עמוד הבית > תקופת המלוכה > שלמה

תקציר
המאמר בודק את הדרך של ספר מלכים וספר דברי הימים בתיאור מלכות שלמה. המאמר מציע תאור בהיר של ראשיתה של היסטוריוגרפיה מקראית, ספר מלכים (תוכנו, מבנהו, מקורותיו ועקרונות כתיבתו), תיאור ימי שלמה בספר מלכים, ספר דברי הימים (זמן כתיבתו, השקפת עולמו ומגמתו) ותיאור ימי שלמה בספר דברי הימים.

 
הרקע ההיסטוריוגרפי של מלכות שלמה | מחברת: גלי דינור
 

מכון מופ"ת

מבוא

חז"ל אמרו "שבעים פנים לתורה", ובאמירה זו ביטאו את ריבוי הפנים של הפרשנות המקראית, ריבוי המאפשר לכל לומר להתחבר לטקסט המקראי ולפרשו מנקודת מבטו. יתרה מכך, באמירה זו העניקו חז"ל לטקסט המקראי מעמד של יצירה ספרותית הניתנת לפירוש כמו כל יצירה אחרת והמשמשת קרקע פורייה ליצירות חדשות הנתלות בה.

המקרא שימש לאורך כל הדורות כר נרחב ליצירה הפרשנית והאמנותית על כל ענפיה: מדרש, ציור, פיסול, מוזיקה ועוד. כל אמן המפרש את היצירה המקראית יוצר יצירה חדשה השונה מהיצירה המקורית ומכל יצירה אחרת המפרשת את הנושא המסוים או את הדמות המסוימת. כל יצירה אמנותית, נוסף לחשיבותה האסתטית היא בראש ובראשונה ביטוי לתגובתו של האמן למציאות שבה הוא חי כלומר, באמצעות יצירתו – העיבוד שהוא מעניק ליצירה קיימת – הוא מבטא את יחסו לסובב אותו. לפיכך, כדי שהמתבונן יוכל להבין את היצירה ולרדת לעומקה, עליו להתחקות אחר האקלים הסביבתי והחברתי שבו חי היוצר, אחר המציאות ששימשה בסיס וקרקע ליצירתו הייחודית (גם אם יצירה קודמת שימשה בסיס ליצירתו החדשה). חשוב לציין כי מלבד פרשנות חוץ-מקראית יש גם פרשנות פנים-מקראית, שבה יצירה אחת מגיבה על קודמתה, בבחינת "טקסט משוחח עם טקסט". לפיכך, לעתים קרובות אנו מוצאים במקרא תיאורים שונים או ניסוחים שונים של אותם נושאים, אירועים, דמויות, חוקים וכד'. מקור ההבדלים הוא הפרשנות השונה לנושא, וזו באה לידי ביטוי בהדגשים שונים, בהשמטה של משפט או קטע, בהוספה של משפט או קטע, בשינויי לשון וכדומה, באופן המעניק לאירוע או לדמות צביון חדש, כך שנוצרת יצירה חדשה. לעתים קיימת התייחסות מרומזת בלבד לטקסט האחר – קשר תסמיכי (אסוציאטיבי) שנוצר באמצעות רמזים סמויים – שיש בה כדי להעניק לטקסט פירוש חדש או להצביע על מגמתו (זקוביץ, 1993, עמ' 140-139, 1997, Van Wolde, ), הפרשנות הפנים-מקראית מדגישה את האופי הדינמי של הטקסט המקראי, שבאמצעותו הגיבו כותביו למציאות המשתנה. אופי כתיבה זה יצר פתח רחב לפעילות התרבותית שבאה בעקבותיו.

האישיות שבה אנו דנים היא שלמה, המלך השלישי שקם לישראל. דמותו מתוארת בהרחבה בשני ספרים היסטוריוגרפיים שנכתבו בתקופות שונות – מלכים ודברי הימים. עיון בהם מורה שקיימים הבדלים בתיאור דמותו של שלמה וימי מלכותו, והבדלים אלה הופכים את הספרים הללו לשתי יצירות עצמאיות, על אף שהשנייה נכתבה בהשפעת קודמתה. ההתייחסויות השונות לדמותו של שלמה נובעות מהעובדה שהכתיבה עליו – כמו הכתיבה על אישים או על אירועים אחרים במקרא – שימשה את המחבר/היוצר כאמצעי לבטא את תגובתו למציאות שבה הוא חי ולהעביר מסר לבני זמנו. כלומר, מרווח הזמן שבין מועד הכתיבה של ספר מלכים לבין מועד הכתיבה של ספר דברי הימים, מהווה הסבר עיקרי להבדלים במגמה של הכותבים ובתפיסת עולמם בנושאי דת, מדינה וחברה, ואלה באו לידי ביטוי בספרים השונים.

שלמה המלך, בנם של דוד ובת שבע, הטביע את חותמו על תקופת המקרא בשלושה נושאים מרכזיים: (1) בניית בית המקדש והפיכתה של ירושלים למרכז פולחני (2) החכמה הרבה שהעניק לי האל וששמעה נישא למרחקים (3) שליטתו על ממלכה מאוחדת (הממלכה התפלגה בימי בנו) בעלת גבולות רחבים, כריתת בריתות עם ממלכות שכנות ופיתוח קשרי מסחר ענפים עמהן.

הנושא הראשון – הקמת בית המקדש – נדון בהרחבה בשני הספרים, מלכים ודברי הימים. מהשוואת התיאור בין שני הספרים הללו מתברר כי בדברי הימים הנושא מתפרס על פני יריעה רחבה הרבה יותר מאשר בספר מלכים ומוצג שם כאירוע החשוב ביותר בימי שלמה ובתולדות העם בכלל (ראו דיון להלן).

גם בנושא השני – תיאור חכמת שלמה – קיימים הבדלים בין שני הספרים. ההבדל הבולט ביותר הוא העובדה שבספר מלכים מוצג משפט שלמה כאחת מדרכי הביטוי של החכמה האלוהית וכדוגמה ומופת של חכמת השיפוט, ואילו בספר דברי הימים אין המשפט מוזכר כלל, אף לא ברמז, על אף שיש בסיפור זה כדי לרומם ולשבח את דמותו של המלך שלמה. הבדל זה בולט ביתר שאת על רקע העובדה שמלכות שלמה מועצמת בספר דברי הימים יותר מאשר בספר מלכים, והיא מוצגת בו כדוגמה של מלכות מושלמת ואידאלית. משום כך, קשה להניח שסופר דבה"י התכוון להמעיט מדמותו של שלמה על ידי אי-הכללת הסיפור המאדיר את חכמתו והמאיר את דמותו. השמטת הסיפור אומרת אפוא "דרשני". לשון אחר, מגמת-העל שהנחתה את הסיפור בתיאור ימי שלמה עשויה להסביר מדוע הוא לא כלל את סיפור המשפט בספרו (ראו להלן).

גם בנושא השלישי – מלכות שלמה – יש הבדלים. בשני הספרים מודגשת בחירתו של ה' בצאצאי דוד כשליטים על כל שבטי ישראל, אך ספר דבה"י מטעים נושא זה בעצמה רבה יותר ומציין שה' בחר בדוד ובזרעו למלוך על כל העם לנצח. עובדה זו הובילה להבדל ביחסם של שני המקורות לפילוג הממלכה שהתרחש בימי רחבעם, בנו של שלמה. לפי מחבר ספר מלכים, הפילוג היה תוצאה של חטאי שלמה, ואילו מחבר דבה"י מתקשה להסביר את הפילוג, מתרצו בחטאיי ירבעם מלך ישראל, ובעיקר מנסה לטשטש את העניין משום שהוא פוגע בגדולתו של שלמה.

כדי להבין את ההבדלים בתיאור דמותו ופעולותיו של שלמה המלך בספרי המקרא הללו – יש ללמוד את הרקע ההיסטורי, החברתי והסביבתי שעיצב את השקפת עולמם הדתית של המחברים ואת מגמותיהם. מגמות אלה הן הבסיס לעיצוב השונה של דמות שלמה, המתבטא בהדגשים שונים בעניינים אחדים ובשינויים מהותיים בנושאים אחרים. לפיכך, על הקורא להכיר את תפיסת עולמם של הסופרים הללו, ומתוך כך את מטרות כתיבתם. יש לדעת כי המטרה העיקרית של הסופרים הללו איננה סיפור מעשי המלכים או תיאור האירועים שהתרחשו בימיהם, כפי שמקובל בספרי היסטוריה אלא זוהי כתיבה היסטוריוגרפית שמטרתה היא בראש ובראשונה דתית. כלומר, תיאור ימי המלוכה בישראל הוא בבחינת אמצעי בידי הסופר להציג את השקפת עולמו ואת הבנתו את העקרונות שעל פיהם האל מנהל את העולם.

חלק זה של ספרנו, המציג את אופי כתיבתם של ספרי מלכים ודברי הימים, עשוי לתרום להבנה רחבה ומעמיקה יותר של סיפור המשפט בהקשרו המקראי בשני היבטים:

א. המניעים שגרמו לסופר אחד לתאר בספרו את משפט שלמה ולסופר מאוחר יותר להתעלם ממנו כליל.

ב. הגורמים שהדריכו את סופר מלכים בדרכי עיצובו של סיפור משפט שלמה ובקביעת מקומו.

מבנה הדיון יהיה אפוא כדלקמן:

  1. ראשיתה של היסטוריוגרפיה מקראית
  2. ספר מלכים (תוכנו, מבנהו, מקורותיו ועקרונות כתיבתו)
  3. תיאור ימי שלמה בספר מלכים
  4. ספר דברי הימים (זמן כתיבתו, השקפת עולמו ומגמתו)
  5. תיאור ימי שלמה בספר דברי הימים.

ראשיתה של היסטוריוגרפיה מקראית

היסטוריוגרפיה משמעותה חקר העבר, ירידה לשורשי האירועים, לסיבותיהם ולעקרונותיהם.

מהו ההבדל בין כרוניקה לבין יצירה היסטוריוגרפית כדוגמת זו המקראית?

הכרוניקה רושמת את המאורעות כסדרם מבלי להסבירם, ואילו עניינה העיקרי של ההיסטוריוגרפיה הוא חקר הגורמים והסיבות לאירועים וקשירתם בקשר של סיבה ומסובב ההופך אותם לחיבור היסטורי רצוף. כלומר, היסטוריוגרפיה הנה תיאור הגורמים שהובילו להשתלשלות האירועים ולתוצאותיהם. מטרתה – להבין את העבר ואת חוקיותו ולהפיק ממנו לקחים להווה ולעתיד. לשון אחר, מטרת-העל של הכתיבה ההיסטוריוגרפית היא חינוכית. "היסטוריה היא הצורה האינטלקטואלית שבה הציוויליזציה או עם נותנים לעצמם דין וחשבון על עברם" (Huizinga, 1936, p.9.)

מתי ובאילו נסיבות החלו לכתוב היסטוריוגרפיה בישראל? בנושא זה קיימת מחלוקת בין החוקרים. לדעת חלקם, כתיבה היסטוריוגרפית החלה בימי הממלכה המאוחדת, קרי במאה העשירית לפני הספירה. אחרים סבורים כי בימי שלמה החלו לכתוב רק כרוניקה המפארת את מעשי המלך ולא כזו שיש עמה ביקורת, כגון סיפור דוד ובת שבע (שמ"ב יא) או נישואיו של שלמה עם נשים נכריות (מל"א יא, א-י). לשיטתם, כתיבה היסטוריוגרפית-ביקורתית יכלה לצמוח רק על רקע הנסיבות שנוצרו בישראל בסוף המאה השמינית לפה"ס ואילך (אמית, תשנ"ח, עמ' 28-23). ויש חוקרים המאחרים את הכתיבה ההיסטוריוגרפית אף לסוף המאה השביעית לפה"ס .

לאלה הסבורים כי כתיבה היסטוריוגרפית-ביקורתית החלה במאה השמינית לפה"ס יש נימוקים כבדי משקל:

  1. ממצאים ארכיאולוגיים מורים כי במאה השמינית החלה להתפשט ידיעת קרוא וכתוב אל מחוץ לחצר בית המלוכה. לפיכך, רק אז יכלה להתקיים כתיבה ביקורתית על מלכים.
  2. השוואה לתרבויות שונות מורה כי המניע העיקרי לכתיבה ההיסטוריוגרפית הוא התרחשותו של מפנה בתולדות העם – משבר חמור שמעלה את הצורך לתעד את העבר כדי להפיק ממנו לקחים להווה ולעתיד. כך, כתיבתו של ההיסטוריון היווני הירוד וטוס, בן המאה החמישית לפה"ס, החלה לאחר המאבק של יוון עם פרס. הוא פתח את ספרו בהצהרה: "זה תיאור חקירותיו של הרודוטוס מאליקרנסוס למען לא תימחנה במשך הזמן פעולות בני האדם, ולא יישארו בלי זכר מעשיהם הגדולים והמפורסמים, אלה שעשו היוונים ואלה של הברברים, בייחוד סיבת המלחמות אשר נלחמו אלה באלה" (הירוד וטוס, א, עמ' 3). זמן קצר אחריו החל תוקידידס לכתוב, בעקבות המאבק בין ספרטה לאתונה, מתוך חשש שספרטה ובנות בריתה יהרסו את אתונה. גם יוסף בן מתתיהו החל את כתיבתו כתגובה לחורבן בית שני. המשבר הראשון העמוק ביותר שפקד את עמנו התרחש בשנת 721 לפה"ס – חורבן ממלכת ישראל על ידי אשור (מל"ב יז). יש להניח שעל רקע משבר זה החלה הכתיבה ההיסטוריוגרפית בישראל.
  3. פעילותם של הנביאים הקלסיים החלה באמצע המאה השמינית לפה"ס – עמוס והושע בממלכת ישראל, ומאוחר יותר ישעיהו בממלכת יהודה.
  4. קיומן של רפורמות פולחניות. הראשונה שבהן מיוחסת לחזקיהו מלך יהודה, שעלה למלוכה בסוף המאה השמינית (מל"ב יח, ד), והמשכה וביסוסה בימי יאשיהו – 622 לפה"ס (מל"ב כג).

הגורמים הללו הביאו לתיעוד שיטתי של האירועים, במטרה להפיק לקחים ולמנוע הישנותם של מצבים שליליים.

התפיסה המרכזית בהיסטוריוגרפיה המקראית היא שהאירועים בהיסטוריה של עם ישראל ושל העמים האחרים הקשורים בגורלו, הם בהתאם לתכנית אלוהית המנוהלת על פי תורת הגמול: נאמנות לאל מובילה להצלחה ולשגשוג, ואילו חטאים מובילים לענישה – תבוסה, חורבן וגלות – וזו מתבצעת באמצעות עמים אחרים. כך, גלות ישראל על ידי אשור מוסברת כעונש על חטאי ישראל, וחורבן ירושלים וגלות יהודה על ידי בבל מוסברים כעונש על חטאי יהודה. כלומר, עמי אשור ובבל שימשו כ"מטה זעם" בידי האל.

ספר מלכים

תוכן הספר ומבנהו

ספר מלכים פותח בתיאור אחרית ימיו של דוד, ממשיך בתיאור של ימי מלכות שלמה, פילוג הממלכה, תולדות שתי הממלכות – ישראל ויהודה, גלות ישראל, חורבן בית המקדש וגלות יהודה, ומסתיים בשביב של תקווה – החנינה שהעניק מלך בבל ליהויכין מלך יהודה, שגלה לבבל בגלות הראשונה, כעשר שנים קודם לחורבן הבית ולגלות השנייה.

מתי נכתב ספר מלכים? איזו מציאות דחפה את הכותב לתעד את תקופת המלוכה בישראל עד סיומה? כדי להשיב על השאלות הללו נבחן את האירועים האחרונים המוזכרים בספר.

הפרק האחרון מתאר את חורבן הבית ואת גלות יהודה לבבל בימי צדקיהו (מל"ב כה, א-כא), בשנת 586 לפה"ס. בסוף הפרק מתואר אירוע שהתרחש בשנת שלושים ושבע לגלות יהויכין, כלומר בשנת 560 לפה"ס: מלך בבל חנן את יהויכין, שחררו מהכלא והעניק לו מעמד גבוה ותנאים משופרים. המסקנה מכך היא שהספר נכתב בגלות בבל. הצירוף של אירועים טראומתיים – גלות ישראל, חורבן הבית וגלות יהודה – חידדו במלוא עוצמתם שאלות מהותיות: מדוע התרחשו אירועים קשים אלה? במה טעינו? מהו הלקח לעתיד?

ספר מלכים נכתב כדי להשיב על השאלה מדוע גלו וחרבו ממלכות ישראל ויהודה, ותשובתו היא – בשל ההידרדרות הדתית, זו שהחלה בימי שלמה ונמשכה עד ימיו של צדקיהו, המלך האחרון. מבנה הספר מצעיד את הקורא לתשובה זו. אירועים מרכזיים ואחרים תועדו במבנה של חטא ועונש, עד הענישה הבלתי-נמנעת, לשיטתו של הכותב, חורבן וגלות. התפיסה החינוכית של הסופר הכתיבה את התיעוד השיטתי של האירועים, מתוך מגמה לחנך את העם על בסיס הלקח העולה מהאירועים ולמנוע הישנות של מצבים כאלה בעתיד. על פי תפיסה זו, נאמנות לאל מובילה להצלחה ולשגשוג, ואי-נאמנות – לענישה. החטאים העיקריים שהובילו לאסון הם עבודה זרה ואי-קיום חוק ריכוז הפולחן. על פי חוק זה יש לקיים את עבודת ה' אך ורק במקדש שבירושלים ולא בבמות שברחבי הארץ. דרישה זו כתובה בחוקת ספר דברים (יב, א-ג, ד-יט), והעונש על הפרתה הוא גלות והשמדה (דברים ד, כה-כז).

הקשר הרעיוני והלשוני בין ספר מלכים וספר דברים הוביל את החוקרים למסקנה כי המגמה האידיאולוגית שהנחתה את כותב ספר מלכים היא החוקה שבספר דברים. לשון אחר, השפיטה של מעשי המלכים ומעשי העם מעוגנת בהשקפה הדויטרונומיסטית של ספר משנה תורה (ספר דברים). כך, המלך חזקיהו זוכה להערכה רבה ביותר – "ויעש הישר בעיני ה'" (מל"ב יח, ג), וכמוהו גם המלך יאשיהו (מל"ב כב, ב), שכן שניהם פעלו על פי החוקה שבספר דברים. לעומתם, רוב המלכים המתועדים בספר מוערכים באופן שלילי – "ויעש הרע בעיני ה'" – שכן הם עבדו עבודה זרה ולא קיימו את פולחן ה' בירושלים (כגון מנשה, מל"ב כא, א-יד. ראו: ליוור, 1985, עמ' 325-323), ובסופו של דבר הובילו את העם לגלות ולחורבן.

קשר חשוב נוסף בין ספר מלכים וספר דברים הוא מעמדה של הנבואה. בספר דברים האל אומר למשה: "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו" (דב' יח, יח). תפקידם של הנביאים הוא להוכיח את המלכים, כדוגמת אליהו הנביא שהוכיח את אחאב מלך ישראל (מל"ב יח, יח; כא, יט), ולהודיע מראש אילו אירועים יתרחשו על פי התכנית האלוהית בהתאם להתנהגותם של המלך והעם (מל"א יא, ב; כא, כט; מל"ב יג, א; יז, יא-יג, כג; כא, יב-יד ועוד).

לסיכום, אפשר אפוא לומר כי האירועים ההיסטוריים משמשים "כלי" בידי הסופר היושב בגלות, והוא משבץ אותם בהתאם לאידיאולוגיה המנחה אותו.

מקורותיו ועקרונות כתיבתו

הסופר עצמו מציין כמה מהמקורות שבהם הוא נעזר:

  1. "ספר דברי שלמה" (מל"א יא, מא). יש לשער כי ספר זה נכתב בידי סופר החצר של שלמה וממנו נלקחו הקטעים המתארים בספר מלכים את חכמת שלמה (מל"א ג, טז-כו; י, א-יג) ואת הצלחותיו המדיניות והכלכליות (מל"א ה-ו). יש להניח כי הספר כלל גם תעודות רשמיות בנושא מנהל, בנייה וכו'.
  2. "ספר דברי הימים למלכי ישראל" (מל"א יד, יט; טו, לא ועוד).\
  3. "ספר דברי הימים למלכי יהודה" (מל"א כב, מו ועוד).
    ציון הספרים הללו מופיע בנוסח החתימה של תיאור חיי המלכים, שכן אליהם מפנה הסופר את קוראיו כמקור לקבלת מידע נוסף על אודות המלכים שתיאר. הספרים כללו ככל הנראה כרוניקות מחצר המלוכה, דיווחים על מלחמות, על מפעלי בנייה וכו'.
  4. ארכיון המקדש. מקור זה כלל רשימות שהוכנו בידי הכוהנים על בית המקדש, על כליו, על סדר עבודת הקרבנות וכו'. יש להניח כי הסופר נעזר ברשימות הללו בתארו את בניין המקדש על כל פרטיו ומידותיו (מל"א ו).
  5. סיפורי הנביאים – מקור בעל אופי אגדי – סיפורים שעברו בעל פה בחוגי הנביאים ואשר תיארו את הנביאים כעושי נפלאות (סיפורי אליהו – מל"א יז-יח; מל"ב ב, א-יב. סיפורי אלישע – מל"ב ד, יג-כה; ה, ט-יד; ו, א-ו).

יש להניח כי היו לסופר מקורות נוספים שאינם מצוינים בספר – תעודות אשוריות, בבליות ואחרות, תבליטים, כתובות, מונומנטים ועוד.

שני עקרונות הנחו את הסופר בכתיבתו:

א. עקרון הברירה (סלקציה) – ההכרעה מה לתאר בספר ועל מה לוותר, ובמילים אחרות – אילו פרטים תואמים את מגמתו החינוכית ואילו עשויים לסתור אותה. למעשה, הסופר עצמו מציין זאת כשהוא מפנה את הקוראים לעיין במקורותיו על מנת להשלים את ידיעותיהם על המלכים. לדוגמה: "ואלה דברי שלמה וכל אשר עשה וחכמתו, הלוא הם כתבים על ספר דברי שלמה" (מל"א יא, מא); "ויתר דברי ירבעם אשר נלחם ואשר מלך, הנם כתובים על ספר דברי הימים למלכי ישראל" (מל"א יד, יט).

מטבע הדברים, הסופר מתמקד בהתנהגותו הדתית של המלך, ובהתאם לה הוא מציג את פעילותו המדינית. כלומר, אם מלך חוטא – על פי הבחנים המובאים בספר דברים – הסופר מרחיב בתיאור התנהגותו השלילית ומגמד את הצלחותיו המדיניות. לדוגמה, בתארו את אחאב מלך ישראל מדגיש הסופר את חטאיו הדתיים והמוסריים (מל"א טז, כט-לד; יז, א; יח; כא) ומגמד את הצלחותיו המדיניות המתוארות במקורות חיצוניים – כתובת מישע ותעודות אשוריות – המציגים את אחאב כאחד המלכים החזקים באזורנו במחצית הראשונה של המאה התשיעית לפה"ס. לעומת זאת, את חזקיהו מלך יהודה מציג הסופר כמלך שעשה הישר בעיני ה' (מל"ב יח, ג), מתאר את פעולותיו בתחום הדת (שם, פסוקים ד-ו) ואת התפשטותו המדינית (שם, פסוק ח), אך אינו מספר כי מרידתו באשור גרמה להרס ערי יהודה והורידה לטמיון את ההצלחות המדיניות שנחל בתחילת דרכו. אדרבה, הוא מדגיש כי בניגוד לממלכת ישראל, שחרבה והוגלתה על ידי האימפריה האשורית, ממלכת יהודה ניצלה מגורל דומה (מל"ב יט, לב-לז) בשל נאמנותו של חזקיהו להו'.

ב. עקרון הצירוף (קומבינציה) – ההחלטה על סדר הבאת הקטעים שנבחרו לתיעוד קורותיו של המלך. מאחר שהמבנה הספרותי של חטא ועונש נקבע על פי האידאולוגיה של הסופר, הוא קבע את רצף הכתיבה של האירועים לאו דווקא על פי הרצף ההיסטורי. דוגמה לכך היא תיאור ימי שלמה, כפי שנבהיר בהמשך.

שיטה נוספת שמאפיינת את עקרון הצירוף היא שיבוצם של מעשים שיש בהם כדי להאדיר את שמו של מלך חוטא בהקשר מסוים המציגם כחטא. כד לדוגמה, התיאור של בניית יריחו על ידי אחאב (מל"א טז, לד) מובא במסגרת רשימת חטאיו ואף מוזכר החרם שהוטל בימי יהושע על בנייתה של יריחו, כך שאחאב אינו מוצג כמי שבנה ערים אלא כחוטא.

כפי שכבר צוין, ספר מלכים נכתב בגלות בבל, כלומר התבוננותו של הסופר בהתרחשויות של תקופת המלוכה היא מנקודת זמן רחוקה. פרספקטיבה זו אפשרה לו לתאר את רצף האירועים על פי עקרונות הגמול האלוהי, בהתאם להתנהגות המלך והעם.

מחבר ספר מלכים מסביר את הסיבה לאירועים הקשים על פי שתי שיטות גמול:

1. גמול קיבוצי – המלך חטא וכל העם נענש. הסופר מתייחס לעם ולמלך כאל יחידה אחת משום שהתנהגותו של המלך משפיעה על התנהגות העם.

2. גמול לדורות (השוו שמות כ, ה-ו; דברים ה, ט-י) – בבחינת "אבות אכלו בֹּסֶר ושִׁני בנים תקהינה" (ירמיה לא, כח). שיטת גמול זו יוצרת דגם גמיש שעשוי להתאים לכל הרכב של נתונים היסטוריים, דהיינו אפשר לייחס כל אירוע למעשה חטא או למעשה חסד שקדם לו, בעבר הקרוב או הרחוק. בהתאם לכך, פילוג הממלכה שאירע בימי רחבעם מיוחס לחטאיו של שלמה אביו (מל"א יא, יא-יג); וגלות יהודה, שהתרחשה בימי צדקיהו, מוסברת כעונש על חטאי מנשה מלך יהודה שחי כמה דורות קודם לכן (מל"ב כא, ט-יד; כה, א-כא). תפיסת הגמול לדורות עולה בקנה אחד גם עם התפיסה השושלתית המאפיינת את ספר מלכים. ההתראה ותיאור העונש כתובים לפני תיאור האירוע, לעתים בנבואות אנונימיות (מל"א יא, יג; מל"ב כא, י-יא) ולעתים מפי נביא מוכר כמו אליהו (מל"א יט, טו-יט), ובדרך זו הסופר מוכיח כי נבואות העונש מתממשות. רעיון ההתגשמות של דברי הנבואה הנו קו מנחה ספר מלכים (א' רופא, 1983, עמ' 91-85; י"א זליגמן, 1992, עמ' 218-208).

לסיכום, ספר מלכים הנו ספר היסטוריוגרפי שנועד להסביר את הגורמים לחורבן ממלכת ישראל ולגלות יהודה. אירועים טראומתיים אלה מוצגים כתכנית אלוהית הפועלת על פי עקרונות הגמול, ואמות המידה לבחינת מעשי המלך והעם הן הנורמות שהציבה חוקת ספר דברים. מטרת הספר – לחנך אץ העם להיטיב את דרכיו כדי שמצבים כאלה לא יישנו.

תיאור ימי שלמה

עליית שלמה למלוכה

שלמה החל למלוך עוד בחיי אביו. שני הפרקים הראשונים של ספר מלכים מתארים את המאבק על המלוכה: מצד אחד אדוניה, שטען לכתר כבן בכור, ותומכיו – יואב בן צרויה ואביתר הכוהן, נושאי משרות בכירות בשירות הממלכתי והצבאי, ובני שבט יהודה (מל"א א, ה-ט); ומצד שני – שלמה, שנתמך על ידי אמו, על ידי נתן הנביא (א, יא-יב), על ידי צדוק הכוהן ובניהו בן יהוידע, ועל ידי הכְּרֵתי והפְּלֵתי – צבא מתנדבים שהורכב ברובו מפלשתים (א, לח). הדבר שהכריע את הכף והוביל להמלכת שלמה היה התערבותו של דוד לטובת שלמה, ביוזמתם הפעילה של בת שבע ונתן הנביא שהדריך אותה כיצד לשכנע את דוד שיתמוך בבנה (א, יג-לא).

טקס המלכתו של שלמה מתואר בפרק א משלוש נקודות מבט שונות: זו של דוד הנותן הוראות (פסוקים לב-לז), זו של הסופר המתאר את ביצוע ההוראות (פסוקים לח-לט), וזו של עד ראייה (פסוקים מג-מה). תיאור חוזר ונשנה זה נועד להדגיש כי שלמה ניצח במאבק, ובעיקר להציגו כיורשו הלגיטימי של דוד, כפי שנקבע על ידי האל. המלכתו של שלמה, בתמיכתם של דוד והאחרים שצוינו לעיל. סתמה את הגולל על ניסיונו של אדוניה להמשיך במאבק, מאחר שגם תומכיו עזבוהו – "וילכו איש לדרכו..." (פסוק מט) – לאחר שהבינו כי אין כל סיכוי לשנות את פני הדברים. אדוניה, שהפסיד במאבק, הבין כי עליו להסתתר מפני נקמת שלמה (פסוק נ).

התיאור של העברת השלטון נפתח בצוואתו של דוד לשלמה (פרק ב). בחלקה הראשון של הצוואה דוד דורש מבנו שיהיה נאמן לאל (ב, א-ד), ובחלקה השני הוא מציין שמות של אנשים שיש לשפטם לחסד או לשבט, בהתאם לנאמנותם לו (שם, ה-י). יש להניח כי נוסח הצוואה הוא פרי עטם של סופרי שלמה, שבדרך זו ניסו לטשטש את מעשיו האכזריים של שלמה ולייחסם לאביו. העובדה שמלכותו של שלמה החלה עוד בחיי אביו אפשרה לכותבים להציג את חיסול מתנגדיו כמילוי צוואתו של דוד ולא כיוזמה שלו, ואף להציגו כבן הנאמן להבטחותיו לאביו. השיבוץ של רשימת הנידונים למות בסמוך לדרישה של דוד מבנו להיות נאמן לאל, יש בה כדי ליצור רושם שזו למעשה דרישת האל. לפיכך, מימושה של הצוואה "מנקה" את שלמה מהתנהגות אכזרית ואף מציגה אותו כמי שפועל בהתאם לדרישת האל.

בהמשך, מפסוק יג ואילך, שלמה מממש את דברי אביו – הורג את יואב בן צרויה, הורג את אחיו אדוניה, מגרש את אביתר הכוהן שתמך באדוניה וממנה תחתיו את צדוק הכוהן שתמך בו (פסוק לה). אחרון המחוסלים הוא שמעי בן גרא, "ממשפחת בית שאול", שהאשים בשעתו את דוד בשפיכות דמים (שמ"ב טז, ה-יג; יט, טז-כד). פרשה זו מסתיימת בהיגד "והממלכה נָכונה ביד שלמה" (מל"א ב, מו). ביטוי זה, המובא עוד פעמיים בפרק ב (בפסוק יב ובפסוק כד), בשינויי נוסח, נועד להדגיש את העובדה ששלמה הנו יורש חוקי של אביו. שיאו של רעיון זה בדברים ששָׂם הסופר בפי אדוניה בפנותו אל בת שבע אֵם שלמה כדי שתשיג לו טובת הנאה: "...וַתִּסֹּב המלוכה ותהי לאחי כי מה' היתה לו" (פסוק טו). הודאה כזו בפי היריב עשויה לשמש הוכחה ניצחת לעובדה שמלכותו של שלמה הייתה לגיטימית משום שניתנה לו מידי האל. ההיגד "והממלכה נכונה בידי שלמה" מסמל את סיום המאבק על כיסא המלוכה ופותח את תיאור ימי מלכות שלמה.

אפשר להבחין שמגמתו של הסופר להצדיק את המלכת שלמה ולפסול את המלכתו של אדוניה, שהיה זכאי לה מתוקף היותו בכור, התחדדה והוטמעה באמצעות עיצוב פואטי – שימוש באמצעים ספרותיים שהוזכרו לעיל – שסייע לו לערפל ולטשטש את המעשים השליליים שליוו את עליית שלמה למלוכה.

לסיכום, הכתיבה האפולוגטית, המתארת את המאבק על הירושה ואת כינון הממלכה ביד שלמה, נועדה להציג את שלמה כממשיכו המתאים והראוי של דוד, על פי דבר ה'. בהתאם לכך, כל המאבקים, התככים ומעשי האכזריות שלו מוצגים כלגיטימיים.

מלכות שלמה

מלכות שלמה זוכה לתיאור הנרחב ביותר בספר מלכים – סך הכול תשעה פרקים,

ג-יא, המתחלקים לשתי חטיבות. החלוקה ביניהן איננה על בסיס כרונולוגי, כמקובל בספרי היסטוריה, אלא על בסיס עקרונות הברירה והצירוף (ראו לעיל דיון בעקרונות אלה). בחטיבה הראשונה, הכוללת את פרקים ג-י, מודגשת נאמנותו של שלמה לה', שכתוצאה ממנה הוא זכה בחכמה, בעצמה מדינית, בגבולות רחבים, ביחסי שלום ומסחר בין-לאומיים ובפריחה כלכלית. החטיבה השנייה, כוללת את פרק יא בלבד, מדגישה את הידרדרותו הדתית של שלמה, שהובילה למרידות חיצוניות ופנימיות ולפילוג הממלכה.

פרק הפתיחה (ג) כולל נושאים אלה:

  1. נישואיו של שלמה לבת פרעה (ג,א).
  2. המשך עבודת ה' בבמות ברחבי הארץ בשל העובדה שלא נבנה עדיין בית מקדש בירושלים (שם, ב).
  3. התגלות ה' לשלמה בחלום, בבמה בגבעון (שם, ד-טו).
  4. משפט שלמה (שם, טז-כח).

החלום מהווה הוכחה כי מינויו של שלמה למלך נעשה על פי הוראת האל, שכן בחלום זה הוענקו לו השליטה בעם תחת אביו והחכמה לדעת כיצד לשלוט. אי לכך יש להניח שחלום שלמה הוא המשכו הישיר של פרק ב. מדוע אפוא נקטע המשך טבעי זה על ידי שני הנושאים שקדמו לו?

הנושא הראשון – נישואיו עם בת פרעה (פסוק א) – מוזכר שוב בהמשך, בקשר לעיר גזר: פרעה כבש את העיר, העלה אותה באש, הרג את יושביה הכנענים ונתן אותה כנדוניה לבתו לרגל נישואיה לשלמה (ט, טז). למעשה, אזכור הנישואין הללו בפתח החטיבה לא היה הכרחי. מדוע אפוא עשה זאת המחבר? בדיקה כרונולוגית עשויה לפתור את הקושיה: נישואיו של שלמה עם בת פרעה נערכו בשנים הראשונות למלכותו, לפני שבנה את ביתו ואת בית ה'. נישואין פוליטיים אלה משקפים את מעמדו הבין-לאומי הרם של שלמה כבר בתחילת מלכותו, עד כדי כך שמלך מצרים בא עמו בקשרי נישואין (א' מלמט, תשמ"ד, עמ' 183).

הנושא השני (פסוק ב) – המשך עבודת ה' בבמות – פותח בהתנצלות, המתבטאת במילה "רק", משום שפולחן זה נוגד את עקרון ריכוז הפולחן בירושלים שהוא עיקרון מרכזי בספר מלכים. הסופר חש שהוא חייב להסביר מדוע ההתגלות התרחשה בגבעון ולא בירושלים: בית המקדש לא נבנה עדיין, והבמה בגבעון הייתה מקום לגיטימי לפולחן האל.

הנושא השלישי – ההתגלות בגבעון, שמתוקפה העניק האל לשלמה את מינויו למלך – נפתח בהערה של הסופר, "ויאהב שלמה את ה' ללכת בחֻקות דוד אביו..." (ג, ג). השורש א'ה'ב', שמשמעותו נאמנות, נמצא בספר דברים, בדרך כלל בקשר לאל (דברים ו, ה; ז, ח-ט; י, יג). הבחירה לפתוח את תיאור ההתגלות בהערה זו נועדה להבהיר לקורא שהצלחותיו והישגיו של שלמה הם פועל יוצא של יחסו לאל. הסבר זה תואם את התפיסה ההיסטוריוגרפית של הסופר, הרואה בנאמנות לאל את המפתח להצלחה מדינית וכלכלית, ובאי-נאמנות – מתכון לכישלון.

נבדוק את הגורמים המדיניים, הכלכליים והחברתיים שהובילו לשגשוגה של הממלכה בימי שלמה, כפי שאלה מוצגים במקורות המקראיים:

1. שליטה על ממלכה מאוחדת – "ויהי המלך שלמה מלך על כל ישראל" (ד, א). דוד המלך הצליח ליצור ממלכה מאוחדת, ושלמה קיבל אותה מידי אביו והשכיל לשמר אותה מאוחדת. לאחר ימי שלמה השתנה המצב ולא שב עוד לקדמותו – הממלכה התפלגה לשתי ממלכות: ישראל ויהודה.

2. שליטה על עמים רבים ועל שטחים נרחבים – "ושלמה היה מושל בכל הממלכות מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים..." (ה, א). "כי הוא רֹדה בכל עבר הנהר מתִּפסח ועד עזה בכל מלכי עבר הנהר, ושלום היה לו מכל עבריו מסביב" (ה, ד). גבולות רחבים אלה וכן השליטה על ארצות האזור היו אף הם פרי פעולותיו של דוד, אך שלמה בחכמתו ידע להמשיך בשליטה זו ולהפיק ממנה תועלת מדינית וכלכלית.

3. שגשוג כלכלי – שליטתו של שלמה על מדינות האזור הכניסו לממלכתו כספים רבים שנגבו כמסים מיושבי המדינות הללו. מעמדו הבין-לאומי הרם הוביל לקשרי מסחר ענפים עם מדינות שכנות (ה, כה). מקומה הגאוגרפי של ארץ ישראל – מפגש דרכים, "דרך המלך" במזרח ו"דרך הים" במערב – תרם גם הוא לעושרה של הממלכה: מִסי מעבר נגבו מסוחרים שעברו בדרכים הללו. נוסף לכך, שלמה ירש מאביו מספר גדול מאוד של עבדים: "כל העם הנותר מן האמֹרי, החִתי, הפרִזי, החִוי והיבוסי, אשר לא מבני ישראל המה. בניהם אשר נֹתרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם, ויעלֵם שלֹמה למס עֹבד עד היום הזה" (ט, כ-כא). ומלבד כל אלה גבה שלמה מסים רבים גם מהעם (ד, ו-ז; יב, ד).

הנתונים הללו – ממלכה רחבה, רגיעה מדינית יחסית, עושר כלכלי, עבדים רבים וקשרי מסחר בין-לאומיים – הובילו לשגשוג ולתנופת בנייה: "וזה דבר המס אשר החלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המִּלוא ואת חומת ירושלים ואת חצֹר ואת מגִדו ואת גזר" (ט, טו). אך הסופר המקראי תולה את שגשוגה של הממלכה בימי שלמה אך ורק בנאמנותו לאל – "ויאהב שלמה את ה'..." (ג, ג). כל הנתונים שהוצגו לעיל הם בבחינת אמצעים המממשים את התכנית האלוהית שנקבעה על פי התנהגותו של שלמה.

בעקבות הנאמנות של שלמה לה' העניק לו ה' חכמה – "הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך... ואם תלך בדרכַי לשמֹר חֻקֵּי ומצְוֹתי כאשר הלך דויד אביך, והארכתי את ימיך" (ג, יב-יד) – חכמה לנהל את ממלכתו ולהנהיג את עמו בדרך הנכונה. סיפור משפט שלמה (ג, טז-כז) מהווה מבחינת הסופר דוגמה מאלפת לדרך הנכונה והצודקת שבה שפט שלמה את עמו - "וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך וַיִּראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות המשפט" (ג, כח). אחד התפקידים המרכזיים של מלך בעולם העתיק היה לשפוט את עמו, והביטוי המרכזי של "חכמת מלך" היה חכמת השיפוט. מלכי המזרח אף התפארו על כך שהם מלכי צדק. על דוד כתוב: "וימלוך דוד על כל ישראל ויהיה דוד עֹשה משפט וצדקה לכל עמו" (שמ"ב ח, טו). כאשר אבשלום ניסה לקחת מאביו את המלוכה, המעשה הראשון שעשה כדי להציג את עצמו כמלך היה "...והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער, ויהי כל האיש אשר היה לו ריב לבוא אל המלך למשפט..." (שמ"ב טו, ב-ו). ובפרקנו (מל"א ג) מודגש ששלמה מבקש מהאל "ואנכי נער קטן לא אדע צאת וָבֹא... ונתת לעבדך לב שֹׁמע לשפֹּט את עמך להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפֹּט את עמך הכּבד הזה" (פסוקים ז-ט). החכמה השיפוטית שהוענקה לשלמה מאת ה' היה בה כדי להבטיח שהוא יֵדע להנהיג את עמו בצדק. הסופר לא הסתפק בציון העובדה ששלמה שפט את עמו (כפי שהדבר נעשה בספר שמואל בקשר לדוד), אלא תיאר באריכות את אירוע הענקת החכמה לשלמה ובעיקר את סיפור המשפט שהוכיח את מימושה של חכמה זו ושהיווה דוגמה ליכולתו של שלמה להנהיג את עמו בצדק. למעשה, סיפור המשפט מדגיש שני עיקרים: האחד – שהמטרה החשובה ביותר של מתן החכמה היא השפיטה, והשני – שהתכונה של "מלך השופט בצדק" נכללה בין התכונות שאפיינו את שלמה. כלומר, החכמה שניתנה לו מאת האל היה בה כדי לפאר ולרומם אותו מכל המלכים, אלה שקדמו לו ואלה שבאו אחריו, כמלך היודע לשפוט את עמו על פי אמות המידה של הצדק האלוהי. דבר זה בולט במיוחד על רקע העובדה שסופר דברי הימים הדגיש היבט אחר בחכמתו של שלמה והטעים פונקציה אחרת של מלכותו (ראו דיון על כך בהמשך).

חכמת שלמה, המתוארת בהרחבה בספר מלכים, אינה מתמקדת רק בחכמת המשפט אלא מתפרסת לתחומים נוספים – חכמת הטבע, חכמת השיר וחכמת המשל:

ויתן אלהים חכמה לשלֹמה ותבונה הרבה מאד, ורחב לב כחול אשר על שפת הים. וַתֵּרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים ויחכַם מכל אדם... וידבר שלשת אלפים משל, ויהי שירו חמישה וָאלף. וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר, וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמשׂ ועל הדגים. ויבאו מכל העמים לשמע את חכמת שלמה, מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו. (מל"א ה, ט-יד)

ההפלגה בתיאור של חכמת שלמה מעוגנת בתרבות של המזרח הקדום, שבה רווחו משלי חכמה – חידות ודברי מליצה – במיוחד בתחום החי והצומח. בתקופה מאוחרת ייחסו לשלמה את ספרות החכמה – משלי, שיר השירים וקֹהלת (משלי א, א; שיר השירים א, א; קהלת א, א). הוכחה לגדולת חכמתו של שלמה, ששִׁמעהּ נישא למרחקים, מובא בסיפור העממי על ביקורה של מלכת שבא (י, א-יג). לסיפור זה יש מטרה נוספת – להציג את שלמה כמלך היודע לפתח קשרים בין-לאומיים הודות לחכמתו.

בחטיבה הראשונה – פרקים ג-י – מתואר המצב הביטחוני, הכלכלי והחברתי בימי שלמה: "יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע, כל ימי שלמה" (ה, ה). יש להניח כי התיאורים המפליגים הללו, וכן תיאור החכמה של שלמה ועושרו הרב (י, יד-כט), הם פרי עטם של סופרי חצר המלך, שכתבו ב"ספר דברי שלמה" – אחד המקורות שעמדו לרשות מחבר ספר מלכים (ראו לעיל). תיאורים אלה מורים על מגמה ברורה: להציג את מלכות שלמה כתקופה של פריחה ושגשוג בכל התחומים, עקב נאמנותו של שלמה לה'.

אולם החטיבה השנייה – פרק יא – מציגה מהפך, ניגוד קוטבי למתואר עד כה. יש בה ביקורת נוקבת וחד-משמעית על התנהגותו הדתית של שלמה – נישואיו עם נשים נכריות ש"הִטו את לבבו אחרי אלהים אחרים... ויעש שלמה הרע בעיני ה'" (יא, א-י) – שהובילה, לדעת הכותב, לשקיעת ממלכתו. הנפילה החלה במרידות חיצוניות ופנימיות, שבסופן התפלגה הממלכה בימי בנו: בית דוד איבד את השליטה על מרבית ממלכת ישראל ונאלץ להסתפק בממלכת יהודה שנותרה קטנה וחלשה.

המעבר החד מתיאור הגדוּלה והעושר שבחטיבה הראשונה לתיאור הנפילה הקשה שבפרק יא עשוי ללמד על חלוקה מלאכותית של הצגת הנושא. שהרי מטבע הדברים, הידרדרות דתית ומדינית – של מלך נאמן לאל ושל ממלכה משגשגת – היא תהליך ממושך, בניגוד לרושם שנוצר כאילו השינוי היה פתאומי.

יתרה מכך, בחינה של המרידות בימי שלמה מורה שמקומם בסדר הכתובים אינו תואם את מקומם ברצף הכרונולוגי.

פרק יא פותח במילים "והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות". משפט זה עומד בניגוד ישיר למגמה של פרקים ג-י העומדים בסימן של "ויאהב שלמה את ה'" (ג, ג).

שינוי זה במושא אהבתו-נאמנותו של שלמה היה שורש הפורענות שבאה עליו ועל ממלכתו. הסופר חידד את המהפך שהתחולל בלבו של שלמה בכך שהשתמש בשורש זהה – א'ה'ב' – לתיאור יחסו של שלמה עם האל ולתיאור יחסיו עם נשותיו הנכריות. שימוש דומה נעשה בביטוי "נטה לבב": בפרק יא כתוב "ויַּטו נשיו את לבו" (שם, ג), ובהמשך – "ויהי לעת זִקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים" (שם, ד), בניגוד לתחילת דרכו שבה נטה לבו אחרי האל: "יהי ה' אלהינו עמנו... להטות לבבנו אליו, ללכת בדרכיו ולשמֹר מִצְוֹתיו..." (ח, נז-נח).

הסופר מציג את נישואיו של שלמה מנקודת מבט דתית, בהתאם לחוק הכתוב בתורה:

כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתהּ, ונשל גוים רבים מפניך החִתי והגִרגשי והאמֹרי... והִכיתם, החרם תחרימם אֹתם, לא תכרֹת להם ברית ולא תחָנם. ולא תתחתן בם, בִּתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחרֵי ועבדו אלהים אחרים. (דברים ז, א-ה)

לפי חוק זה קיים איסור מוחלט לשאת נשים נכריות, שכן נישואים כאלה מובילים לעבודה זרה. האיסור נקבע על רקע העובדה שנישואין מעורבים היו נוהג מקובל בעולם העתיק, באמצעותם יצרו המלכים קשרים בין-לאומיים.

הרצון לפתח קשרים כאלה היה השיקול שהִנחה את שלמה להרבות בנישואים פוליטיים. כך נהג גם אחאב מלך ישראל בנישואיו עם איזבל בת מלך צידון, וגם כלפיו הושמעה ביקורת נוקבת על מעשיו (מל"א טז, לג). למעשה, בנישואין אלה ייסד שלמה את העבודה הזרה בירושלים, שכן כפועל יוצא מסובלנותו הדתית כלפי נשותיו הוא בנה במה לאלוהיה של כל אישה. מצב כזה, מנקודת מבטו המאוחרת של הסופר היושב בגלות ובוחן את מעשי המלכים על פי החוק בספר דברים, נתפס כחטא חמור שאין לעבור עליו בשתיקה.

הדיון בנישואיו של שלמה עם הנשים הנכריות, שבהם תולה הכתוב את הסיבה העיקרית להידרדרותה של ממלכתו, מובא בהרחבה רק בחלק האחרון של תיאור ימיו, על אף שהוא החל לשאת נשים נכריות כבר בראשית ימי מלכותו: מסופר ששלמה לקח את בת פרעה לאישה בטרם סיים לבנות את בית ה' ואת ביתו שלו (מל"א ג, א), וכן שאֵם בנו הבכור רחבעם הייתה נעמה העמונית (יד, כא). בכתובים אלה אין ביקורת על נישואיו אלה, לפחות לא באופן גלוי. אם כן, מדוע מרחיב המחבר בנושא זה רק בסוף ימיו של שלמה?

יש הפותרים קושיה זו בעזרת הפסוק "ויהיה לעת זִקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים..." (יא, ד). משמע, שלמה החל לחטוא רק בעת זקנתו, שכן רק אז הצליחו נשותיו להשפיע עליו ולהטות את לבבו אחרי אלוהים אחרים. קשה לקבל טענה זו, שכן החוק הדברִימי מציין מפורשות שעצם הנישואין עם נשים נכריות הנו חטא.

נראה שהמגמה שהִנחתה את הכותב בעריכת הכתובים כאורות וצללים – בחלק הראשון תיאור הצלחתו המדינית והכלכלית של שלמה ובמקביל לכך תיאור נאמנותו לה', ובחלק השני תיאור הידרדרות מלכותו של שלמה ובמקביל לכך תיאור נישואיו עם נשים נכריות – הייתה להציג את עקרון הגמול האלוהי, שהוא מטרת-על בספר מלכים. על פי עיקרון זה, הצלחתו הכללית של שלמה הייתה בגדר גמול שהאל העניק לו על נאמנותו. גם בניית בית המקדש נתפסת כזכות גדולה שניתנה לו מאת האל. כלומר, אילו הדיון בנישואי שלמה עם נשים נכריות והביקורת על כך היו מובאים בחלק הראשון של ימי מלכותו, הייתה נוצרת סתירה בעקרונות הגמול, שכן על פיהם לא ייתכן שממלכתו שגשגה כל כך בשעה שחטא.

אפשר אפוא לומר שהצורך לחלק את תיאור ימיו של שלמה לשתי תקופות מובחנות נוצר בשל התאמת מצב מלכותו לעקרון הגמול.

פרק יא, המתאר את סוף ימיו של שלמה, בנוי כך: תיאור החטא (פסוקים א-י), ההודעה על העונש – פילוג הממלכה (פסוקים יא-יג), ועונש נוסף – ה"שטן" שהקים ה' לשלמה בדמותם של הדד האדומי ורזון בן אלידע (שמלך בדמשק ואחר כך בארם) (פסוקים יד-כה). עונש זה מתואר בפרק יא כדי ליצור את הרושם שהדברים התרחשו בסוף ימיו של שלמה, כחלק מעונשו, אך בדיקת הכתוב מוכיחה שלא כך היה הדבר, שכן כתוב "ויהיו שטן לישראל כל ימי שלמה..." (פסוק כה), והמפרשים גורסים "מעת שסרח עד יום מותו" (מצודת דוד, שם). בדומה לכך, בהמשך הפרק מתואר מרד פנימי בישראל – מרד ירבעם (פסוקים כו-כח) – שאמנם סוכל על ידי שלמה (פסוק מ) אך הוביל לפילוג הממלכה בימי רחבעם בנו. גם מרד זה, שבהתאם לאותה מגמה מתואר בסוף ימיו של שלמה, התרחש לא יאוחר מאמצע ימי מלכותו. הכיצד? ירבעם השתתף בבנייה של המילוא, הלוא הוא חומת ירושלים (פסוקים כז-כח), שזמנה מצוין בפרק ג, פסוק א: "ויתחתן שלמה את בת פרעה... ויביאה אל עיר דוד עד כַּלֹתו לבנות את ביתו ואת בית ה' ואת חומת ירושלים סביב". מסקנה – בניית המילוא התרחשה לאחר שנות העשרים למלכותו (עודד, 1994, עמ' 124). אפשר לומר כי זמנם הכרונולוגי של המרידות הללו אינו תואם את מקומם בספר, וכי המגמה האידיאולוגית היא שהִכתיבה את עריכת הכתובים.

לשון אחר, לפנינו דוגמה לשימושו של הסופר בעקרון הצירוף.

בנבואה על העונש הצפוי (יא, יא-יג) – פילוג הממלכה בימי רחבעם בנו והעברת רוב השטח לידי ירבעם, עבדו של שלמה – מוצגת התפיסה של גמול לדורות משני כיוונים: מצד אחד, העונש נדחה לדור הבא, לימי רחבעם; מצד שני,הבטחה להמשך השליטה של בית דוד על ממלכת יהודה – בזכות אבות, "למען דוד עבדי ולמען ירושלים אשר בחרתי" (שם, יג). הסופר, שהיה מודע להתרחשויות ההיסטוריות – פילוג הממלכה בימי רחבעם והמשך השליטה של שושלת בית דוד על ממלכת יהודה – השתית אירועים אלה על עקרון הגמול, עיקרון שאִפשר לו לשפוט את האירועים על פי מגמותיו ולבסס את משנתו האידיאולוגית.

כיצד מתאר הסופר, במבט לאחור, את המצב החברתי בימי שלמה?

בחטיבה הראשונה, הסופר מפליג בתיאור מצבו האידֵאלי של העם בימי שלמה, "יהודה וישראל רבם כחול אשר על שפת הים לרֹב, אֹכלים ושׂתים ושמחים..." (ד, כ), ואילו מדבריו בפרק יב, א-יז, מתקבל רושם שונה לחלוטין. שבטי הצפון שפנו לרחבעם, בנו של שלמה, ביקשו ממנו "הקל מעֲבֹדת אביך הקָשה וּמעֻלוֹ הכבד אשר נתן עלינו" (יב, ד). הטענה על עול כבד בימי שלמה, החוזרת בצורה זו או אחרת ארבע פעמים נוספות בקטע זה (בפסוקים ט, י, יא, יד), מצביעה על ביקורת גלויה ונוקבת על מלכות שלמה. הביקורת משקפת מצב שלפיו חלק גדול מהעם כרע תחת נטל המִסים הכבד שהשית עליהם שלמה כדי לממן את מפעלי הבנייה בממלכתו. מצב זה נמשך במרבית ימי מלכותו, ולא רק בסוף ימיו, כפי שעולה מרשימת השבטים שכלכלו את המלך (ד, ז-יט), למָעט שבט יהודה, אף שהרשימה מובאת ללא כל ביקורת על שלמה, קשה לקורא להתעלם ממנה, בעיקר על רקע הכתוב בפרק יב. למעשה, עול המסים הכבד היה הסיבה ההיסטורית העיקרית למרד בבית דוד, שהחל בימי שלמה והסתיים בימי בנו בפילוג הממלכה. הסופר, שהיה מודע לשני ההסברים לפילוג – סיבה דתית (חטאי שלמה, פרק יא) וסיבה חברתית (סירובו של רחבעם לשנות את מדיניות אביו ולהקל את עול המסים, פרק יב) – קשר את שני ההסברים הללו יחד: "ולא שמע המלך אל העם, כי היתה סִבה מעם ה' למען הָקים את דברו..." (מל"א יב, טו. על נושא פילוג הממלכה ראו דיון נרחב אצל צ' טל-שיר, 1994).

הסופר חותם את תיאור ימי מלכות שלמה (יא, מא-מג) בנוסח שהיה מקובל לסיכום ימיהם של המלכים (ראו: מל"א יד, כט-לא; טו, לא-לד; טו, לא-לד; טז, כה-כח ועוד).

נבחן את המידע המובא בנוסח זה באשר לשלמה:

א. ציון מקור המידע שעמד לרשותו של הסופר: "ויתר דברי שלמה וכל אשר עשה וחכמתו, הלוא הם כתֻבים על ספר דברי שלמה". הדבר מצביע על ברירה (סלקציה) מתוך הכתובים בהתאם למגמתו. ציון המקור מיועד לקוראים הרוצים להרחיב את ידיעותיהם באשר לשלמה. יש להניח שמקור זה נכתב בידי סופרי החצר של שלמה.

ב. ציון מספר שנות מלכותו של שלמה, מקום קבורתו וזהות יורשו. השוואת הנוסח שלפנינו עם הנוסח שנכתב על מלכים אחרים מלמדת שחסר כאן עניין מהותי: הערכה – "ויעש הטוב בעיני ה'" או "ויעש הרע בעיני ה'". הסיבה לכך היא אופי תיאורו של הספר את מלכות שלמה: בחלק הראשון תיאור חיובי ביותר, ובחלק השני ביקורת קשה. בשל כך לא יכֹל הסופר לתת הערכה חד-משמעית על כל התקופה והעדיף להשאיר את הסיכום ללא הערכה.

סיכום

שלמה, כפי שהוא מתואר בספר מלכים, היה מלך חכם שירש מאביו ממלכה רחבה. בחכמתו ידע לשמור על גבולותיה, לפתח קשרי שלום ומסחר עם שכניו, ולהביא את הממלכה לשגשוג כלכלי ולתנופת בנייה אדירה. אולם בנייה זו הייתה בעוכריו, מכיוון שכדי לממן אותה הוא העביד קשה את בני עמו והטיל עליהם עול מסים כבד, דבר שהוביל למרד ולפילוג הממלכה.

למעשה, הכותב מתאר את ימיו האחרונים של שלמה כמבוא לפילוג.

להלן המבנה הספרותי של תיאור מלכות שלמה בספר מלכים א:

  1. עליית שלמה למלוכה ומימוש צוואת אביו א-ה
  2. התגלות ה' לשלמה, הענקת החכמה, משפט שלמה ג
  3. הארגון המנהלי של הממלכה ד
  4. עושרו של שלמה וקשריו עם עמי האזור ה
  5. בניית המקדש, חנוכת הבית ותפילת שלמה ו-ח
  6. התגלות שנייה לשלמה בעקבות בניית הבית ט (א-ט)
  7. ביסוס הקשרים הבין-לאומיים ט
  8. חכמתו של שלמה – סיפור מלכת שבא י (א-יג)
  9. עושרו של שלמה י (יד-כט)
  10. סוף תקופת מלכותו: חטאי שלמה ותוצאותיהם - שקיעת ממלכתו המפוארת ופילוג הממלכה יא

מבנה ספרותי זה עשוי להצביע על מגמתו של הכותב, הבאה לידי ביטוי בנושאים שבחר להבליט. מרכזיותו של מוטיב או של נושא נמדדת על פי מקומו ברצף האירועים ועל פי מספר הפסוקים המוקדש לתיאורו. על פי אמות מידה אלה, בניית המקדש הייתה האירוע המרכזי והחשוב ביותר בימיו של שלמה ובתולדות עם ישראל בכלל. אירוע זה פתח תקופה חדשה – תקופת בית ראשון – שנמשכה כארבע מאות שנה בקירוב (586-950 לפה"ס). בתקופה זו עוצבה דמותו התרבותית והחברתיות של עמנו, וזו השאירה את חותמה עד ימינו.

חכמת שלמה מתוארת באריכות פעמיים: בראשית מלכותו – בסיפור מינויו למלך ובתיאור משפט הנשים; ובסיום הפרק המפואר של ימיו – בתיאור ביקורה של מלכת שבא, המוכיח ששֵׁמע חכמתו נישא למרחקים (י, א-יג) קודם תחילת הידרדרותו (פרק יא).

הצגת חכמתו של של שלמה בשני צמתים מרכזיים בחייו מציגה את מלכותו כמושתתת על החכמה האלוהית. אולם זו נטשה אותו מעת שהמיר את אהבתו ואת נאמנותו לאל – באהבה ובנאמנות לנשותיו הנכריות. אז החלה הידרדרותו, שסופה היה פילוג הממלכה והֲפָרה (זמנית?) של ההבטחה האלוהית שבית דוד ימלוך על כל ישראל לעד: "ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך, כִּסאך יהיה נכון עד עולם" (שמ"ב ז, טז). דוד חוזר על הבטחה זו בדבריו לשלמה בעת העברת המלוכה אליו: "למען יקים ה' את דברו אשר דִבר עלי לאמר: אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם, לאמר לא יִכָּרֵת לך איש מעל כסא ישראל" (מל"א ב, ד). השוואה בין שני הכתובים הללו מלמדת שדברי דוד לשלמה כוללים תנאי, אך שלמה הֵפר תנאי זה בכך שנשא נשים נכריות. בהתאם לכך שונתה ההבטחה האלוהית: בית דוד לא ימלוך עוד על כל ישראל אלא רק על חלק ממנו – על ממלכת יהודה – שכן הממלכה תתפלג לשניים: יהודה וישראל.

ספר דברי הימים

זמן כתיבתו והשקפת עולמו

"דברי הימים" הוא ספר היסטוריוגרפי שנכתב במאה הרביעית לפני הספירה (מזר, תשי"ד, עמ' 605-604; יפת, תשל"ז, עמ' 11-10; יפת, תשמ"ז, עמ' 201-198). הספר פותח ברשימות גנאולוגיות המציגות את התפתחות האנושות מאדם הראשון. הרשימות הללו, המקבילות ברובן לרשימות שבספר בראשית, משמשות כרקע למטרתו העיקרית של הסופר – לתאר את התפתחותו של עם ישראל, מימי אברהם ועד הצהרת כורש (538 לפה"ס), בדרך המבהירה שהוא העם הנבחר מכל העמים.

הספר מקיף את טווח הזמן המתואר בספרי המקרא, מבריאת העולם ועד סוף תקופת המלכים. בהתאם לכך, ספרי שמואל ומלכים היו עיקר משענתו של הסופר ומהם שאב את מרבית ידיעותיו. הדבר מתבטא בהעתקת קטעים רבים מתוכם, לעתים מילה במילה ולעתים בהשמטות, בתוספות או בשינויים אחרים.

מלבד אלה הוא שאב ידיעות גם מספרי הנביאים.

מדוע ראה הסופר צורך לכתוב מחדש את תולדות העם שתוארו בספרי המקרא שקדמו לו ואשר שימשו בסיס לכתיבתו? סביר להניח שהשקפתו הדתית על התפתחותו של העם הייתה שונה מזו של ההיסטוריוגרפים שקדמו לו. לשון אחר, כתיבת תולדות העם מחדש אִפשרה לסופר דבה"י לבטא את מגמותיו, ואלה עשויות להתבהר על ידי התחקות אחר ההבדלים שבין התיאורים שלו לאלה של ספרי המקרא האחרים.

שאלה נוספת שיש לדון בה היא סוגיית מהימנותו של ספר דבה"י כמקור היסטורי. בבסיסה של סוגיה זו קיימת השאלה אם שִׁעבּוּדה של ההיסטוריה למגמותיו התאולוגיות של הסופר הביא בהכרח לתיאור שונה של המציאות ההיסטורית. כדי לענות על שאלה זו יש לבדוק כל תיאור וכל פרשה לגופם, תוך השוואה לספרי מקרא אחרים ולמקורות חיצוניים מקבילים.

להלן נעמוד על כמה מהשקפותיו העיקריות של סופר דברי הימים.

עם ישראל – העם הנבחר, ארץ ישראל – הארץ הנבחרת

תיאור תולדות ישראל מתחיל באברהם (דבה"א א, כז) וממשיך בשושלת היוחסין של שבטי ישראל (דבה"א ב-ט), ובמרכזם השבטים לוי ויהודה. הסופר מציג את עם ישראל מראשיתו כשלמות המורכבת משנים עשר שבטים. אלמנט זה מתרחב לתפיסה כוללת, לפיה עם ישראל בשלמותו ישב בנחלתו הנרחבת – ארץ ישראל – אשר גבולותיה הם "מן שיחור מצרים עד לבוא חמת" (דבה"א יג, ה). הסופר אינו מכיר ב"גירעונות הורשה" או ב"מובלעות כנעניות", ולשיטתו הארץ כולה הייתה מיושבת על ידי בני ישראל מאז ימי יעקב. בהתאם לשיטה זו הוא מקצר בתיאור התקופות שבהן עם ישראל לא ישב בארצו: הירידה למצרים, שעבוד מצרים, הנדודים במדבר, הכיבוש וההתנחלות. למעשה, הסופר מתעלם לחלוטין מדמותו של יהושע ומפעולותיו. את גלות ישראל הוא מציג כגלות שניים וחצי השבטים שישבו בעבר הירדן המזרחי (דבה"א ה, א-כו). לגלות יהויכין (596 לפה"ס), לחורבן הבית ולגלות צדקיהו (586 לפה"ס) הוא מקדיש תיאור קצר בלבד (דבה"ב לו, ה-י, יז-כ), וספרו מסתיים בהצהרת כורש המחזירה את הגולים לארצם.

דרכי התיאור הללו נועדו להציג קשר ישיר בין עם ישראל – העם הנבחר – לבין ארץ ישראל – הארץ הנבחרת. יפת (תשמ"ז, עמ' 191) מציינת כי לשיטתו של סופר דבה"י, הבחירה בעם ישראל והתיישבות העם בארץ ישראל היו מאז ומעולם, והן התקיימו ברציפות בכל התקופות, ללא קשר לשלב היסטורי כלשהו.

בית המקדש בחשיבות עליונה

הספר מתאר בפירוט ובשיטתיות את ההכנות לבניית המקדש, את הבנייה, את חנוכת הבית ואת סדרי עבודת ה' בו. הבלטה יתרה זו, שמתחדדת ביתר שאת על רקע ההשוואה לספר מלכים, מוכיחה כי המקדש תופס בו מקום ראשון במעלה. על פי דבה"י, ההכנות לבניין המקדש החלו כבר בימי דוד (דה"א כב, ב ואילך), ואף סדרי הפולחן נקבעו בימיו (דבה"א כג-כו). מעלת קדושתו הרמה של המקדש באה לידי ביטוי גם בהסברו של הסופר לתהייה מדוע דוד לא בנה את המקדש: "ויהי עלי דבר ה' לאמר: דם לרֹב שפכת ומלחמות גדֹלת עשית, לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפנָי" (דבה"א כב, ח). לעומת זאת, בספר מלכים, באיגרת ששלח שלמה לחירם מלך צור, הוא מסביר בין השאר מדוע נבצר מאביו לבנות את המקדש: "אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכֹל לבנות בית לשם ה' אלֹהיו מפני המלחמה אשר סבבהֻו, עד תֵּת ה' אֹתם תחת כפות רגלָו" (מל"א ה, יז), ואילו בספר שמואל, בנבואת נתן, נאמר לדוד: "כי ימלאו ימיך... וַהקימֹתי את זרעך אחריך אשר יֵצא ממעיך והכינתי את ממלכתו. הוא יבנה בית לשמי..." (שמ"ב ז, יב-יג). שלושת המקורות הללו מציגים הסברים שונים. בנבואת נתן, הדחייה היא על פי דבר ה' לדוד ואינה מנומקת בבעיות שהזמן גרמן. לגרסאות שבספר מלכים ובדבה"י יש בסיס משותף – עיסוקו הממושך של דוד במלחמות.

אולם יש הבדל מהותי בנימוק לדחייה: על פי ספר מלכים – המלחמות עיכבו את דוד מלבנות את בית המקדש, ואילו על פי דבה"י – המלחמות טימאו את דוד, ומי שידיו מגואלות בדם אינו ראוי לעסוק בקדושה בפועל ועליו להסתפק בהכנות בלבד. רק אדם מושלם וטהור ראוי לבנות את בית המקדש.

מרכזיותו של המקדש בספר דבה"י בולטת מהיבט נוסף – העמדה שנקט הסופר כלפי מסורת יציאת מצרים. מסורת זו נחשבת בתורה, ובמיוחד בספרות הדויטרונומיסטית (ספר דברים), בספר מלכים ובדברי הנביאים, לאירוע מרכזי בתולדות העם, ואפשר אף להגדירו כאירוע מכונן. אולם בספר דבה"י תופסת מסורת זו מקום מצומצם ביותר: היא מוזכרת שלוש פעמים בלבד (דבה"א יז, כא; דבה"ב ה, י; ו, ה; ז, כב; כ, י), וכולן מתקשרות לנושא המקדש. על כך כותבת אמית:

הזכרות יציאת מצרים במהלך האירועים המתארים את בניית המקדש וחנוכתו, כפי שמופיעים בספר דבה"י, יותר משהם מעידים על חשיבותה בעיני המחבר, מעידים הם על החשיבות שהוא מייחס לבניין בית המקדש – האירוע אליו הוצמדו. יציאת מצרים היא אירוע חשוב בעבר, ואילו הקמת המקדש, המסמלת את נוכחותו של ה' בתוך עמו ואת הזיקה הישירה בין האל לבין העם, היא המסורת המרכזית והחשובה בתולדות העם. (אמית, תשמ"ז, עמ' 39).

ההפצה של השקפה זו מושגת מחד-גיסא על ידי עקרון הברירה – התייחסות מועטה למסורת יציאת מצרים, שהנה מרכזית בספרים שקדמו לו, ומאידך-גיסא על ידי עקרון הצירוף – קישורה של מסורת יציאת מצרים למסורת המקדש.

בדרך זו הפך סופר דבה"י את מסורת יציאת מצרים למִשנית ואת מסורת המקדש למרכזית.

עקרונות הגמול

סופר דבה"י מאמין בגמול מיָדי – החוטא נענש מיָדית, אך חזרה בתשובה מבטלת את העונש ומזכה בשכר. תפיסה זו עומדת בניגוד לתפיסת הגמול לדורות השלטת בספר מלכים. סופר דבה"י הושפע מתפיסת הגמול של הנביא יחזקאל – "הנפש החֹטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ד); "והרשע כי ישוב מכל חטֹאתָו אשר עשה ושמר את כל חֻקותי ועשה משפט וצדקה, חיה יחיה לא ימות. כל פשעיו אשר עשה לא יזָכרו לו..." (שם, כא-כב) – והרחיב אותה מהמישור האישי למישור הלאומי (יפת, תשנ"ז, עמ' 195). למעשה, הוא שִׁעבד את ההיסטוריה של עם ישראל, ובפרט את תולדותיהם של המלכים, לעקרונותיה של תפיסת גמול זו, ובכך עיצב את תולדות העם באור חדש, שונה מזה של קודמיו. לשיטתו של סופר דבה"י, כל צרה (כישלון במלחמה, מות מלך בגיל צעיר וכו') היא בבחינת עונש מיָדי על חטאים, וכל הצלחה היא גמול על נאמנות לאל. לפיכך, לכל תיאור של אירוע מקדים הסופר תיאור של התנהגות דתית טובה או רעה, בהתאם. בדרך זו הוא יצר מבנה של חטא ועונשו, שהם בבחינת סיבה ותוצאה. מבנה זה נמצא גם בספרים היסטוריוגרפיים אחרים. לדוגמה, גלות צדקיהו מוסברת בספר מלכים כעונש על חטאו של מנשה (מל"ב כא, א-יד) שחי כמה דורות קודם לכן, דהיינו גמול לדורות. ואילו בספר דבה"י היא מוסברת כעונש על חטאיהם של המלך צדקיהו ובני דורו, הדור שבימיו חרב המקדש והעם יצא לגלות, דהיינו גמול מיָדי.

שיטת הגמול שאימץ סופר דבה"י השפיעה לא רק על כתיבתו את ההיסטוריה של עם ישראל אלא גם על אופן התייחסותו למסורות מרכזיות בכינונו של העם – תולדות האבות ויציאת מצרים. אזכורה המועט של יציאת מצרים (כאמור, חמש פעמים בלבד), לעומת אזכורה הרב של מסורת האבות (26 פעם) והצגתה כמסורת העיקרית המבטאת את ראשית הקשר ההיסטורי בין האל ועמו, עשוי להתבהר גם מההיבט של עקרון הגמול: את יצירת מצרים, האירוע המרכזי מראשית ימי ישראל, קשה להסביר במונחים של גמול במסגרת היחסים שבין ה' לעמו (ליונשטם, 1965, עמ' 9), שכן היא התרחשה בשל ההבטחה לאבות.

לעומת זאת, את מסורת אברהם אפשר להשתות על עקרון הגמול: אברהם לא נבחר להיות אבי האומה הנבחרת באופן שרירותי, אלא רק לאחר שהוכיח כי הוא צדיק ועומד בניסיונות האל (בראשית כב). אמנם עקרון הגמול שעליו מושתתת מסורת האבות הוא גמול לדורות (בזכות אברהם ניצלו הדורות שקמו אחריו), ולא גמול מיָדי האופייני לספר דבה"י, אך מבין שתי המסורות המרכזיות הללו – יציאת מצרים ומסורת האבות – מסורת האבות תואמת יותר את הרעיון שהאל מנהל את העולם על פי עקרונות הגמול.

לסיכום, הצגת שני הנושאים – מרכזיותו של המקדש ועקרון הגמול – מוכיחה את שיטתו של הסופר לעבד מחדש את תולדות ישראל ולתת להם אופי שונה, בהתאם למגמות התאולוגיות שהנחו אותו.

בית דוד – שושלת הבחירה, ירושלים – עיר הבחירה

במוקד כתיבתו של סופר דבה"י עומדת שושלת בית דוד. הדבר בא לידי ביטוי בעובדה שהסופר מתחיל את תיאורו הנרחב והמפורט על תולדות עם ישראל בעלייתו של דוד לכס המלוכה. נקודה זו בלבד עשויה להצביע על השקפתו, לפיה המלוכה הלגיטימית מתחילה בדוד, וכל שקדם לה לא היה אלא תקופת מעבר שנועדה להביא לידי מימוש את הבחירה בדוד ובזרעו אחריו. עמדה זו בולטת בהחלטתו של הסופר לפתוח את תיאור ימי מלכות דוד באירוע שסתם את הגולל על מלכות שאול ובני ביתו וסלל את הדרך למלכות דוד – מפלת שאול ובניו בגלבוע (דבה"א י, א-י). לשיטתו של סופר דבה"י, אירוע זה התרחש "במַעֲלוֹ אשר מָעל בה' על דבר ה' אשר לא שמר, וגם לִשאוֹל בָּאוֹב לדרוש. ולא דרש בה' וימיתהו, וַיסֵּב את המלוכה לדויד בן ישי" (שם, יג-יד). השוואה בין תיאור זה לבין תיאור ימי שאול בספר שמואל מלמדת על הבדלים מהותיים בין שני הסופרים.

סופר דבה"י מתעלם מבחירת האל בשאול למלך על ישראל (שמ"א ט, טז-יז) ומן המאבקים הממושכים שהתחוללו בין שאול ודוד. גישה זו נועדה להציג את מעבר המלוכה מבית שאול לבית דוד כבחירה אלוהית ולא כמאבק אנושי.

דבה"י מציג את הליכתו של שאול לבעלת האוב כחטא שהיה אחד הגורמים לשלילת המלוכה ממנו. ספר שמואל מציג אמנם את המעשה הזה באופן אירוני וטרגי, אך אינו מציין במפורש כי שאול חטא בכך. נראה אפוא שסופר דבה"י נוקט אמצעים שונים כדי להכפיש את שאול, על מנת להוכיח שמלכותו לא הייתה לגיטימית.

עמידתו של סופר דבה"י לצד דוד מתבטאת גם בהתעלמותו מחטאים מוסריים שלו ומהתנהגות בלתי-הולמת שלו ושל בני ביתו: נישואיו לבת שבע אשת אוריה, שראשיתם בניאוף והמשכם ברצח (שמ"ב יא), פרשת אמנון ותמר – ילדיו של דוד (שמ"ב יג), ומרד אבשלום באביו (שמ"ב טו). במקביל להתעלמותו מסיפורים אלה מרחיב הסופר בנושאים אלה: כיבוש ירושלים על ידי דוד, גיבורי דוד (דה"א יא, ד-י, יא-מז), העלאת ארון ה' לירושלים (יג), הבחירה בשושלת בית דוד (יז), מלחמות דוד (יח-כ), ההכנות לבניין המקדש וקביעת סדרי הפולחן בו (כא-כח) – נושא שאין לו זכר בספר שמואל. ייחוסן של ההכנות לבניית המקדש לדוד, יש בו לא רק כדי לתרום למעמדו של דוד אלא בעיקר להעלות את חשיבותו של המקדש, שכן מראשית עלייתה של שושלת בית דוד למלוכה היה נושא המקדש עניין מרכזי על סדר יומה: בשלב ראשון כיבוש ירושלים, העיר הנבחרת שבה עתיד היה המקדש להיבנות, ובשלב שני – בהמשך לשיטתו של סופר דבה"י – ההכנות לבניית בית ה'.

העובדה שדוד כבש את ירושלים ושלמה בנוֹ בנה בה את המקדש, גרמה לסופר לראות בשושלת בית דוד את שושלת הבחירה, ובירושלים – את עיר הבחירה.

השקפה זו הכתיבה את דרך התיאור של שושלת בית דוד, החל בברכת יעקב (בראשית מט, י; דבה"י א ה, ב), שבה הוכתר שבט יהודה כשבט השליט, ושיאו בבחירת דוד למלוכה. בהתאם להשקפה זו, מלכות שאול הייתה אפיזודה חולפת, בניגוד למלכות שלמה ושושלתו שהיא עד עולם.

העובדה שדוד לא זכה לבנות את בית המקדש מוסברת על ידי הסופר באמות מידה של עקרונות הגמול: אישיותו של דוד נפגמה עקב חטאיו ולכן לא היה ראוי לבנות את בית המקדש. שני חטאים של דוד, שהסופר מציין בספרו מתוך כלל החטאים המסופרים בספר שמואל, הם אלה הנוגעים לנושא המקדש, ובכך הוא יצר קשר ישיר בין החטא ועונשו. החטא הראשון קשור בהעלאת ארון ה' לעיר דוד (דבה"א יג; טו, א-טז; והשוו שמ"ב ו): דוד ועוזא מואשמים שלא העבירו את ארון ה' בהתאם לחוקי התורה. החטא השני קשור במִפקד, והוא מהווה הסבר סיבתי לבחירת מקום המקדש (שמ"ב כד; דבה"א כא). הסבר נוסף לשלילת זכותו של דוד לבנות את בית המקדש הוזכר לעיל – ידי דוד מלאו דם עקב מלחמותיו, ולכן לא היה ראוי לעסוק במלאכת הבניין.

למעשה, תיאור דמותו של דוד כבלתי-מושלמת עולה בקנה אחד עם מטרתו המרכזית של הסופר – להדגיש את חשיבותו העליונה של בית המקדש: רק מלך מושלם ראוי לבנות אותו.

אפשר לומר שמחבר ספר שמואל הקדיש פרקים רבים לתיאור חייו האישיים של דוד – מערכת יחסיו הסבוכה עם נשותיו ועם ילדיו – ואילו מחבר ספר דבה"י כמעט שלא התייחס לאופיו ולחייו הפרטיים של דוד אך הדגיש את מערך גיבוריו ואת הכנותיו לבניית המקדש. תיאורים אלה הפכו את דוד לדמות מדינית מרכזית בתולדות העם, הדמות שייסדה את שושלת המלכים הנבחרת.

תיאור ימי שלמה

ההשקפות העיקריות שנמנו לעיל, שעל פיהן סרטט סופר דבה"י את ההיסטוריה מאדם הראשון ועד הצהרת כורש, האירו את ההיסטוריה של עם ישראל באור חדש, בהשוואה לכתוב בספרי המקרא האחרים. אפשר לומר שהשקפות אלה, הכרוכות זו בזו ונבנות זו מזו, האירו גם את מלכות שלמה באור חדש. העובדה ששלמה בנה את בית המקדש שימשה לסופר נקודת ארכימדיס, מנוף לעיצוב דמותו של שלמה, ובחירתו למלך הייתה שיאו של מימוש הבחירה בבית דוד ואולי אף שיאן של תולדות ישראל. התפיסה שדוד וביתו הם שושלת הבחירה ושירושלים היא עיר הבחירה, אינה חדשה, שכן היא מצויה בספר שמואל (חזון נתן – שמ"ב ז, יב-טז), בספר מלכים (מל"א יא, יג; מל"ב כג, כז ועוד), בנבואות ישעיהו (יא, א-ו) ובנבואות יחזקאל (לז, כד ועוד), אך העובדה ששלמה היה זה שבנה את המקדש גרמה לסופר דבה"י לחדד ביתר שאת את רעיון הבחירה ולהעמיד את שלמה במרכזו.

עם זאת, תפיסה מרכזית זו לא מנעה מהסופר מלהציג חלק נכבד ממלכי בית דוד כחוטאים (דוגמה: דבה"ב טז, ז; כד, יז-כח, יט; לו, א-יז ועוד). למעשה, התיאורים הללו מבליטים את דמותו הנאצלת של שלמה. הזכות שנפלה בידו לבנות את המקדש, חייבה את הסופר להציג אותו ככליל השלמות, כמופת אנושי ללא רבב, כמי שראוי להיבחר על ידי האל לבניית המקדש. ברוח זו, יישום עקרון הברירה בתיאור חטאי דוד נעשה לא רק בגלל המניע שהוזכר לעיל – הקשר הישיר למקדש – אלא גם בגלל החשש שאזכור חטאיו של דוד והתנהגותו הבלתי-נאותה, המתוארים בספר שמואל, יפגום במישרין או בעקיפין בדמותו של שלמה וברעיון בחירתו הישירה על ידי האל. הסופר חשש כי פרשת אוריה החתי (שמ"ב יב) ונסיבות נישואיו של דוד עם בת שבע יטילו צל כבד על הוריו של שלמה ומתוך כך יפגמו בדמותו. וכן פרשת אמנון ותמר (שמ"ב יד), שפתחה מערכה עקובה מדם של מאבקים בין יורשי דוד, וכן סיפור מרד אבשלום (שמ"ב יג-יט) ופרשת אדוניה (מל"א ב), יש בהם כדי להוכיח שהעברת המלוכה מדוד לשלמה לֻוותה בשרשרת של חטאים ובמאבק על הכיסא, מה גם שבספר מלכים מתואר שלמה עצמו כמי שהיה מעורב באופן ישיר בסילוקו של אדוניה מדרכו לרשת את אביו.

עקרון הברירה, שהנחה את הסופר בתיאור האירועים שקדמו לעלייתו של שלמה למלוכה, הנחה אותו גם בתיאור ימי מלכותו. הדבר מתבטא הן בהתעלמות שיטתית מנקודות תורפה העשויות לפגום בדמותו של שלמה – כגון חטא נישואיו עם נשים נכריות המוצג בספר מלכים כחטא העיקרי שסימן את ראשית ההידרדרות שהוביל לפילוג הממלכה – והן בהדגשת העניינים שעשויים לרומם אותו, אם על ידי עיבוד מחדש של פרטים המסופרים בספר מלכים ואם בדרך של שינוי או הוספה. הסופר מדגיש כי ה' הועיד את שלמה – עוד בטרם נולד – למלוך על ישראל ולהוביל את עמו לתקופת של שלווה ומנוחה, ששיאה יהיה בבניית בית המקדש: "הנה בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה וַהניחותי תלו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו, ושלום וָשקט אתן על ישראל בימיו. הוא יבנה בית לשמי והוא יהיה לי לבן ואני לו לאב, והכינותי כסא מלכותו על ישראל עד עולם" (דבה"א כב, ט-י).

הסופר מתאר בהרחבה רבה את בניית המקדש ואת חנוכתו (דה"ב ב, יח-ז, יא), ומציגו כמפעל הבנייה הבלעדי כמעט של שלמה, בניגוד לספר מלכים המתאר את בניית המקדש כאחד ממפעלי הבנייה שלו בירושלים, ואף לא הראשון והמפואר שבהם (ארמונו נבנה במשך שלוש-עשרה שנה ובניית המקדש נמשכה שבע שנים. מל"א ו, לח; ז, א). כמו כן, לשיטתו של סופר דבה"י, המקדש נבנה בתחילת מלכותו של שלמה, בניגוד למסופר בספר מלכים ששלמה בנה תחילה את ביתו ולאחר מכן את המקדש. תיאור זה היה הכרחי מאחר שהסופר ציין כי ההכנות לבניית המקדש החלו כבר בימי דוד, לכן שלמה היה חייב להמשיכם מיד.

גם עושרו הרב של שלמה זוכה לתיאור חיובי נרחב ומוצג כגמול על נאמנותו לאל (דבה"א כב, יב-טו; דבה"א ט, יג-כח).

תופעה מעניינת, העולה מההשוואה של תיאור ימי שלמה בספרי מלכים ודבה"י, היא ההתייחסות השונה לנושא חכמת שלמה. בספר מלכים החכמה מוצגת כתכונה מרכזית ובולטת המאפיינת את שלמה, ואילו בדבה"י היא מוצגת כתכונה משנית שלו. גם בדבה"י מסופר כי החכמה ניתנה לו על ידי האל, בעת מינויו למלך במראה בגבעון (דבה"ב א, ז-יב), אך הסופר מקצר בתיאור זה וקושר אותו בעיקר לנושא המרכזי – בניית המקדש: "...ברוך ה' אלהי ישראל.. אשר נתן לדויד המלך בן חכם יודע שֵׂכל ובינה אשר יבנה בית לה' ובית למלכותו" (דבה"ב ב, יא). בבניית המקדש נעזר שלמה באנשי חכמה – יודעי מלאכה (שם, פסוקים ו, יב-יג). נוסף לכך הסופר קושר את חכמת שלמה לעושרו, לארגון ממלכתו ולמפגשיו עם מלכים זרים. נושאים אלה קשורים גם הם בעקיפין למקדש: בזכות קשריו עם חירם השיג שלמה את החומרים לבניית המקדש המפואר, ועושרו הרב אִפשר לו לממן את הבנייה.

מסיפורי החכמה המובאים בספר מלכים בחר מחבר דברי הימים לתאר את המפגש עם מלכת שבא (דבה"א ט, א-ט). אפשר שהסיבה לכך היא התפעלותה הרַבה מגדולת האל (ט, ח), בבחינת נכרייה המפארת את שם ה', בדומה לרחב שהִללה את ה' (יהושע ב ט-יא). לעומת זאת, סיפורי חכמתו שאינם קשורים למקדש – משפט שלמה וידיעתו את שפתם של בעלי החיים – שהוזכרו בהבלטה רבה בספר מלכים, אינם מוזכרים בספר דברי הימים. התעלמותו של הסופר מתיאורי החכמה הללו נובעת בין השאר מהעובדה שחכמות מעין אלו אפיינו גם את מלכי קדם. ומאחר שמטרתו של הסופר הייתה להדגיש את ייחודה של חכמת שלמה כחכמה אלוהית, שניתנה לו אך ורק לצורך עבודת ה' שבמרכזה המקדש ולצורך חינוך העם לנאמנות לאל (אברמסקי, 1995, עמ' 9), הוא לא נזקק להציג את משפט שלמה ואת חכמת הטבע של שלמה, לפי שאין בהם כדי לבטא את ייחודה של חכמתו.

מחבר דבה"י טשטש כל קשר בין פילוג הממלכה ובין שלמה, בניגוד לכתוב בספר מלכים (מל"א יא, יא-יג, לג). הסיבה לכך ברורה – הדבר נוגד את התפיסה ששלמה הנו מלך מושלם. בהתאם לכך, הסופר מזכיר את מרד ירבעם ואת הפילוג שבא בעקבותיו ללא קשר לשלמה. יתרה מזאת, הוא מטשטש את פרשת פילוג הממלכה, שהובילה להקמת הממלכה הצפונית (722-930 לפה"ס), מכיוון שממלכה זו לא הייתה לגיטימית בעיניו, שכן מלכי בית דוד הם השליטים היחידים שנבחרו על ידי ה' למלוך על עם ישראל. בנאום פולמוסי נגד הממלכה הצפונית, המושם בפי אביה מלך יהודה (בדה"ב יג, ד-ז), מאשים הסופר את ירבעם – שייסד את הממלכה הצפונית – בניצול חולשתו של רחבעם בן שלמה ובהובלת המרד לשון אחר, האשמים בפילוג הממלכה הם שבטי הצפון ולא שושלת בית דוד – שלמה ובנו – כפי שעולה מהכתוב במל"א יא-יב.

אף שמגמתו של סופר דבה"י הייתה להציג את שלמה כדמות של מלך מושלם,הוא לא יכֹל להתעלם כליל מקשריו של שלמה עם נשים נכריות. הוא לא יכֹל להימנע מלהזכיר את נישואיו של שלמה עם בת פרעה, אך כדי למזער את המעשה אין בתיאור של נישואין אלה כל גינוי מפורש, ונוסף לכך הסופר שינה באופן מהותי את תוכן העניין. בספר מלכים כתוב: "ויתחתן שלמה את בת פרעה מלך מצרים, ויקח את בת פרעה מלך מצרים, ויקח את בת פרעה וַיביאֶהָ אל עיר דוד עד כלֹתו לבלות את ביתו ואת בית ה' ואת חומת ירושלים סביב" (מל"א ג, א; וראו שם גם ט, כד), ובדבה"י כתוב: "ואת בת פרעה הֶעלָה שלמה מעיר דויד לבית אשר בנה לה, כי אמר לא תשב אשה לי בבית דוד מלך ישראל כי קֹדש הֵמה אשר בנה לה, כי אמר לא תשב אשה לי בבית דוד מלך ישראל כי קֹדש הֵמה אשר באה אליהם ארון ה'" (דבה"ב ח, יא). ההשוואה בין הכתובים מלמדת שסופר דבה"י גרס כי שלמה הרחיק את בת פרעה ממקום המקדש והעבירה למקום אחר. כמו כן הוא המעיט מעֶרכהּ והציג אותה כאדם תלותי ופסיבי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהבדל הלשוני בהשוואה לספר מלכים: "ואת בת פרעה הֶעלָה" (דבה"ב ח, יא), לעומת "בת פרעה עלתה" (מל"א ט, כד). כלומר, מניסוחו של סופר דברי הימים משתמע שבת פרעה לא הייתה עצמאית, שכן היא לא "עלתה" אלא שלמה "העלה" אותה (אברמסקי, 1995, עמ' 57).

תיאור דמותו של שלמה כמלך שכמעט אין לו חולשות, מקבל משנה תוקף בשינוי ששינה סופר דבה"י את חזונו של נתן הנביא בהשוואה למקור שבספר שמואל. נתן הנביא אמר לדוד שבנו יבנה את בית המקדש וכי היחסים בין ה' ובין בנו יהיו יחסי אב ובן, לטוב או לרע, ואם יחטא ייענש ככל האדם: "...אשר יצא ממעיך... הוא יבנה בית לשמי... אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן, אשר בהַעֲוֹתו והֹכחתיו בשבט אנשים ובנִגעי בני אדם" (שמ"ב ז, יד). לעומת זאת, סופר דברי הימים לא העלה כלל אפשרות שבן דוד, זה שעתיד לבנות את המקדש, יחטא (דבה"א יז, יא-טו). כלומר, מבחינתו של סופר דבה"י, מלך שהייעוד שלו הוא לבנות את בית המקדש, הבית המסמל את נוכחותו של האל בקרב העם ואת הברית הנצחית בין ה' ועמו, אי-אפשר שיחטא.

סיכום

משמעותו הנעלה של בית המקדש בעיני סופר דבה"י שימשה ציר מרכזי בכתיבתו מחדש את תולדות העם. התפיסה שירושלים היא עיר הבחירה ושושלת בית דוד היא שושלת הבחירה, הייתה עוד קודם לכן בתודעתם של חלק מהנביאים ובספרות הדויטרונומיסטית, אולם בספר דבה"י התחדדה תפיסה זו ביתר שׂאת, ונושא המקדש ובנייתו הועמד בו כנושא מרכזי. גם תיאור חכמתו של שלמה צומצם ונותב רק לעניין של בניית המקדש. תפיסה זו באה לידי ביטוי גם במבנה הנושאים והפרקים המתארים את ימי שלמה.

להלן המבנה הספרותי של תיאור ימי שלמה בספר דברי הימים ב:

  1. עליית שלמה למלוכה (עלייה זו אינה מלווה במאבקים. מלכות שלמה הִנה המשך ישיר של מלכות דוד אביו) א, א
  2. התגלות ה' לשלמה בגבעון – מינויו למלך על ידי האל והענקת החכמה (אין אזכור של משפט שלמה) א, ז-יב
  3. עושרו של שלמה א, יד-יז
  4. הבנייה של בית המקדש, חנוכתו, סדרי העבודה בו ותפילת שלמה א, יח – סוף פרק ז; ח, יב-טז
  5. מפעלי בנייה נוספים של שלמה, ארגון הממלכה ויחסיו עם עמי האזור ח, א-יא;יז-יח
  6. חכמת שלמה – ביקורה של מלכת שבא ט, א-יב
  7. סיום – סיכום מלכותו של שלמה, תיאור עושרו וחכמתו אשר עלו בעצמתם על כל המלכים (אין כל אזכור של חטאיו ושל שקיעת ממלכתו). ט, יג-לא

חלוקה זו מורה בבירור שלנושא בית המקדש ולכל הקשור בו הוקדש זמן הסיפֵּר הארוך ביותר (כשמונה פרקים). הדבר מוטעם ביתר שאת בחלוקה היחסית של מכלול הנושאים. השוואה לספר מלכים עשויה לחדד ולהבליט את הדגשים של סופר דברי הימים בתיאור דמותו של שלמה.

אפשר לסכם ולומר כי ספר דברי הימים מציג את שלמה כמלך מושלם וכאדם מושלם, ושיא מפעליו היה בניית המקדש. לעומת זאת, ספר מלכים מציג את שלמה כדמות רֵאָלִית: הוא אמנם המלך החכם מכל אדם והוא הבונה את המקדש, אך גם נאלץ להיאבק על מלכותו ויש לו חולשות אנושיות שעליהן והוא נענש.

ההבדלים בין שני הספרים הללו בתיאור דמותו ומלכותו של שלמה הם פועל יוצא ממגמת-העל של כל אחד מהספרים, ומגמה זו נגזרה מן הסביבה ומן התקופה שבה נכתב כל ספר ומהשקפתו הדתית של כל אחד מהסופרים.

ביבליוגרפיה:

  • אברמסקי, שמואל (1995). פירוש לספר דברי הימים ב. בתוך: גרשון גליל (עורך), עולם התנ"ך – דברי הימים, ב. תל-אביב: דודזון-עתי.
  • אופנהיימר, בנימין (תשמ"ד). הנבואה הקדומה בישראל. ירושלים: מאגנס.
  • אמית, יאירה (תשמ"ז). מקומה של מסורת יציאת מצרים בספר דברי הימים. על הפרק, 3. ירושלים: משרד החינוך והתרבות, האגף לתכניות לימודים.
  • אמית, יאירה (עורכת) (1989). על ספר המלכים ליהודה וישראל – קובץ מאמרים נושא ספר מלכים. תל-אביב: רמות, אוניברסיטת תל-אביב.
  • אמית, יאירה (תשנ"ח). היסטוריה ואידיאולוגיה במקרא. תל-אביב: אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון.
  • גליל, גרשון (עורך) (1994). עולם התנ"ך – מלכים א, מלכים ב. תל אביב: דודזון – עתי.
  • דינור, בן ציון (1977). ספר מלכים, מגמות ומקורותיו. קובץ מחקרים ועיונים להבנת המקרא ותולדותיו (עמ' 143-134). ירושלים.
  • דינור, גלי (תשנ"ו). מהממלכה המאוחדת עד הגלות. תל-אביב: ספרי ניר.
  • הופמן, יאיר (1983). יציאת מצרים באמונת המקרא. תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב.
  • הירוד וטוס, א'. כתבי הירוד וטוס, א-ב (תרגום אלכסנדר שור). ירושלים (תרצ"ה-תרצ"ו).
  • ויינפלד, משה (תשכ"ו), מוצא ספר דברים והאסכולה הדויטרונומיסטית. בית מקרא, א-ב (כה-כו) (עמ' 51-42). ירושלים: מאגנס.
  • זליגמן, אריה (תשנ"ב). תפיסת הנבואה בהיסטוריוגרפיה הדויטרונומיסטית והכרוניסטית. בתוך: א' הורוביץ, ע' טוב, ש' יפת (עורכים) מחקרים בספרות המקרא (עמ' 218-208). ירושלים.
  • זקוביץ, יאיר (1993). רות. מקרא לישראל. תל-אביב וירושלים: עם עובד ומאגנס.
  • טל-שיר צפורה (תשנ"ה). תפיסת פילוג הממלכה בספר מלכים ובספר דברי הימים. על הפרק, 7. ירושלים: משרד החינוך והתרבות.
  • ייבין, שמואל (תשל"ו). שלמה. אנציקלופדיה מקראית, כרך ז (עמ' 704-694). ירושלים: מוסד ביאליק.
  • יפת, שרה (תשל"ז). אמונות ודעות בספר דברי הימים. ירושלים: מוסד ביאליק.
  • יפת, שרה (תשמ"ז). ההיסטוריוגרפיה המקראית בתקופה הפרסית. בתוך: צבי כוגן (עורך), מחקרים בתולדות ישראל בתקופת המקרא. ירושלים: מרכז זלמן שזר.
  • ליוור, יעקב (תשכ"ג). מלכים. אנציקלופדיה מקראית, כרך ד (עמ' 1154-1129). ירושלים: מוסד ביאליק.
  • ליוור, יעקב (1985). מלכות מנשה. עיונים בספר מלכים, חלק ב (עמ' 325-323). ירושלים: קרית ספר.
  • ליונשטם, שמואל אפרים (1965). מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה. ירושלים: מאגנס.
  • ליפשיץ, עודד (תשס"ד). ירושלים בין חורבן להתחדשות, יהודה תחת שלטון בבל. ירושלים: יד בן-צבי.
  • מזר, בנימין (תשי"ד). דברי הימים. אנציקלופדיה מקראית, כרך ב (עמ' 603-606). ירושלים: מוסד ביאליק.
  • מזר, בנימין (תשכ"ד). מסע סנחריב לארץ יהודה. בתוך: יעקב ליוור (עורך), ההיסטוריה הצבאית של ארץ ישראל בימי המקרא (עמ' 295-286). תל-אביב: מערכות.
  • מלמט, אברהם (תשמ"ד). ישראל בתקופת המקרא. ירושלים: מוסד ביאליק.
  • נאמן, נדב (1990). פרשת כיבוש הארץ בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית. בתוך: נדב נאמן, יאיר פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה – היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל (עמ' 347-284). ירושלים: יד בן-צבי.
  • נאמן, נדב (תשנ"ה). היסטוריוגרפיה, עיצוב הזיכרון הקיבוצי ויצירת תודעה היסטורית בעם ישראל בסוף ימי בית ראשון. ציון, ד, עמ' 472-449.
  • נאמן, נדב (2002). העבר המכונן את ההווה – עיצובה של ההיסטוריוגרפיה המקראית בסוף ימי בית ראשון ולאחר החורבן. ירושלים: ארנה הס.
  • עודד, בוסתנאי (1994). עולם התנ"ך – מלכים א. תל-אביב: דודזון-עתי.
  • פינקלשטיין, ישראל וסילברמן, ניל אשר (2003). ראשית ישראל – ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.
  • רביב, חנוך (תשמ"א). מבית אב לממלכה. ירושלים: מאגנס.
  • רופא, אלכסנדר (תשמ"ג). סיפורי הנביאים. ירושלים: מאגנס.
  • רכלבסקי, שמואל (תשמ"א). עליית שלמה למלוכה. ירושלים: מרכוס.
  • Huizing. H. (1936). A Definition of the Concept of History. In: R. Klibansky & H. J. Paton (Eds.), Philosophy and History Essays, presented to Ernest Cassirer. Oxford University.
  • Van Wolde, Ellen. (1997). Texts in Dialogue With Texts: Intertextuality in the Ruth and Tamar Narartives. Biblical Interpretation, 5, pp, 1-28.

ביבליוגרפיה:
כותר: הרקע ההיסטוריוגרפי של מלכות שלמה
מחברת: דינור, גלי
שם ספר: משפט שלמה : סיפור מקראי בגישה רב-תחומית
מחברות: פליישר, ציפי ; אלקושי, רבקה ; דינור, גלי ; הופמן, נעמי ; לוי, רות
תאריך: תשס"ח - 2008
הוצאה לאור : מכון מופ"ת
בעלי זכויות: מכון מופ"ת
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך