עמוד הבית > ממצרים לכנען > יציאת מצרים


 
מבוא לספר שמות ופרק א' | מחברת: רוני מגידוב
 

מכון שלום הרטמן

מהלך נרטיבי של שיעור מאפשר למורה להקנות לפרטי המידע המגוונים ולשאלות מסוגים שונים לכידות ומסגרת משמעות. הוראה משמעותית תתרחש כשהעלאת שאלות (ע"י התלמיד או המורה) ומתן מענה להן יתקיימו במסגרת הקשר שיש לו "סיפור" – התחלה אמצע וסיום - המעניק לשיח הכיתתי משמעות.
להשקפתנו, ה"סיפור" של השיעור, המהלך הנותן משמעות ללמידה, הוא הדבר הראשוני והבסיסי ביותר לו נזקקים המורים בבקשם רעיונות להכנת שיעוריהם. ביחידה זו אנו מבקשים לתרום למורים אותו תנאי הכרחי להוראה משמעותית: הצעה לנרטיב וקו מוביל לשיעור.

הפתיחה הבלתי פותחת

פרשה חדשה, פרק חדש וספר חדש – שלוש פתיחות התמזגו בפתיחה של ספר שמות. אולם למרות ההתחלה המשולשת הזאת נפתח הספר בוי"ו החיבור, כאילו לא פתיחה יש כאן אלא המשך לדברים קודמים: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה.

את מה ממשיך ספר שמות? למעשה יש בשמות א' 1 - 7 חזרה וסיכום של בראשית פרק מ"ו 8 – 27 ושל פרק נ' 26. הפסוקים האלה מציינים את ירידת יעקב ובניו למצרים ואת מות יוסף.

מה בכלל עושים בני יעקב במצרים? תשובה במישור האלוהי

למה בעצם בני ישראל ירדו למצרים?

הפעם הראשונה שבה נאמר כי צאצאי אברהם יהיו במצרים (אף כי שם הארץ לא מוזכר במפורש) היא בברית בין הבתרים, בבראשית ט"ו 13:

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: (יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.

מדוע יש להמתין תקופה ארוכה כל כך עד שיוכלו צאצאי אברהם לרשת את הארץ המובטחת לו ולזרעו?
גם על כך עונה אלוהים באותו מעמד רב רושם (פס' 16):

וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה.

מכאן שעל בני אברהם להמתין עד שיחטאו יושבי ארץ כנען ושמכסת חטאיהם תספיק להענשתם בלקיחת הארץ מהם.

אבל למה שִעבוד? למה וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם? מדוע לא יוכלו להמתין בארץ כנען בתנאים נוחים?

יש חשש שהמְתנה בתנאים נוחים בארץ כנען עלולה להביא את בני יעקב להיטמע ביושבי הארץ ולמעשים בלתי ראויים. נוכל ללמוד זאת מכמה סיפורים בספר בראשית.

בראשית ל"ה 2: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם.

בראשית ל"ח 1 - 2: יְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.

בראשית ל"ה 22: וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל.

אם כן, ודאי שהנוחות בארץ כנען מחבלת בייעוד של בני ישראל. אבל מדוע דווקא לרדת למצרים?
המצרים הקפידו להיבדל מזרים, ועל כן בארץ מצרים לא יוכלו בני יעקב להיטמע.

בראשית מ"ג 31 - 32: וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם: וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם.

בראשית מ"ו 31 - 34: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי: וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ: וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן:

בהמשך נראה שגם מצרים משפיעה על בני ישראל, אבל אפשר שבשל מנהגי ההיבדלות של המצרים היה התהליך הזה אטי לעומת כנען.

אף שהייתה חלק מתכנית אלוהית כפי שראינו בסיפור ברית בין הבתרים, ירידת בני ישראל מצרימה נעשתה בנסיבות אנושיות וטבעיות – קנאה ושנאה בין אחים שהובילו למכירת יוסף מצרימה ובצורת שהביאה לירידת כל המשפחה מכנען למצרים. גם את קורות ישראל במצרים ואת השעבוד נרצה לברר במונחים אנושיים – כלומר מניעים ונסיבות הקורים מתוך צרכים, רגשות ופעולות של בני אדם – הן של בני ישראל והן של המצרים.
ראשית נרצה לברר:
מדוע בני ישראל נשארו במצרים זמן רב כל כך, הרי הירידה מצרימה הייתה מתוכננת רק לצורך הישרדות בשנות הרעב?

זמן ומקום

המקום ברור - ספר שמות נפתח בסיפור של בני יעקב במצרים. ומה לגבי הזמן – מתי התרחש הדבר?

אנו יודעים שימי השעבוד במצרים לא היו יותר מ-80 שנה. לפי שמות א' 8 עולה מלך חדש שמתחיל את השעבוד, ולפי פרק ב' 23 עולה מלך חדש שאתו התעמת משה, ובימיו יצאו בני ישראל ממצרים.

כמה זמן עבר מאז שירדו בני ישראל למצרים ועד תחילת תהליך שעבודם?

משמות י"ב 40 - 41 אנו למדים: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

אם כך במשך 350 שנה (80 – 430) יושבים בני ישראל ממצרים לא משום שהשתעבדו או משום שנאסר עליהם לצאת ממצרים אלא מרצונם הטוב .

תזכורת – מה בכלל עושים בני יעקב במצרים? תשובה במישור האנושי

כזכור ירדו בני יעקב לשבור בר במצרים, כלומר לקנות מזון: וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. ב וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. ג וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם. (בראשית מ"ג 3)

לאחר שהתגלה יוסף בזהותו האמיתית לפני האחים הוא שלח לקרוא לאביו. יעקב התכונן לרדת למצרים ואז התגלה אליו ה' ואמר לו: ג וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. ד אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ. (בראשית מ"ו 3 – 4)

מה קורה לבני יעקב במצרים? מה קרה כשהסתיימו שנות הרעב?

נשים לב שבתחילה באו בני ישראל למצרים כדי להיות גֵרים בה – כלומר אנשים שרק גָרים בארץ שאיננה שלהם - והם גרו באזור מוגדר ונבדל.

וכך מתדרך יוסף את אחיו לקראת פגישתם עם פרעה: לג וְהָיָה כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם. לד וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם-אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל-רֹעֵה צֹאן. (בראשית מ"ו 33 – 34)

ואמנם זה מה שמבקשים נציגי האחים מפרעה:

ד וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. ה וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ. (מ"ז 4 – 5)

אולם מהמשך הפרק אנו למדים על תהליך ההשתקעות בארץ מצרים: כז וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. (מ"ז 27)

מדוע הם אינם חוזרים? שנות הרעב הסתיימו זה מכבר. שבע השנים, המיוצגות בחלום פרעה בפרות רעות המראה ובשיבולים השדופות, כבר חלפו: כח וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. (מ"ז 28)2

האם שמרו בני ישראל על קשר עם כנען?

מטבע הדברים נראה שהקשר עם כנען היה חזק רק בדור הראשון של הישיבה במצרים. אפשר ללמוד על התרופפות הקשר עם ארץ האבות דרך סיפור מותם של יעקב ואחר כך של בני יוסף:

ז וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל-עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ-מִצְרָיִם. ח וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן... וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת-קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל-פְּנֵי מַמְרֵא. (בראשית נ' 7 – 8, 13)

אולם במות יוסף כבר לא עולים לקברו בכנען, הזיקה לארץ אמנם נשמרת אך לא מתממשת בשלב זה:

כד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. כה וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה. כו וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם. (בראשית נ' 24 – 26)

האם שמרו בני ישראל את אמונתם בה'?

בסיפור אין אמירות מפורשות שישיבו על השאלה הזאת, ורמזים לתשובה נצטרך ללקט – מקצתם מהסיפור עצמו ומקצתם מהקשר רחב יותר.

כשכורעים בני ישראל תחת נטל השעבוד אין הם זועקים לה', הדבר מובלט לאור נוכחותו של ה' בפסוקים המתארים את שוועתם:

כג וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה. כד וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב. כה וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים. (שמות ב' 23 – 25)

האנחה והזעקה אינן מופנות אל האלוהים, ואף על פי כן הוא שומע וזוכר, יודע ורואה.

היעדרותו של אלוהים מחיי בני ישראל ניכרת גם מהשיח בין משה לבין אלוהים. כשהתגלה ה' למשה ושלח אותו להיות מנהיג ומושיע, משה מקשה ושואל: יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. (שמות ג' 13)

אם כך, בני ישראל אינם יודעים מיהו ה'.

מחוץ לספר שמות כתוב במפורש שבני ישראל עבדו את אלוהי מצרים.

רמז לכך אפשר למצוא בפסוק: ז וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת-זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם. (ויקרא י"ז 7)

ספר יהושע מציין במפורש: יד וְעַתָּה יְראוּ אֶת-ה' וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת-אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת-ה'. (יהושע כ"ד 14)

וכך גם מתאר את הדברים הנביא יחזקאל: וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל-תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. ח וַיַּמְרוּ-בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת-שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת-גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. ט וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (יחזקאל כ' 7 – 9)

מדוע נשארו בני ישראל במצרים? מדוע הם אינם חוזרים לארץ אבותיהם?

אחת הדרכים שיובילו אותנו בניסיון לפצח שאלה זו היא בדיקת המושג "מצרים" המקראי, ובייחוד משמעותו עבור עמי האזור. במצרים של ימי המקרא התקיימה תרבות עתיקה ומפותחת. שיאה של התרבות היה באלף השני לפני הספירה, ואפיינו אותה לא רק עוצמה צבאית אלא גם הישגים בתחומי הבנייה והאדריכלות, האמנות, החקלאות, הספרות והמדעים. הבאים מצרימה ודאי מתרשמים ומתפעלים ממראותיה, מאורח חייה ומהישגיה של מצרים. התופעה של מהגרים מארצות פחות מפותחות המתבוננים בתרבותה ובקסמה של מדינה חזקה המקרינה שפע, עוצמה ועושר איננה תופעה מוזרה או בלתי מוכרת גם בימינו. דוגמאות לכך אפשר למצוא בשירים מודרניים שבהם שורות כמו:

הדוד סאם מביט אלי מתוך שטרות ירקרקים
נשיא שחקן סוחר סמים עושים ביחד עסקים
הכול אפשר אם משלמים, להיות אפילו אלוהים
עולם מושלם צבעים יפים ורק אנחנו עוד בוכים

(אמריקה, ברי סחרוף ורמי פורטיס. © למחברים ולאקו"ם)

או:

אבל בלונדון יש יותר סרטים
בלונדון יש מוסיקה טובה
בלונדון טלביזיה מצוינת
בלונדון אנשים יותר אדיבים
כך שהייאוש נעשה יותר נוח

(לונדון, חוה אלברשטיין וחנוך לוין. © למחברים ולאקו"ם)

או:

רואה את ד"ר ג'יי קורע רשתות
וקארים עבדול ג'אבר נוגע בשמים
חבל שאת לא פה איתי בשביל לראות
כל כך יפה בסן פרנסיסקו על המים

(סן פרנסיסקו, אריק איינשטיין ושלום חנוך.© למחברים ולאקו"ם)

אפשר לראות כי לצד מפגש מתפעל מלונדון ומארה"ב, אפשר למצוא בשירים גם מבט אירוני, מפוכח ואף מתגעגע ארצה. אולי מפני שלכותבי השירים האלה יש מדינה, הם חיים בישראל ומרגישים את שייכותם אליה, ואולי גם משום שבתקופה פוסטמודרנית תמיד תוצג מציאות במלוא מורכבותה. לעומת זאת, בני ישראל בספר בראשית באים מארץ כנען אל השפע החומרי והתרבותי שבמצרים ועומדים מול עוצמתה של אימפריה. בשעה זאת אין להם עדיין ארץ (היא רק מובטחת), והם נהנים ממעמדם בארץ גושן הפורייה, מקרבתו של יוסף אל השלטון ומאורח חיים והטבות שלא היו מנת חלקם בכנען שסבלה רעב. אם כן, קשה שלא להבין את השתקעותם של בני ישראל במצרים מעבר לשנות הרעב. יש אומרים שבאמריקה של היום יש קווי דמיון למצרים של פעם. הנה שיר שמסביר את הקשר התלותי למעצמה הזאת ומבקר אותו:

אמריקה

מילים ולחן: אריאל הורוביץ

הו ילד של אמא אולי הגיע הזמן
לנתק את החבל לנשום לבד חמצן?
היא את המוח שוטפת - את הכיס ממלאת
את ידך מכופפת - איך תוכל להימלט?

היא אותך מחנכת היא מצפון העולם היא תמיד מחייכת והנימוס שלה מושלם
את האדום היא השמידה - את השחור שיעבדה על הצהוב היא הורידה את הפצצה המחרידה

היא אם ריקה - אמריקה

היא אם ריקה - אמריקה

היא ייצרה את הנעל שאתה בה הולך
ואתה לא יודע שכל הזמן אתה דורך
על אלפי ילדים שבעולם השלישי
במפעליה עובדים בלי יום אחד חופשי

הו ילד של אמא - חשבת מה יקרה
כשפתאום ייגמר לה מהסידור הזה?
איך תחייה את חייך ותצא אל הקור
כשאתה כל ימיך מתחת לסינור?

היא אם ריקה - אמריקה

היא אם ריקה - אמריקה

(© למחבר ולאקו"ם)

המהפך: איך הצליח פרעה לשעבד עם שלם?

שאלה זו מכוונת גם אל המצרים וגם אל בני ישראל. מסופר שבני ישראל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם (שמות א' 7). אפשר שהארץ הנזכרת בפסוק כבר איננה ארץ גושן בלבד, אלא ארץ מצרים. ואולי בני ישראל מרחיבים את אחיזתם במצרים. במשך השנים נוצרו קשרים בין המצרים לבני ישראל:

וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל-בְּנֵיכֶם וְעַל-בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת-מִצְרָיִם. (ג' 22)

דַּבֶּר-נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. (י"א 2)

אנו אפילו שומעים על נישואין בין ישראלית למצרי:

וַיֵּצֵא בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. (ויקרא כ"ד 10)

ולמעלה גם עמדנו על כתובים מקראיים הרומזים ומציינים במפורש שבני ישראל לקחו חלק בפולחן ובדת המצריים.

אם כך, איך ייתכן שלאחר מאות שנים של חיים בשיתוף זה לצד זה, הסכימו המצרים להתעלם מקשריהם עם בני ישראל, לשעבדם ואף לשאוף להשמידם? ואיך הסכינו לכך בני ישראל?

אנחנו והם - דרכים ברכישת מעמד

נתבונן על המשפט הראשון שמציג את פרעה ואחרי כן על המשפט הראשון שפרעה אומר:

וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף.

כל מלך שקם אחרי קודמו הוא חדש. מדוע לציין במפורש חָדָשׁ?

אפשר שמבקש הכתוב לרמוז ששושלת חדשה קמה במצרים. את הפירוש הזה מציעים פרשנים מסורתיים (ראב"ע הארוך) וחוקרי מקרא מודרניים (סרנה, פירוש "עולם התנ"ך" על שמות עמ' 20). לעתים מי שמבקש לחזק את מעמדו עושה זאת באמצעות גיבוש השייכות והזהות אל מול האחר.

המלך החדש מתנער מדברים שייחסו להם חשיבות בימי השושלת הקודמת – הוא לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף. המלך החדש בונה לעצמו את מעמדו ואת ייחודו.

נוכל לראות תופעה אנושית זו אצל פרעה החדש גם מהמשפט הראשון שהוא עצמו אומר, כל מילה בדבריו משמעותית:

פרעה מלך מצרים אינו יכול פשוט להשמיד את בני ישראל, הוא זקוק לתמיכת העם המצרי. אפשר שחשש שהשמדת בני ישראל תעורר התנגדות – הן בקרב המצרים והן אצל בני ישראל, ועל כן בעזרת תעמולה מתוחכמת הוא מנצל את הקבוצה הזרה שבקרב המצרים כדי לעורר שייכות מצרית ונאמנות לו עצמו - המציל את מצרים מהתופעה המפחידה.

ובכל זאת, מדוע מצליחה התעמולה? מדוע אין התנגדות לא מצרית ולא ישראלית?

סדר חייב להיות

לפי אחת הפרשנויות, גם כאן פותח פרעה בצעד מתוחכם שקשה להתנגד לו:

וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת-פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס.

מתקופתו של יוסף היה לבני ישראל מעמד מיוחד. הם ישבו בארץ גושן שהייתה לאחוזתם. הם נאחזו בה, פרו ורבו מאד ויוסף דאג לכלכלתם. המצרים נאלצו למכור את אדמותיהם לפרעה בתיווכו של יוסף בתמורה ללחם ולזרע (בראשית מ"ז 1 – 27). עתה עולה פרעה חדש ש"סך הכול" מבטל מעמד מיוחד זה. כל המיעוטים הם חלק מצבא העובדים בבנייה במצרים – מדוע עם זה מרגיש עצמו מיוחס ולא שותף?

אם אכן זה היה המהלך של פרעה – קשה מאוד להתנגד לו – איך אפשר להתנגד למהלך החוקי של העלאת מס לפרעה? גם למצרים וגם לבני ישראל אין סיבה להתנגד ליוזמה כזאת העשויה להיתפס כתיקון עוולה.

כוונת פרעה היא לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם, אבל למראית עין הוא "רק" שם עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים.

הדרגה

כדי להבין כיצד העמיק השעבוד וכיצד הפך לכוונת השמדה יש לשים לב להדרגתיות הן בתהליכי השעבוד וההשמדה והן למידת המעורבות של המצרים.

בתחילה מועסקים בני ישראל על ידי שרי מסים ועובדים בעבודות ציבוריות – בניית מחסני תבואה (שמות א' 11).

בשלב הבא יש זליגה מעבודות שירות תחת השגחתם של שרי מסים לעבודה בבתים ובשדות כשהמצרים כולם מעבידים אותם (שם 13).

כיצד זה התרחש? ראשית, בני ישראל הם כמו כולם עכשיו, הם אינם עוד בעלי מעמד מיוחד. דבר נוסף, יש תהליך של וַיָּקֻצוּ (12). מה שהתחיל כתהליך מלמעלה – בהוראת פרעה ובפיקוח שריו הופך לתהליך מלמטה – המצרים מוצאים עתה הזדמנות להרוויח מהנסיבות. מכיוון שהשלטון עומד מאחורי המהלך הזה, אין כל הגנה משפטית שתבלום את המתרחש. המעבר מהחוקי אל הבלתי חוקי מתאפשר גם מפני שבני ישראל נהיים הפקר.

גם כאן נשלים את ההתבוננות על התהליכים האנושיים: המצרים הראשונים שלקחו לעצמם עובדים לבתיהם ולשדותיהם הפרטיים היו אולי אלו הממונים על העובדים באתרי הבנייה של ערי המסכנות. אפשר שלאט לאט התרחבה התופעה וכל המצרים רצו עובדים פרטיים אצלם בבית, ומכאן הדרך קצרה ל: וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ (שם 13).

גם הצו להרוג את בני העברים איננו מתחיל בצו המוני המופנה אל כל המצרים, כי אם רק אל הנשים המיילדות, שעל פי חלק מהמפרשים הן מצריות. רק לאחר שהמהלך הזה נכשל והעם ממשיך להתרבות (ואולי אף ממשיך להעצים את וַיָּקֻצוּ המצרי) מפנה פרעה את הצו לכל בני עמו.

המיילדות

לא מעט פסוקים ופרשנויות מוקדשים לפרשת המיילדות3. כדי להבין את מלוא המשמעות של מעשי המיילדות, נידרש להבנת המושג "פרעה". פרעה מלך מצרים הוא שליט כל יכול שכוחו כמעט אינו מוגבל. וכך כותב יעקב ליוור:

"השקפה מיוחדת על המלכות היתה במצרים. למן ראשית ידיעותינו על תולדות מצרים נחשבת שם המלכות כיסוד המרכזי של סדר הבריאה וכמהות אלוהית. המלך הוא אל ממש ובתעודות רבות נקרא מלך מצרים בפשטות אל..."4

הפרת צו של פרעה משמעותה הפרת סדרי עולם, הפרת צו של מי שנתפס כאל. כיצד העזו המיילדות לא לעשות לפעול כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם ולפעול בניגוד לצו של פרעה?

הכתובים נותנים מענה: וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים. נשים לב שאלוהים, מחולל הנסים הרבים שעליהם מסופר בספר שמות, נעדר מפרקנו, ורק בסיפור המיילדות הוא נזכר שלוש פעמים: וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים... כ וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים... כא וַיְהִי כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים. כיצד נבין תשובה זו לאור פירושנו כי המיילדות הן מצריות?

וכך מפרש שד"ל: "וכל מי שיש לו אלוה (יהיה אלוהי אמת או אלוהי שקר) הלוא יירא מהכרית עוללים שלא חטאו יהיה מאיזה עם שיהיה". יראת אלוהים היא דרישה מכל אדם שנברא בצלם והיא יכולה לייצג עבורנו מצפון, צו מוסרי קטגורי, עמוד שדרה מוסרי המנחה את התנהגות האדם.

המיילדות המצריות אמרו: כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי-חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. מדוע האמין פרעה לתשובת המיילדות?

אפשר שהמיילדות ידעו לכוון בדיוק לפחדיו של פרעה – העם הזה מתרבה כמו חיות באופן מבהיל ולא טבעי. אין זה בלתי סביר, על כן, שדרכי הלידה שלו וכוח עמידתן של היולדות שונים מהמוכר והידוע.

הרחבה: על חסידי אומות העולם ועל פקודה בלתי חוקית בעליל

פרשת המיילדות מעוררת אסוציאציות לאירועים היסטוריים ולאומיים אחרים. במונחים של ימינו היו המיילדות זוכות לתואר חסידות אומות העולם.

מעל 23,200 בני אדם לא יהודים, רובם מאירופה, קיבלו מממשלת ישראל באמצעות ארגון "יד ושם" את התואר "חסידי אומות העולם" משום שהצילו יהודים בתקופת השואה תוך כדי סיכון חייהם.

החוק קבע הגדרה חדה ומפורטת למונח חסידי אומות העולם. על-פי המקובל בשפת יום יום הכוונה היא לאישיות מוסרית אשר בעת צרה ומבחן נטתה אהדה, חסד ועזרה ליהודים. בהקשר לחוק הזיכרון השואה והגבורה ברור כי לא די באהדה, בחסד ובעזרה, שהרי המחוקק הציב דרישות נשגבות יותר, באומרו: "לחסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להציל יהודים". משמע, לדרגת חסיד אומות העולם במובן החוק מגיע רק מי שעשה מעשה הצלה של יהודי, וזאת מתוך חירוף נפשו. לכאורה שני התנאים הללו חד הם שכן על-פי חוקי הנאצים כל המסתיר יהודי או מגיש לו עזרה מתחייב בנפשו. מי שהגיש עזרה מתוך בצע הכסף אינו ראוי לתואר חסיד אומות העולם במובן החוק, למרות שהסתכן בהצילו יהודים.

הקריטריונים העיקריים להכרת מציל כחסיד אומות העולם הם ארבעה:
מעשה הצלה קונקרטי או עזרה בהצלה.
הצלה שנעשתה מתוך סיכון עצמי.
המציל לא דרש ולא קיבל תמורה כתנאי להצלה.
הבקשה נתמכת בעדויות של ניצולים או חומר ארכיוני אמין.

(מתוך ויקיפדיה. הטקסט מוגש בכפוף לרישיון CC ייחוס-שיתוף זהה 3.0 סיכום קריא של רישיון CC-BY-SA-3.0)

לא רק כקרבנות נדרש העם היהודי לסוגיות הערכיות העולות מדמותן של המיילדות, אלא גם כעם היושב על אדמתו ומתמודד צבאית מול אוכלוסייה אזרחית. בשנות החמישים סערה המדינה בעקבות הרג עשרות אזרחים ערבים בכפר קאסם. האירוע הקשה הזה העלה את השאלה בדבר ציות לפקודות שבית המשפט הגדיר בהמשך כ"פקודות בלתי חוקיות בעליל".

על הטבח בכפר קאסם מסופר באתר shoovng (המאמר נכתב על ידי גולש אנונימי):

טבח כפר קאסם הוא אחת הפרשות המפורסמות ביותר בנוגע ל"טוהר הנשק", זאת בשל הפרסום הרב הניתן לאירוע והמשפט בו נקב פסק הדין העקרוני באשר ל"פקודה בלתי חוקית בעליל" בתאריך 28 לאוקטובר 1956 (ביום פרוץ מלחמת סיני) הודיע אלוף הפיקוד המרכז על מדיניות שנקבעה לגבי האוכלוסייה הערבית שאמורה לאפשר לתושבי האזור להמשיך בחייהם כרגיל תוך שמירה מוחלט על השקט בגזרה זו. לפי בקשתו של אחד המח"טים ניתנה לו הרשות להרחיב את העוצר שהיה קיים אז, על כל שעות הלילה. זמן העוצר נקבע משעה 17:00 בערב עד 06:00 בבוקר למחרת. המח"ט הורה למג"דים לשמור על עוצר ביד חזקה, לרבות פתיחה באש, הוא הוסיף כי מוטב לו הרוג אחד מאשר הסתבכות במעצרים. כאשר שאל אחד המג"דים כיצד ניתן להבדיל בין מסתנן לבין תושב שייצא מביתו, ענה המח"ט "אללה ירחמו". אחד ממפקדי הגדוד העביר למ"פים את שעות העוצר והבהיר להם שאין לפגוע באנשים בבתיהם אבל יש לירות במטרה להרוג כל מי שימצא מחוץ לתחום ביתו. כאשר נשאל לגבי נשים וילדים השיב- "בלי סנטימנטים". ביום הטבח 29 לאוקטובר 1956 מוכתר הכפר קיבל הודעה מסמל מחלקת החיילים על הטלת עוצר בשעה 16:30 משמע חצי שעה לפני תחילתו. מוכתר הכפר טען כי 400 פועלים עובדים מחוץ לכפר וכי לא יוכל להודיע לחלק ניכר מהם את השינוי בשעות העוצר. הסמל לקח על אחריותו את העברת החוזרים לכפר לאחר תחילת העוצר. בשעה 17:00 נכנס העוצר לתוקף. עשרות רבות של בני הכפר שדבר העוצר לא היה ידוע להם חזרו מהשדות ברגל ובכלי רכב שונים. שתי חוליות של משמר הגבול פתחו באש על השבים מעבודתם ברוב המקרים הורדו החוזרים מכלי רכבם ולאחר שזוהו כללית כאנשי כפר קאסם נפתחה עליהם אש. 43 ערבים נהרגו מיריותיהם של שתי חוליות אלה. ארבעה אזרחים ערבים אחרים נהרגו בחלקים אחרים של הכפר. בין ההרוגים היו גם ילדים וילדות ותשע נשים. רק לאחר שעה של ירי כאשר דהאן (המ"מ) דיווח על המספר הגבוה של ההרוגים נתן המג"ד הוראה להפסיק את האש וכך נסתיימה שפיכות הדמים.

לאורך כל מבצע סיני וכשבוע אחריו הוטלה צנזורה על מה שאירע. רק בתאריך 12 לנובמבר 1956 פורסמה הודעה רשמית בדבר מספר הנפגעים מקרב תושבי הכפרים ששבו לביתם אחרי התחלת העוצר. כאשר התפרסמו פרטים נוספים מסר ב-2 לדצמבר 1956 דוד בן גוריון ראש הממשלה הודעה בכנסת: "העם היהודי וכל טובי האנושות התפארו תמיד-ובצדק בהוקרת חיי אדם. 'לא תרצח' הוא צו העליון שנמסר לנו מהר סיני,ואין עם בעולם שמחשיב יותר מהעם היהודי יוקר חיי אדם, מבלי הבדל מין, דת, גזע, לאום...כל אדם הם קדושים.. עקרונות אלה נפגעו באופן מזעזע במקרה זה, ואני בטוח שהכנסת כולה תצטרף להרגשה שניסתי להביע בדברי אלה, ולא יעשה עוד כך בישראל".

במקרה הנ"ל חשובים היו עוד יותר פסק הדין וגזר הדין שניתן ע"י בית הדין הצבאי, בפסק הדין שנהפך לאחר מכן לפסק דין עקרוני של משפט המדינה והמשפט הצבאי,קבע בית הדין כי: אין חוק המרשה להרוג מפרי עוצר. החוק מרשה לשומרי העוצר להפעיל כוח ואף לפתוח באש כאמצעי אחרון אך לא כדי להרוג. כלל הוא שאסור לאיש צבא להרוג בלי דין ובלי משפט איש בלתי מזוין שמסר את עצמו לידיו. חייל חייב בציות לפקודות מפקדיו ופטור מאחריות פלילית לתוצאות הביצוע. אך יוצא מהכלל זה פקודה בלתי חוקית בעליל, שהחיל פטור מציות לה ונושא באחריות פלילית לתוצאות ביצוע. פקודה בלתי חוקית בעליל היא פקודה בעלת אופי פלילי ברור ,כזו ש"דגל שחור מתנוסס מעליה", משמע שהאדם הסביר יכול לזהותה ככזו במסיבות הנתונות. בהתייחסות לטוהר הנשק קבע בית הדין "על כל מפקד וחייל לדעת כי נשק מיועד ללחימה באויב ולא לרצח אוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת. שמונת הנאשמים הכתימו את טוהר נשקו של צבא הגנה לישראל." בעקבות הטבח הועמדו לדין והורשעו שבעה חיילי משמר הגבול ומפקדם: המג"ד מלינקי נידון ל 18 שנות מאסר; המ"מ דהאן – 15 שנות מאסר; מפקד החוליה עופר שלום – 15 שנים וחמישה נאשמים ל 7 שנות מאסר. כל אלה אף הורדו לדרגת טוראי.

מורה שיחליט להרחיב את הדיון במעשה המיילדות יוכל להיעזר בשיר "לגמור כמו ברנר" של אריאל הורוביץ. להלן הבית הראשון, שמעורר אסוציאציה מיידית לסיפורנו:

אם הייתי חי בדיקטטורה אפלה
האם היה לי אומץ לעמוד מולה
לרוץ אל השוטרים - לזרוק להם קללות
כשהם על הסוסים ויש להם אלות
יכול להיות שכן - קרוב לוודאי שלא
אין טעם לכאלה שאלות

(© למחבר ולאקו"ם)

נראה לנו כי בעקבות לימוד פרשת המיילדות דווקא יש טעם לשאלות ולמחשבות כאלה.

אמירה דידקטית פדגוגית: אמפתיה

במשך כל היחידה הזאת שזורה היכולת להבין את הסיפור ואת הדמויות מתוך התבוננות בתהליכים אנושיים המתחוללים אצל כולנו. נבהיר – היינו יכולים לקרוא את הכתוב, לצקצק בלשוננו, ולבקר את בני ישראל היושבים במצרים ומאבדים את זהותם. יכולנו גם להשמיע ביטויים קשים (ומוצדקים) כלפי מעשיו הבלתי אנושיים של פרעה. לעניות דעתנו, יש מקום לתת לביטויים כאלה – הן לגבי פרעה והן לגבי בני ישראל – להישמע בכיתה. אולם אם נסתפק רק בעמדה השיפוטית הזאת, נרחיק את עצמנו ואת תלמידינו מהסיפור.

האמת היא שגם אנחנו בנסיבות שונות, אם כי בדרך כלל לא כל כך קיצוניות, יכולים להיות התוקף או הקרבן. מקרים של פגיעה באנשים אינם זרים לנו בחי היומיום. משום כך המהלך שהצענו מתייחס בכמה דרכים אל הצורך לראות את המתרחש אצל הדמויות בסיפור:

א. בחינה אם המניעים של הדמות אופייניים לכל אדם.
ב. הבנת משמעותם של מושגים כמו 'מצרים' ו'פרעה' היכולים לקשר אותנו הקוראים אל מושגים דומים בחיינו.

נעזרנו בשתי מיומנויות לימוד מרכזיות - התבוננות בכתובים בתוך הקשרם (בחלק המבואי), וקריאה מדוקדקת בכתובים (בעיקר בחלק העוסק בשלבי השעבוד ובצווי פרעה ומניעיו). התייחסות רחבה ומודעת יותר בכיתה למיומנויות אלה נציע ביחידות הבאות.

מורה המבקש להעלות למודעות את תהליכי החשיבה והניתוח שהנחו את הלימוד, יוכל להיעזר בציור המובא כאן מתוך הכלי "התמצאות במרחב" של ההעשרה האינסטרומנטלית:

© למכון פוירשטיין

בעזרת האיור הזה אפשר להסביר את המושג "אמפתיה". אמפתיה היא היכולת להבין את מקומו של האחר, את מחשבותיו ואת רגשותיו, מתוך הכרה שגם אתה עצמך היית יכול להיות בסיטואציה שתעורר רגשות דומים5.

ביטוי ציורי להבניית תפיסתנו את פרעה המשעבד ואת בני ישראל המשתעבדים, אפשר לראות באיור שלעיל.

נדמיין עצמנו הולכים אל מול האישה השואלת אותנו אם לפנות שמאלה לרחוב Y. כדי להשיב לה עלינו להיכנס לרגע לנעליה ולהשיב לה בניגוד לכיוון שבו אנו נמצאים. עלינו להבין את הכיוונים על פי תפיסתה, אחרת נטעה אותה. שהלא אם אנחנו הולכים מולה, נכון ששמאלה יהיה רח' Y; אולם עבור האישה עלינו לומר "לא, עלייך לפנות ימינה למקום מבוקשך". נשים לב – איננו הופכים להיות האישה, איננו זזים ממקומנו, אלא רק מעמידים את עצמנו בעמדתה משום שאנו קשובים לצרכיה.

כך ביקשנו לעמוד על מהלכיו של פרעה כמו גם על התנהלותם של בני ישראל במצרים. ביקשנו ללמוד את הפרשה לא רק ממקום נוח של לומד, שופט ומרוחק, אלא מתוך הכרת הסיטואציה האנושית וההבנה שאפשר שבנסיבות דומות היינו עלולים למצוא את עצמנו במצב של שיתוף פעולה עם פרעה (כמצרים) או של משועבדים חסרי אונים (כעבריים).

מתחום מיומנויות הלמידה: מומלץ לרענן מדיי פעם את ההכרות של התלמידים עם כללי הגימטרייה. למאמר דידיקטי בנושא לחצו כאן, ולמשחקי גימטריה לחצו כאן.

למהלכים נרטיביים נוספים:

מבוא ושמות א (פריט זה)
שמות ב
שמות ג-ד
שמות ז-ח
שמות יא
שמות יב
שמות יד
שמות טו- שירת הים
שמות טו- מרה
שמות טז
שמות יח
תהלים קיד
במדבר יג-יד
במדבר כב- כג

הערות שוליים:

  1. על קשיים כרונולוגיים בנושא זמן ישיבת בני ישראל במצרים ועל פתרונות בתר מקראיים לקשיים אלה ראו זקוביץ יאיר ושנאן אביגדור, "גם לא כך כתוב בתנ"ך", תל אביב 2009, עמ' 154 – 161. וכן
    Sarna M Nahum, Exploring Exodus, New York 1996, pp. 7 – 14.
  2. על הסיבות השונות הניתנות במקרא לשעבודם של בני ישראל במצרים ראו:
    Zakovitch Yair, "and you shall tell your son…", Jerusalem 1991, pp. 15 – 45.
  3. נפנה אל שניים מהם – נחמה ליבוביץ – "עיונים בספר שמות", ירושלים תשל"ח, עמ' 29 – 33, וכן ראו את דבריה באתר http://www.jafi.org.il/education/torani/hebgilion/shmot.html ועוד ראו אצל אלחנן סמט - http://www.daat.co.il/daat/tanach/samet/sh1-2.htm
  4. ליוור יעקב, "מלך, מלוכה", אנציקלופדיה מקראית, ירושלים תשכ"ג, טור 1082.
  5. על חשיבות האמפתיה בהוראת ההיסטוריה ראו http://www.e-mago.co.il/Editor/history-1523.htm
ביבליוגרפיה:
כותר: מבוא לספר שמות ופרק א'
מחברת: מגידוב, רוני
שם פרסום מקורי: ספר שמות- הצעות הוראה
מחברת: מגידוב, רוני
תאריך: 2011
הוצאה לאור : מכון שלום הרטמן
בעלי זכויות: מכון שלום הרטמן
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך