עמוד הבית > ממצרים לכנען > משהעמוד הבית > נבואה > יונה

תקציר
החלק הראשון של ההרצאה בוחן  את דמותו של משה כנביא, דרך תחנות שונות בחייו. החלק השני בוחן את אישיותו ופועלו של הנביא יונה על פי מידותיו של משה, וכך עולות לדיון שאלות עקרוניות בדבר מהותה של הנבואה.

 


 
משה הנביא – מבחן הנבואה | מחברת: גלי דינור
 

מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית

משה נתפס ובצדק כנביא הנביאים, פרשת חייו של משה היא שרשרת רצופה של ניסיונות לחנך עם העבדים ולהופכו לעם עצמאי ההולך בדרכי האל. משה הצליח לחולל תמורה בתודעתו ההיסטורית והדתית של העם. הוא פועל מכוח התגלותו של האל ועל פי דבריו. משה מתגלה כמנהיג , נביא ומחוקק. דגם ייחודי שאין לו אח ורע במקרא כולו.

אל משה אנו מתוודעים לראשונה עם הולדתו. ייחוד סיפור הולדת משה בולט דווקא על רקע השוני בינו לבין סיפור הולדתם של האבות – יצחק ויעקב וכן מנהיגים כמו שמשון וכמובן שמואל - שהמקרא מספר על אמותיהם העקרות וכיצד בעזרת האל הן הופכות לפוריות, תיאור שמטרתו להעצים את אותם מנהיגים. המוטיב השלט בסיפורו הולדתו של משה הוא הישרדותו כנגד כל הסיכויים. על משה למעשה נגזר למות טרם שנולד. אך משה ניצל. כולם מכירים את המיתוס המפורסם על הולדת סרגון מלך אכד שבין סיפורו לבין סיפורינו קיימים כמה קווים מקבילים - בשני הסיפורים מדובר בבנים שהונחו בנהר זרים הצילו אותם ואמצו אותם. לצד שינויים: מוצאם של הבנים שונה, משה נולד לזוג הורים פשוטים, לעומת סרגון שנולד לכוהנת. אך בעוד סרגון נלקח לאימוץ על ידי אדם פשוט, משה נלקח לאימוץ על ידי נסיכה וגדל בביתה. וכמובן שניתן להצביע על קווי דמיון נוספים ושינויים נוספים. ההדהוד בין הסיפורים הללו עשוי ללמד כי הכותב לפנינו השתמש בדפוס ספרותי על הולדת גיבור שניצל באופן פלאי, שמטרתו לומר, כי מנהיגים אלה באו כדי להנהיג ולהציל את החברה.

ייחוד נוסף בסיפור הולדת משה שהוא סובב סביב נשים – האם היולדת אותו טורחת על עשיית התיבה כדי להצילו, אחותו ששומרת עליו ובזכותה הוא חוזר לאמו עד שנגמל. ומעל לכל בת פרעה, בתו של מי שדרש להרוג את הזכרים העבריים. על אף ידיעתה כי עברי הוא, פעלה בניגוד לצו אביה והצילה אותו. לא בכדי נקראת בת פרעה על ידי חז"ל בתיה. מרגע שנגמל משה הוא מתחנך בביתה של אישה אצילית, רגישה לזולת, אמיצה ונועזת ביותר. היא פועלת מתוך אמונה בחיים ומוכנה להתעמת מול אביה על מנת להציל חיים. חינוך בבית כזה בונה דמות רגישה לזולת, נועזת וללא ספק מהפכנית. אותן תכונות יסוד שמהן נבנה מנהיג אמיתי. אדם הבוחר בחיים, רגיש לזולת ושוחר צדק.

משה אינו מתגלה לפנינו מיד כנביא, זאת בניגוד הנביאים האחרים שאת רובם אנו מכירים מרגע שהפכו לנביאים. מאחר ומשה הוא בראש ובראשונה מנהיג, התורה מציגה בפנינו אירועים מחייו הצעירים, טרם התגלות האל. אותם אירועים, המציגים את שלבי התפתחותו כמנהיג. עד כה, ניתן לומר אפוא, כי לפנינו אדם הניחן במעלות הנכונות להיותו מנהיג . לכן בוחר בו האל להיות המושיע. אך משה עדין צריך לעבור דרך על מנת להיות מוכן לתפקידו. עליו לפתח ולחדד את אותן תכונות בסיסיות שניחן בהן ולפתח תכונות נוספות.

תקופת התבגרותו נפתחת בפסוק: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמ' ב 11). פסוק זה מלמדנו שמשה כבר בבחרותו מודע היטב לכך שהוא שייך לעם העבדים המעונה ורואה עצמו שייך אליהם על אף שחי בבית המלוכה המצרי. משמע, הדבר הראשון שמאפיין את משה הוא התובנה למי הוא שייך ובעיקר האמפתיה שלו כלפי אחיו המעונים. אותה אמפתיה שגילתה כלפיו אמו המאמצת. אמפתיה זו הוכיחה לאל שמשה הוא האיש הראוי. אך לא רק זאת, מה שמבחין אותו מאחיו המעונים, היא היוזמה. הוא אינו מוכן לקבל את השעבוד ויוצא נגדו. הוא מרגיש צורך להיות מעורב. ידועים לכל דברי חז"ל שאמרו משה שנתחנך בבית מלכות, לכן אין בו נפש של עבד. לפיכך מתאים להוביל את עמו המשועבד לשחרור. אוסיף ואומר, אין בו נפש של עבד אך יש בו את היכולת להבין ולהזהות עם העבד. כל הדברים גם יחד: הנפש האמיצה, התודעה של איש חופשי יכולת ההזדהות שלו עם סבל אחיו והיוזמה, הובילו את האל לבחור בו כמנהיג בשחרור עמו. אך עדין משה אינו נבחר. משה עדין לא בשל למנהיגות. עד לקבלת התפקיד אני נחשפים לשלושה אירועים בחייו שעשויים לחנכו לקראת תפקידו.

האירוע הראשון הוא אירוע קשה וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו (ב 12). משה רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. הזדהותו עם סבלם של אחיו מקוממת אותו והוא פועל. הוא הורג את המצרי. הוא לא מוכן להשלים עם השעבוד והעוול. למעשה אפשר לראות במעשה זה ניסיון להניף את נס המרד. בכל עם משועבד, תהליך השחרור מתחיל במנהיג שמניף את נס המרד. בדומה ליהונתן שהרג את נציב הפלשתים (שמ"א יג 3). מה שמדהים בסיפור לפנינו, שבדרך כלל מנהיג מרד חברתי חש בעצמו את הסבל ומתוך כך פועל. כך ירובעם (מל"א יא 26- 28). אך לא כך משה, שהרי הוא נסיך ובכל זאת יש בו את היכולת להזדהות עם הסבל. תכונה שכל כך חשובה למנהיג, שהובילה לבחירתו על ידי האל. יחד עם זאת, קשה לקבל מעשה זה בשוויון נפש. זו בהחלט התנהגות יצרית התנהגות שפעלה מ"הבטן" ללא מחשבה מעמיקה. בהתנהגות זו יש מן הדופי, שהרי מדובר ברצח, אף שמדובר בקלגס שמתאכזר לעבד. ניתן לראות כאן אפוא, התנהגות פזיזה ללא מחשבה תחילה. כך לא נוהג מי שמסומן כמנהיג. התנהגות זו עשויה ללמד, כי משה עדין לא בשל לתפקידו.

השאלה היא , מדוע אם החל משה בנס המרד מדוע לא המשיך בכך. דומני כי המענה לכך קיים באירוע השני, שבו יוצא שוב משה אל אחיו ורואה הפעם איש עברי מכה איש עברי. הסכסוך הראשון סכסוך שבסיסו אתני וקיים בו פער מעמדי, עתה משה נוכח בסכסוך אלים בין אחיו, השותפים לגורל הדיכוי. משה מטבע הדברים קיווה לאחווה בין המדוכאים, אך נתקל ברשע הפועל כנגד אחיו העברי. במקרה זה נוהג משה אחרת. ההתערבותו אינה פיסית אלא התערבות מוסרית, חינוכית. הוא מאבחן את הרשע ופונה אליו "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" שימו לב לפנייה האבהית (השוו,שמ"א א 8). מטרתו של משה להפסיק את האלימות. הוא פועל כשופט. אך התערבות זו נקלטה אצל הרשע כהתערבות לא רצויה. הרשע אינו רואה בו סמכות יוַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי ". הרשע מפגין חוצפה וסירוב להעריך את התערבותו של משה. לא רק זאת, הרשע אף מאיים בגילוי מעשהו הקודם של משה . ללמדך שאין הוא חש כלפי משה כל אמפטיה או הכרת תודה על כך שהרג את המענה המצרי. משה מבין שכשל בתפקידו, כי פעל קודם באופן לא נכון. לפיכך העברי לא רואה בו כמי שיש בידו סמכות לחנך אותו. גם למשה עצמו אין לו מענה לשאלה מי שמך לשר. הוא מבין שהוא עדין לא יכול להיות סמכות. אמנם מרגיש משה נטייה טבעית להזדהות עם אחיו ולהתערב למען החלש והצודק, תכונות שחשובות למנהיג, אך עדין משה אינו בשל להנהגה. עדין חסר הביסוס לסמכותו והתערבותו כמנהיג. אך לא רק הוא לא בשל להנהגת העם לשחרור. גם העם העברי המסוכסך בינו לבין עצמו אינו בשל ליציאה לחרות. כדי שעם יוכל להשתחרר הוא צריך להיות מאוחד ולא מסוכסך.

המצב שנוצר מאלץ את משה לברוח. הוא מבין שבמצב שבו הוא נתון כוחו של פרעה יכריע. משה בורח למדין למקום זר. באירוע השלישי אנו שוב עדים לרגישותו לחלש והפעם בעזרתו לנשים (שמ' ). משה אינו מוכן להשלים קיומו של עוול. הוא חס על כבודן של הנשים. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם. איך יכול משה לשכוח את הנשים האמיצות שסייעו לו להמשיך לחיות. משה מתגלה לפנינו כשוחר צדק אוניברסלי. שכן אין מדובר בבני עמו מול המשעבדים אלא בזרים, אך הוא חש צורך לסייע להם. יש לזכור כי הוא זר במקום ואותם גברים יכולים לפגוע בו, ובכל זאת הוא מתערב. הוא פועל בדומה לאמו המאמצת, שהתערבה למען הזר, למענו. שימו לב לשימוש בפועל וישיען, המתייחס לעזרתו של משה לנשים. מילה מוגזמת לסיטואציה שלפנינו. אך היא באה לרמוז על תפקידו העתידי של משה כמושיע העם.

שלושת האירועים הללו מכשירים את משה לקראת תפקידו. מנהיג המבין שהוא בראש ובראשונה משרת הציבור, הרואה את טובת ציבור כמטרת עליונה ולא את עצמו.ואכן לאחריהם באה ההתגלות של האל במעמד הסנה (ג 1- 3).

הדו שיח בין האל למשה ( ג 4- ד ) הוא הדו שיח הארוך ביותר במקרא. דו שיח זה מלמדנו על הן על תכונותיו של משה כמנהיג ועל אופי מנהיגותו. בהתגלות זו מציג האל בפני משה את שליחותו. משה חש ומודע לקשיים שנכונים לו ומציגם לאל ללא כל מורא. נקודה מאד משמעותית למנהיג. הוא אינו בטוח ביכולתו לקבל עליו את ההנהגה. הוא מודע היטב למגבלותיו ולמגבלות העם אותו אמור להנהיג. ולכן לא חושש לטעון אותם מול האל. בדומה לו הנביא ירמיהו,האומר "נער אנכי"(יר' א 6). כמו כן,נאום זה נועד לשכנע את משה להתגבר על ניסיונו השלילי שחווה קודם לכן בעימותו עם העברי, כשניסה להפעיל את סמכותו כמנהיג. לאל חשוב לשתף את משה ולגרום לו לפעול מתוך רצון בתהליך שחרור של העם ולא מתוך כפייה. משה צריך למלא תפקיד יצירתי בעמידתו מול פרעה ובשכנוע העם. לפיכך מבין האל , שמשה חייב להגיע להזדהות מוחלטת עם תפקידו. דו שיח הארוך הזה בא ללמד את משה את אומנות המשא ומתן שלה יזדקק כמנהיג. ללמדו אורך הרוח כלפי מי שהוא אמור לעמוד בפניו: פרעה מצד אחד והעם מצד שני. אך חשוב מכל, משה צריך גם לדעת לעמוד מול האל כנציגו של העם, לסנגר על העם כדי להצילו מזעם האל. דומני כי נקודה זו היא משמעותית ביותר בדרכו של משה כמנהיג וכנביא.

האל נותן למשה מענה על כל טיעון ומשה מקבל עליו את התפקיד.

אחד הסיפורים המלמדים בעיני מה היא מנהיגות אמיתית. סיפור יתרו (שמות יח 13 ואילך). סיפור זה מתחיל בתיאורו של משה כשופט העם, שכמובן זה אחד מתפקידיו העיקריים של מנהיג (כך דוד, שלמה). "ויהי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב". חותן משה יתרו צופה בו: ו"ַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב". וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת-תּוֹרֹתָיו . תגובתו של יתרו: ויאמר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. יתרו אומר למשה, שהדרך בה הוא פועל לא נכונה ופוגעת גם בו וגם בעם. משה מקשיב ליתרו. משה, גדול הנביאים, היחידי שהאל דבר אליו פנים מול פנים "כאיש אל רעהו", מקשיב לביקורת שבאה מפיו של אדם זר. זו גדולתו של משה. שיודע שמנהיג צריך להקשיב גם לאחרים. הוא מבין שלעיתים הצופה מן הצד, ראייתו חדה ונכונה יותר. לא תמיד מי שעושה במלאכה, רואה או מודע לבעייתיות. זהו האדם הענו. אדם שיודע לקבל ביקורת. אדם שמבין שלא רק אצלו נמצא הידע (אנחנו המורים צריכים לדעת שגם התלמיד הוא משאב לידע ולדעת לקבל בשמחה את הידע הזה ולעודד אותו). משה הוא אדם שמבין שתפקידו כמנהיג הוא קודם כל לחשוב על מונהגיו וכדי להצליח בכך יש להקשיב גם לאחרים ולשקול את הצעותיהם.

יתרו מציג את הצעתו: "עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים אֶל-הָאֱלֹהִים. וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם. תגובת משה: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. יתרו מציע למשה פיזור סמכויות האצלת סמכויות – הקמת שרי עשרות שרי מאות ושרי אלפים. משה המנהיג, המקבל הוראות מהאל, מקבל את הצעתו של איש זר. ויעש כל אשר אמר לו. משה מבין שמנהיג אסור לו שיהיה צנטרליסט. הוא חייב לפזר סמכויות כדי להטיב עם עמו. הוא מבין שלא הוא החשוב כאן ולא מעמדו אלא העם .לכן יש לעשות הכל כדי שיהיה טוב לעם.

משה מנהיג את עמו קשה העורף במשך ארבעים שנה במדבר, ארבעים שנה של חטאים חוזרים ונשנים. ארבעים שנה של תלונות שהובילו לכעסים קשים של האל כלפי העם וכעסים של משה כלפי העם. אך כשהאל מחליט לפגוע בעם אומר ה' למשה: "הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמ' לב 10). ה' אומר למשה "הניחה לי" כאילו מבקש רשות ממשה. האל יודע היטב עד כמה מרחם ודואג משה לעמו, מתפלל עבורו ומנסה למנוע מהאל לפגוע בו. ומשה עונה : ַיְחַל מֹשֶׁה אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ. זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם. וַיִּנָּחֶם ה' עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ ( 11- 13). יש לשים לב לרטוריקה של משה. בתחילה מציין "עמך", המדגיש את הקשר האינטימי של האל כלפי עמו. בשלב הבא מדגיש משה את החסד של האל לעם לאחר מכן פונה ל"ענין האישי" של האל - אם יעשה את מעשהו הרי שמו של האל יפגע. מה יאמרו המצרים. ולבסוף מזכיר את ההבטחה לאבות. הרי לא יתכן שהאל יבטיח ולא יקיים. אכן משה למד היטב את מלאכת השכנוע והרטוריקה. יש לשים לב, שמשמה כלל לא מתייחס להבטחה של האל, "ואעשך לגוי גדול". משה כלל לא חושב על עצמו אלא כל מעייניו נתונות להצלת עמו. הדבר מודגש ביתר שאת בהמשך. משה מודע היטב לעוצמת החטא של העם ולקושי של האל לסלוח לו. וזו פנייתו: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם-אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (פס' 33). משה אומר לאל, כי אם לא יסלח לעם גם הוא ימות יחד עמם. משה כמנהיג מבין שגורל העם הוא גורלו . אף שמעשה העם אינו באשמתו. פניה זו לאל מלמדת לא רק שמשה מבקש רחמים מהאל על העם בכל דרך, אלא הוא חש אחריות מינסטריילית כלפיו. משה מתייחס אל עמו כאב אל בניו. אב כועס על בניו מעניש כשצריך ללמדם את דרך הישר, אך לעולם לא ירצה שיפגעו בהם. אב יעשה הכל כדי להצילם . כך משה. והאל סולח. זאת בניגוד לנביא אחר הנביא אליהו שכעס מאד על העם ובקש מהאל להענישו. אליהו מונה בפני האל את חטאי העם: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ (מל"א יט 10). בתגובה מציג האל בפני אליהו כוחות טבע הרסניים: "וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' ( 11- 12 ). באמצעות מראה זה מנסה ה' להזכיר לאליהו את תפקידו לסנגר על העם. לעורר בו רחמים המתבטא בביטוי: אַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. אך אליהו לא מבין כלום וחוזר על חטאי העם ומתעקש על עונש. ובכך מועל בתפקידו.

כאן אנו מבינים, שמשה למעשה הוא לא רק נביא הנביאים הוא כאמור גם מי שיצר בהתנהגותו את הדגם לנביא שעל פיו נבחן כל נביא. לרע ולטוב.

דוגמא הפוכה הוא הנביא ירמיהו. ה' פונה לנביא ירמיהו אותו נביא זעם שלא היה נרדף ממנו ואומר לו: וְאַתָּה אַל-תִּתְפַּלֵּל בְּעַד-הָעָם הַזֶּה וְאַל-תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל-תִּפְגַּע-בִּי כִּי-אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ" (יר' ז 16). מדברי האל אנו למדים שירמיהו התפלל בעד העם. ירמיהו נוהג כמשה.

אירוע משמעותי נוסף, המעיד על מנהיגותו ועל הענווה שבו, הוא הסיפור המתאר מאבק גלוי בין האחים על ההנהגה‮. ‬מרים ואהרן יוצאים נגד משה, אך ללא הצלחה‮. ‬מרים ואהרון נתקנאו במשה וקראו תגר על יתרון מעלתו‮: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה' ' (במ' יב‮, ‬2). מרים ואהרן העלו טענה כנגד מעמדו של משה כבעל הזכות הבלעדית לדבר בשם ה‮‘. ‬ משה לא הגיב על הניסיונות לערער על מעמדו כנביא וכמנהיג‮. ‬לא נאמר אפילו שהוא‮ שמע‮ ‬את הדברים שדיברו בו אחיו ואחותו. ‬מי ששמע הוא ה‮' והאל הגיב והכריע במאבק‮. ‬הכתוב מסביר את שתיקתו של משה כענווה יתירה‮, וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה (פס'3).

‬ה‮' ‬נגלה למרים ולאהרן בפתח אוהל מועד והעמידם על יתרון מעלתו של משה עליהם ועל כל הנביאים האחרים‮. וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי אִם-יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. לֹא-כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת (פס' 6). ‬משה זכה להיקרא על ידי ה‮' עבדי . ‬ה‮' ‬זעם על מרים ואהרן ‬משום שניסו לערער על סדר הנכון‮. ‬הם היו צריכים להיות כפופים למשה הכפוף לה‮' ‬ולא להתייצב כנגדו‮. ‬את הסדר הנכון הם ילמדו בדרך הקשה‮: ‬מרים לוקה בצרעת‮, ‬וכדי להצילה יצטרך אהרן לבקש ממשה שיתפלל למענה לפני ה‮'. ‬

אהרן מודה בחלקו בחטא‮ מתפלל בעדה ‬ויצא לעזרתה באמצעות פנייה נרגשת אל משה שיושיעה‮. משה נענה לו‮ בתפילה קצרה: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ (פס' 13). וה' מסיר ממרים את הצרעת.‬ הנה מנהיג שאינו חושש ממתחרים , שאינו שומר בקנאות על מקומו . מעלתו היא כה גבוהה שהוא מוכן לסייע גם למי שיצא נגד מנהיגותו.

דבר נוסף. רש"י ברגישות רבה מסביר מדוע תפילת משה קצרה: '‬מפני מה לא האריך משה בתפלה‮? ‬שלא יהיו ישראל אומרים‮: ‬אחותו עומדת בצרה‮, ‬והוא עומד ומרבה בתפלה‮. ‬דבר אחר‮: ‬שלא יאמרו ישראל‮: ‬בשביל אחותו הוא מאריך בתפלה‮. ‬אבל בשבילנו אינו מאריך בתפלה‮'. משה כל כך רגיש לנושא השוויון. שאף אחד לא יחוש נחות או מקופח.

הענווה של משה מתבטאת ביתר שאת בסיפור על נבואת אלדד ומידד וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה' נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במד' יא 26- 29). הפעם זרים ולא בני משפחתו מנסים לערער על תפקידו. אך משה לא כועס. מבחינתו, היה שמח אילו אחרים יכולים היו גם הם לשמש מנהיגים. כי הרי ברור למשה שבמצב כזה העם היה יוצא נשכר. הדבר מחזק את הרעיון שמשה מבין שמנהיגותו היא אחריות גדולה כלפי עמו ועול כבד והוא חייב לקיימו. הוא אינו רואה במנהיגותו דבר שמקנה לו עליונות או בא להאדיר את שמו. לעולם כל פעולותיו מכווננות לטובת העם אפילו כשהדבר עלול לפגוע בו.

לסיכום נוכל לומר אפוא, אף שעל פי המקרא אברהם הוא הנביא הראשון (בר' כ 6). המקרא רואה במשה כאבי הנביאים וכגדול הנביאים. משה הוא אב טיפוס של נביא, דגם של נביא שעל פיו נגזרות מידותיו של נביא בישראל. תואר שהוא קנה בזכות. זאת בעיקר משום שמשה הוא נביא המצוי תמיד בדיאלוג עם האל ועם עמו. הוא לא רק מתווך ביניהם הוא במידה רבה מפשר ביניהם.

נבחן עתה את אישיותו ופועלו של הנביא יונה על פי מידותיו של משה. ספר יונה, בניגוד לספרי הנבואה האחרים הדנים בנבואות הנביאים, ספר יונה דן בקורותיו של הנביא. מקובל במחקר שספר זה אינו היסטורי וכל כולו נועד להציג דיון בכמה סוגיות אחת מהן היא רעיון התשובה, ולכן ספר זה נקרא ביום כיפור. אך דומני כי הסוגיה העיקרית שלשמה נכתב ספר זה, היא הדיון במהותה של הנבואה. מיהו נביא אמת? כיצד נביא צריך לנהוג?. דומני כי בסיפור זה שתי השאלות הללו ארוגות זו בזו והתשובה עליהן ניתנת באמצעות תיאור מסעו של יונה כאינדוידואל העובר מסע פיזי אך בעיקר עובר מסע נפשי. מסעו של הנביא הוא מסע פרטי המתרחש ברובו תוך מפגש עם הציבור, עם האחר, הזר. בסופו של מסע זה מגלה הנביא את קיומו של האחר והאמונה בו. במילים אחרות, הנביא יונה מגלה את משמעותה של הנבואה, שמטרתה להוביל את האדם לחזרה בשובה לדרך הישר והאמצעי לכך היא התוכחה. לפיכך, הנביא או נבואתו הם כלי בלבד ולא המטרה.

למעשה על השאלה מיהו נביא אמת וכיצד ניתן להבחין בו, קיים כבר דיון אצל הנביא ירמיהו וכמובן בספר דברים. בשניהם שאלה זו נותרה פתוחה ואין עליה מענה מוחלט. ספר דברים אומר: "אם תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ ה'. אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ (דב' יח 21- 22). משמע, נביא שקר הוא נביא שנבואותיו לא התגשמו. דומני כי כותב ספר יונה אינו מקבל זאת. הכותב לפנינו רוצה לומר שהצלת בני אדם, היא הערך העליון ולא התגשמות הנבואה או מהימנותו של הנביא.

הסיפור נפתח בפניה של האל ליונה : קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי-עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי (א 2). נינווה עיר שאינה בתחום ישראל. מכאן ברור שלפנינו עולה תפיסה של אלוהות אוניברסאלית. תגובתו של יונה וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה. יונה בורח מהשליחות. הוא לא מסביר למה. הוא לא מציג את הקושי שלו בפני האל, כמו משה, כמו ירמיהו. הוא בורח. המדהים הוא שהוא חושב שבאמצעות בריחתו הוא יברח מאת האל. והלוא האל מוצג לפנינו מלכתחילה כאל אוניברסאלי הנמצא בכל מקום ולפיכך אין לאן לברוח ממנו. יונה בהתנהגותו זו מתייחס למעשה אל האל כאל מקומי, שאם יברח מהארץ לא יוכל האל לשיגו במקום אחר. אין כל ספק שיונה מודע היטב שה' הוא אוניברסאלי והוא מציין זאת בהמשך בדבריו אל המלחים: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת-ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא . דומני שלפנינו מצב, המלמד כי כשאדם מצוי במצוקה הוא פתאום מתכחש לתפיסותיו לאמונותיו. יתרה מזאת, יונה אינו מבין שנביא אמיתי אינו יכול לברוח מתפקידו. תפקיד זה טבוע בו כדברי ירמיהו וְאָמַרְתִּי לֹא-אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא-אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל (יר' כ 9 ).

מדוע בורח יונה נאמר לנו רק לאחר שאנשי נינווה חזרו בתשובה לאחר שה' מחל להם. על כך מגיב יונה: וַיֵּרַע אֶל-יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ. וַיִּתְפַּלֵּל אֶל-ה' וַיֹּאמַר אָנָּה ה' הֲלוֹא-זֶה דְבָרִי עַד-הֱיוֹתִי עַל-אַדְמָתִי עַל-כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וְנִחָם עַל-הָרָעָה. וְעַתָּה ה' קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי (ד 1- 3). יונה מכיר בכך שה' הוא רחום וחנון ולכן ידע מראש שה' יסלח לאנשי נינווה. לפיכך הנבואה שה' עומד להשמיד את נינווה לא התגשמה. משמע, מה שהטריד את יונה הוא לא הרצון להחזיר את אנשי נינווה בתשובה כדי שה' יסלח להם וישאירם, מה שהטריד אותו זו האמינות שלו כנביא. דבר המוכיח שיונה אינו מבין את ערך הנבואה. יונה בניגוד למשה רואה את תפקידו כמטרה, ולא רואה את הציבור שאליו הוא נשלח, כמטרה. הוא – יונה הנביא - המטרה ולא החזרת הציבור לדרך הישר. שימו לב לאירוניה העולה מיחסם של שני הנביאים הללו לתכונות האל. . משה כשהוא מתפלל על העם ומתחנן לאל , מזכיר את מידותיו הרחומות של האל כדי לשכנעו שיחזור בו מהעונש. ואילו יונה משתמש המידות אלה כדי לבוא בטענות כלפי האל מדוע הוא מרחם על ברואיו. גם הנביא ירמיהו מודע היטב לתכונותיו של האל ולחשיבותם ביחסו לנבראיו: "רגע אדבר על גוי וממלכה לנתוש לנתוץ ולהאביד, ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו (יר' יח 7- 8).

הביקורת הקשה על יונה באה לידי ביטוי גם באמצעות תיאור הגויים עמם נפגש יונה. דמויות אלה מוצגות באור חיובי ביותר. תיאור המוביל את הקורא בעל כורחו ליצור השוואה בינם ובין יונה. יונה עולה לספינה והים סוער והספינה עומדת לטבוע. וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל-אֱלֹהָיו וַיָּטִלוּ אֶת-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל-הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם וְיוֹנָה יָרַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם( א 5). כל המלחים בכוחות משותפים זועקים איש לאלוהיו ומנסים להטיל את הכלים מהספינה. יש כאן תיאור המרובה בפעלים, המלמד על המאמץ וההתכוונות של המלחים. ולעומתם יונה נרדם. איך יתכן כדבר הזה, הלוא כל אדם במצב כזה היה נרתם לעזרה, לא צריך להיות נביא בשביל זה. יתרה מזאת, כאשר מתגלה להם שהאשמה ביונה הם מנסים בכל דרך להימנע מזריקתו לים. רואים את הרחמים שהם מפגינים כלפיו. וַיִּקְרְאוּ אֶל-ה' וַיֹּאמְרוּ אָנָּה ה' אַל-נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה וְאַל-תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא ( א14). השוואה זאת אינה מחמיאה ליונה. הוא מוצג כמי שדואג לעצמו הרואה רק את טובתו, בדומה לאליהו ובניגוד משווע למשה. בעיקר הוא מתגלה כמי שאינו יודע כיצד פועל אדם בתוך ציבור. תכונה כל כך חשובה לנביא.

יונה מושלך לבטן הלויתן ובשלב מסוים הוא מוקא ממעיו. יונה עובר כעין לידה מחדש. הוא נזרק בעל כורחו למציאות חדשה. הוא חייב להשתנות ולהשיל מעצמו את התפיסות והתובנות הישנות שלו. הוא הולך לנינווה בפקודת האל. הוא מבין שלא יוכל לברוח מדרישת האל. בפעם השנייה פניית האל תקיפה יותר: אֶל-יוֹנָה שֵׁנִית לֵאמֹר. "קוּ ם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת-הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ"(ג 2). יונה הולך לנינווה אך עדין אינו נוהג כנביא.הוא קורא לאנשי נינווה אך אינו פועל למענם. הוא אינו מנסה לשכנעם לחזור בהם מדרכם הרעה. הוא עומד כמשקיף מהצד ובסופו של דבר כועס על שהאל לא ממש את נבואת חורבן נינווה. אנשי נינווה הבינו שהתנהגו באופן קשה והחליטו לשנות את דרכם. החלטה שכאמור, הכעיסה את יונה. עד כדי כך שהוא מבקש מה' שיקח את נפשו. כאן מתגלה יונה כחסר רחמים. אין הוא מרחם על אנשי נינווה הרבים גברים נשים וטף. לעומת המלחים שריחמו עליו ורצו להצילו. בדרך כלל בכל הסיפורים הנביא הוא הדמות הטובה והציבור הוא הדמות הרעה. כאן זה להיפך.

זאת ועוד, לאחר שאנשי נינווה חוזרים בהם והוא רואה שתדמיתו לכאורה נפגעה הוא מבקש מה' "קח את נפשי". הוא מתייאש. בדומה לאליהו שאחרי שאיזבל רדפה אותו גם הוא מבקש את נפשו למות (מל"א יט 5). זו לא תכונה של נביא. נביא אסור לו שיתייאש. נביא יודע היטב שעבודתו קשה ביותר ומצריכה כוחות נפש חזקים (השוו יר' כ 8-9). יונה ניצב למעשה בין שתי קצוות. מצד אחד הוא מכיר בסמכותו של האל בריבונותו אך מצד שני אינו מסוגל להשתחרר מתבניתו הישנה, מרצונותיו ובעיקר לא מסוגל להתייחס לאחר אלא רק לעצמו. נוכל לומר אפוא, שיונה מתגלה כחסר הרחמים, כמי שדואג לתדמיתו בלבד וכמי שמתייאש מהר. אותן תכונות שאסור שתהיינה לנביא.

יונה מסתלק מהעיר ומנסה להסתדר בכוחות עצמו. האל יודע שיונה צריך להמשיך וללמוד עד שיגיע להתפכחות. האל מזמן ליונה קיקיון שיגן עליו. קיקיון זה מכניס שמחה בלבו של יונה. באמצעות הקיקיון מנסה האל לגרום לו לפתח רגשות כלפי האחר להזדהות עמו. בהמשך, מזמן האל רוח קדים ותולעת המייבשת את הקיקיון. יונה נסער מהדבר. ניתן לראות שיונה פיתח זיקה לקיקיון. אך ברור לנו כי זיקה זו באה כתוצאה מכך שהקיקיון היה לעזר ליונה. לכן חס עליו. בנקודה זו נוצר דיאלוג עם האל. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה-לְךָ עַל-הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה-לִי עַד-מָוֶת. וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה וּבִן-לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה (ד 9- 11).

האל מבין שיונה כבר מתחיל לחוש את האחר ולכן יודע כי כעת ממקום זה של הזדהות יוכל יונה להבין את המשמעות של האחריות וההזדהות עם האחר. את המשמעות של היותו נביא. נביא שבו שולטת בעיקר מידת הרחמים ולא מידת הדין. האל מבהיר ליונה באופן אבהי כי כמו שיונה חס על הצמח שאותו לא גידל. כך האל צריך לחוס על אותם ברואים שעליהם עמל ועליהם שקד. היחס לבריאה צריך להתקיים על פי שתי המידות הדין והרחמים. מידת הדין היא אמצעי להוביל את האדם לדרך הישר ומידת הרחמים היא הדרך שבה האל ואנשי הציבור צריכים לנהוג בה.

סיפור זה המתחיל בצו האל ליונה ומסתיים בשאלה ריטורית של האל, שהמענה עליה ברור, הבא ללמד כי עולם ללא רחמים לא יכול להתקיים.

נביא צריך לדעת כי מסר של פורענות לעם צריך להעביר מתוך אכפתיות מתוך רצון לחנך. מתוך אהבה וחמלה שישובו מדרכם הרעה. רק כך תיווצר חברה אנושית חומלת שטוב לחיות בה.

במעמד הסנה שלא אכל מתחיל משה את שליחותו ובמעמד הקיקיון שנאכל מבין יונה את שליחותו – מכיר את האחר ומפתח כלפיו רחמים.

ביבליוגרפיה:
כותר: משה הנביא – מבחן הנבואה
מחברת: דינור, גלי
שם פרסום מקורי: מקראנט
תאריך: 2005
הוצאה לאור : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
בעלי זכויות: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. פרסום מקורי שנכתב עבור אתר מקראנט.
הערות לפריט זה: 1. נכתב הרצאה למורים וניתן על ידי המחברת לפרסום במקראנט. כל הזכויות שמורות למחברת.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך