

סיכום:
שלוש תשובות מציע בעל אור החיים:

- תשובה ראשונה: לא הייתה לעם כל התראה בנוגע למותו הקרב של אהרן, ולכן הפתאומיות של מותו היא שגרמה להתפרצות גורפת של רגשות. לעומת זאת, מותו של משה היה ידוע לכולם במשך זמן רב ולכן העם הצליח להיפרד ממנו בהדרגה ובהשלמה.

- תשובה שנייה: לאחר מותו של אהרן, העם עדיין היה צריך להתמודד עם קשיי הישרדות במדבר ולכן היעדרו הפתאומי גרם לזעזוע בקרב העם. לעומת זאת, לאחר מותו של משה, הציפייה להיכנס לארץ המובטחת מילאה את העם בתקווה ובכמיהה שלא היו להם לאחר מות אהרן.

- תשובה שלישית: לפני מותו של משה, העם הבין שההנהגה עוברת ליהושע, ומיד לאחר מותו של משה נאמר "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו.." (דברים ל"ד, ט). לדעת אבן עטר, העובדה שנאמר לעם במפורש שההנהגה תימסר לידיו המהימנות של יהושע, הרגיעה את העם. לאחר מותו של אהרן לא נאמר לעם דבר מסוג זה (אף על פי שבשעה שמשה ואלעזר ירדו מן ההר, אלעזר היה לבוש בבגדי אביו כסמל להמשך תפקידו. במדבר כ, כ"ט).

- תשובותיו של אבן עטר שונות מתשובתם של בעלי המדרש בכך שהוא מתאר את נסיבות המוות של שני המנהיגים, ואילו בעלי המדרש מתארים את התנהלותם של שני האחים במהלך חייהם. גם הראב"ע מתמקד בנסיבות שלאחר מותו של אהרן ומדגיש את הצורך של העם לכבד דווקא את משה לאחר מות אהרון אחיו. (היום היינו אומרים שתפקוד העם בנסיבות אלו היה politically correct והלם את מות אהרן הכהן שסימל בחייו את הפולחן הקפדני והטקסי).

שאלותיה של נחמה:
א. מהו הקושי שעליו עומדים פרשנינו?
ב. הסבר את דברי ראב"ע.
ג. במה שונה התשובה הניתנת ב"מדרש אגדה" מארבע התשובות האחרות?
ד. על מה מיוסד הדרש שנסתלקו ענני הכבוד אחרי מות אהרן, וזה "סיבב ביאת הכנעני"?
ה. מהיכן דייק בעל אור החיים לומר שתיכף במיתת משה "ראו דבר חדש, ששרתה שכינה על יהושע"?

סיכום:
ביחידה זו הפרשנים דנים בתגובה השונה של העם למותם של משה ושל אהרן. במדרש האגדה, חז"ל מתמקדים דווקא בתפקוד של משה ואהרן במהלך חייהם ובהשפעתם על הבריות. ההתנהלות השונה של כל מנהיג היא שהביאה לתגובה השונה של הבריות לאחר מותם. שני המפרשים האחרים, אבן עזרא ואבן עטר, מתמקדים דווקא בנסיבות המוות של המנהיגים ובמצבו של העם לאחר מותם.

יחידה ג'

הפסוק האחרון, החותם את ספר דברים בפרט ואת התורה בכלל, מעורר תמיהה בקרב הפרשנים: מה פשר "היד החזקה" בהקשר הזה? האם הכתוב מתכוון לידו המושיעה של האל או ליד של משה, נביאו-שליחו של האל? דעותיהם של שלושה פרשנים מובאות ביחידה זו. רש"י, גדול הפרשנים בצרפת בימי הביניים, מפרש לפי ההקשר בכתוב ומאיר את תרומתו הייחודית של משה לשחרור משעבוד מצרים.

"ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים ל"ד, י"ב)

רש"י: (צרפת, 1040 – 1105)
ד"ה ולכל היד החזקה: שקיבל את התורה בלוחות בידיו.

ראב"ע: (ספרד, 1089 – 1164)
ד"ה היד החזקה: פליאות הים.

רמב"ן: (ספרד, 1194 – 1274)
ד"ה היד החזקה: קריעת ים סוף שנאמר בו "וירא ישראל את היד הגדולה".

שאלותיה של נחמה:
א. מה בין פירושו של רש"י לפירושי הראב"ע והרמב"ן?
ב. למה לא פירש רש"י כמוהם?

סיכום:
שני פרשני ספרד, הראב"ע והרמב"ן, מבינים את ההקשר של ה"יד החזקה" בנפלאות שעשה אלוהים במהלך שחרור העם משעבוד מצרים.
רש"י חולק עליהם, ובעקבות המדרש מבין שה"יד החזקה" שייכת למשה. בהמשך הפסוק כתוב "אשר לעיני ישראל", ובפסוק הקודם, פסוק י"א, נזכרים האותות והמופתים שעשה אלהים "בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו". כלומר בפסוק י"א נזכרות נפלאות האל, ובפסוק י"ב נזכרת התרומה של משה לא רק לשחרור אלא גם להיווצרות העם בקבלת התורה.
"ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר" (ל"ד, ד)

אברבנאל:
המאמר הזה יראה אכזריות גדול, שיאמר הקב"ה למשה עבדו בעת מיתתו כאילו היה מכוין להאדיב את נפשו – ואין זה כי אם דומה למה שאמר אלישע אל השליש הבלתי מאמין ביכולת האלוקית: (מלכים ב', ז') "הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל!" והתחייב מזה שתהיה ראיית הארץ עונש וכאב לב, לא פיוס והתיישבות לבבו, כמו שיורו עליו הדברים... ואיך יאמר לו כזאת?

1. מה מפריע לאברבנאל בפנייה של ה' למשה לפני מות משה?
2. מדוע הפסוק ממלכים ב', ז' הוא דוגמה לאכזריות?

סיכום:
אברבנאל מביע תמיהה לגבי כוונותיו של הקב"ה באמירה האחרונה שלו למשה נביאו לפני מותו. על פניו, אמירתו של הקב"ה, "הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר" נראית מעליבה ואכזרית.

הפסוק במלכים ב' פרק ז' מתאר מצב שבו אלישע (שגם מכונה "איש האלוהים"), מבשר שאלהים יספק אוכל לרעבים. לשליש המטיל ספק בדברי הנביא אומר איש האלהים: "הנכה ראה בעיניך ומשם לא תאכל", הוא מעניש אותו בגלל חוסר אמונה. האם גם כאן מתכוון אלהים להעניש את משה לפני מותו?

שאלתה של נחמה:
נסה לענות לשאלתו של אברבנאל!

תשובתו של אברבנאל לשאלתו:
ולפי שמשה ראה אותה עם היות שלא עבר בה, לכן אמר לו: "הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור". רוצה לומר: הראיתיך בעיניך בארץ הזאת כולה, עם היות ששמה לא תעבור, ונתקיימה גזירתו ונעשה חפצך בראייה, כי כמו שהיית יכול לראותה בהיותך עובר שמה, ראית אותה עתה מכאן, ויהיה לפי זה אמרו "ושמה לא תעבור", אינך עובר לראותה. והוא על דרך (דברים ה, ה) "כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר".

גם רמז לו בזה המאמר, שהראה לו חלוקת הארץ לשבטים ודברים העתידים להיות בה לשנים רבות , שידוע ששם – רוצה לומר לאותו זמן – לא היית עובד, כי לא תוכל לחיות אלף שנים, ואם כן ראית כל מה שהיית רואה אילו היית עובר שם וראית דברים אחרים שלא אפשר לפי הכוח האנושי, שתגיע בחייך אליהם.

שאלותיה של נחמה:
א. מהו הקושי בפסוקנו שמניעו לפרש בדרך שפירש?
ב. מהו הצד השווה בין פסוקנו ובין הפסוק המובא בדבריו (דברים ה, ה) "כי יראתם מפני האש ולא עליתם"?
ג. מה ההבדל בין פירושו הראשון לבין פירושו השני (הפותח במילים "גם רמז לו")?
ד. מהו הסעד בסגנון פסוקנו לפירושו השני?

סיכום:
הקושי בפסוק הוא האכזריות שבה לכאורה אלוהים נפרד ממשה, ראשון הנביאים. אברבנאל סבור שכוונתו של הקב"ה היא אחרת.
הצד השווה בין פסוק ד' בדברים ל"ד לבין דברים ה', ה' הוא החיבור בין שני חלקיו, הקשר בין סיבה ותוצאה:
הואיל ויראתם מפני האש - לכן לא עליתם אל ההר.
הואיל והראיתי לך את הארץ בעיניך - לכן לא תעבור אליה.

אברבנאל מביא שתי תשובות לקושי שהעלה. ההבדל בין שני הפירושים הוא שהפירוש הראשון הוא על דרך הפשט, והפירוש השני על דרך הדרש.

לפי הפירוש הראשון, מכיוון שה' כבר הראה למשה את הארץ, כמו שמתואר בפסוקים הראשונים של הפרק (א-ג), אין צורך שמשה יראה אותה מבפנים.

בפירוש השני, המילה "ושמה" מתפרשת כאורך זמן, לתוך העתיד הרחוק. לפי הפירוש הזה, אלהים מבשר למשה את מה שעתיד להתרחש "לשנים רבות", אך הוא מציין שיש גבול למה שמשה יכול לדעת.

אולי הסעד (האסמכתא) בסגנון הכתוב הוא העובדה שה' כבר הראה לו את כל הארץ, "הראיתיך" בלשון עבר, וכעת הוא עובר לעתיד, "לא תעבר" – הכוונה היא לעתיד לבוא.

ביבליוגרפיה:
כותר: מות משה: עיבוד של גיליונות נחמה להוראת הנושא
מחברת: פרנקל, מרלה
שם פרסום מקורי: גליונות נחמה מעובדים להוראה
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך