להורדת המאמר בקובץ word לחצו כאן

מהלך נרטיבי של שיעור מאפשר למורה להקנות לפרטי המידע המגוונים ולשאלות מסוגים שונים לכידות ומסגרת משמעות. הוראה משמעותית תתרחש כשהעלאת שאלות (ע"י התלמיד או המורה) ומתן מענה להן יתקיימו במסגרת הקשר שיש לו "סיפור" – התחלה אמצע וסיום - המעניק לשיח הכיתתי משמעות. להשקפתנו, ה"סיפור" של השיעור, המהלך הנותן משמעות ללמידה, הוא הדבר הראשוני והבסיסי ביותר לו נזקקים המורים בבקשם רעיונות להכנת שיעוריהם. ביחידה זו אנו מבקשים לתרום למורים אותו תנאי הכרחי להוראה משמעותית: הצעה לנרטיב וקו מוביל לשיעור.

שירת דבורה – שופטים ה' 19–31

תכנית הלימוד מכתיבה את כניסתנו לשירה אל חלקה האחרון, לפס' 19–31. פסוקים אלו עוסקים בשלושה עניינים מרכזיים:
במלחמה עם מלכי כנען המסתיימת בקללת העיר מרוז (פס' 19–23);
ובשתי נשים: יעל (פס' 24–27) ואֵם סיסרא (פס' 28–30).
פס' 31א' הוא מעין הצהרה מסכמת, אולי מסקנה דידקטית של השירה.

המלחמה עם מלכי כנען: פס' 19–23

מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ

פס' 19–22 הם כמעט הפסוקים היחידים בכל השירה המוקדשים לתיאור הקרב בין ישראל לבין סיסרא ומלכי כנען, אולם זהו תיאור שקשה מאוד להבין ממנו מה התרחש בקרב. אחת הסיבות לכך היא – ייחוס הניצחון לה'. התיאור אינו ברור מכיוון שקשה להסביר את דרכי ה' במונחים של טקטיקה ואסטרטגיה. מעניין לציין שבפס' 19–22 שם ה' לא נזכר כלל, אולם מעורבתו של כוח עליון בקרב משתקפת בביטויים שבפס' 20: מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ והַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא.

נשים לב עוד כי מול הפועל נִלְחָמוּ, שנאמר פעמיים על מלכי כנען בפס' 19, מועמד אותו הפועל, גם כן פעמיים, בפס' 20, אך הפעם מדובר בכוחות היקום.

מדוע נמשך הקורא לפרש שכוחות אלו מייצגים את מעורבותו של ה'?

ראשית, על פי האמונה הישראלית ה' הוא שברא את כל גרמי השמים, והוא המניע את פעולתם והאחראי להורדת הגשמים (ראו למשל דב' י"א 10–17, תה' ק"ד 19–20, יש' י"ג 10 ועוד רבים אחרים).

שנית, השירה עצמה מובילה את הקורא לזהות כאן את טביעת אצבעותיה של ההתערבות האלוהית. כיצד עושה זאת המשוררת?¹

בתחילת השירה, בפס' 3–5, ה' נזכר חמש פעמים, ואֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל – פעמיים. הזכרות מרובות אלו נוספות לתיאור ה' המופיע בעת סערת גשם: ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה'.

גם בפס' 19–21 מופיע תיאור של מים רבים, וגם בו נזכרים השמים: בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ... מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ... נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן.

יתרה מזאת, בתיאור ה' הבא מן הסערה (פס' 4–5) נזכרים הפעלים המביעים את זרימת המים שלוש פעמים: נָטָפוּ... נָטְפוּ... נָזְלוּ..., וגם בפס' 21 המשוררת משתמשת באמצעי הממחיש את עוצמת המים: נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן.

שלוש פעמים חוזר בפסוק הצליל "נַחַל ק..." וכך, בעזרת ריבוי המילים הממשיכות לבוא בתיאור הנחל, נוצרת הקבלה למים הגואים הממשיכים לזרום.

ההימנעות מאזכור שם ה' במפורש מסייעת להדגשת נוכחותו, שכן הקורא משלים בעצמו את החסר ומוסיף את הימצאותו של ה' על סמך הפסוקים הקודמים שהכינו אותו לכך.

מה בעצם קרה במלחמת דבורה וברק?

כבר מפס' 19 ברור שלמרות המאמץ הרב שהשקיעו מלכי כנען – מאמץ שהמספר מקדיש לו שלושה פעלים ואחת־עשרה מילים – הם נכשלו. הכישלון מתואר בארבע מילים: בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ. על פי כמה פרשנים פירושו של דבר שהם לא לקחו שלל, כלומר לא ניצחו. למילים אלו, הנאמרות כבר בפתיחתו של סיפור הקרב, יהיה חלק ביצירת האירוניה בחלק השלישי, כשאם סיסרא ושרותיה יסבירו את האיחור של סיסרא לשוב מהקרב בכך שהוא עסוק בלקיחת שלל.

כשם שמי הנחל הגואים, תוארו בעזרת מילים המנסות לחקות את תופעות הטבע, כך גם מנוסת כלי הרכב של האויב. הפעם ממחישות המילים את מקצב שעטות הסוסים: אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו (פס' 22).

כאמור, איננו יודעים בדיוק מה אירע במלחמה, וגם חוקרים המבקשים לשחזר את המערכה חלוקים ביניהם. חוקרים ופרשנים ניסו ללמוד על מהלך האירועים גם בעזרת עיון גם בפרק ד' בספר שופטים המספר את סיפור הקרב. רוב המעיינים בפרשה מסכימים שכוח ממחנה ברק ודבורה הצליח למשוך את צבא המרכבות של סיסרא לכיוון נחל הקישון (ד' 6–7, ויש הסבורים שה' 15 רומז על כך); גשם שירד במקום גרם לקישון לעלות על גדותיו והביצות שנוצרו באזור הקשו על המרכבות לתמרן, וכך חילו הכבד והחזק של סיסרא נהיה לו לרועץ. יש הטוענים שהגשם היה בלתי צפוי, וייתכן שהדבר היה לקראת סוף האביב.

בהווי בתי הספר הנוהגים לקיים טקסי זיכרון בחצר, זכורים בוודאי ימי אייר (מועטים) שבהם נאלצים להעביר את הטקס ביום הזיכרון לחללי צה"ל לאולם בית הספר בשל גשם שוטף. ייתכן שבעונה זו מדובר בסיפורנו.

נס אלוהי וגבורתם של בני האדם

היה אפשר לשאול, אם אכן מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ ונַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם (פס' 20–21), מדוע מקללת דבורה את יושבי העיר מרוז שלא באו לסייע במלחמה? איזה צורך בלוחמים בשר ודם היה במערכה זו?

מהתיאור בפרק ד' ומהשירה ברור שגם בקרב זה היה מקום רב לתושיית המפקדים – דבורה ראתה כנראה שגשם עומד לרדת וסימנה לברק להתחיל במהלך המשיכה של כוחות האויב אל מלכודת הבוץ: וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן ה' אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא ה' יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו (ד' 14); וגם לאומץ לבם של החיילים – הם שמשכו את צבא המרכבות של סיסרא לכיוון הקישון וירדו להילחם באויבים בבוץ בגשם הכבד: זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה (ה' 18).

עיתוי ירידת הגשם וירידתו בעוצמה רבה (אולי שבר ענן בעונה בלתי צפויה) – היו נס, אולם היוזמה, כושר האלתור וההמצאה והאומץ להילחם – היו של בני אדם. ולכן העיר מרוז, שלוחמיה סירבו לבוא לעזרת הלוחמים האחרים, "זוכה" לקללתה של דבורה.

הקללה למרוז היא קללה המשולשת: אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר (פס' 23), לעומת הברכה הכפולה ליעל: תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ (פס' 24).

לסיפור הריגתה של יעל את סיסרא מוקדשים שלושה פסוקים.

פס' 24–27

בתיאור המפגש בין סיסרא ליעל נבנה מתח. בפס' 25 לא מצוין שֵם של איש מסוים, אלא מסופר רק שיעל נתנה לוֹ חלב במקום המים שביקש. בפס' 26 קצב התיאור מואט ואנו חשים בחשאיות המעשים – יעל שולחת את ידה (ליתד) ואת ימינה (למקבת). ב־26_ג' מתחלפת האווירה והקצב נעשה "רצחני" – ארבעה פעלים מופיעים בתמונה של הכאת סיסרא (הנזכר עתה בשמו). במעבר בין 26_ב' ל־26_ג' כמעט אפשר לשמוע את קול הכאת היתד בעזרת העיצורים: ל' מ' ק' ח' וצ' החוזרים בהם. בתרגום לעָגָה (לסלנג) אפשר היה לכתוב את פס' 26_ג' כך: "ו.. טראח, הלמה בו, מחקה אותו, מחצה אותו, שיפדה אותו..."

תיאור הנפילה של סיסרא הוא תיאור ב־slow motion דווקא – כָּרַע נָפַל שָׁכָב... כָּרַע נָפָל, כל שלב בצניחתו ארצה עובר לנגד עיני הקורא, ובהילוך חוזר שוב – כָּרַע שָׁם נָפַל... כל אחד־עשר הפעלים בפס' 26–27, בין שהם מיוחסים לדבורה בין שלסיסרא, הם בתנועת A, ורק לבסוף, בשכיבתו על הארץ, סיסרא מתואר בתואר שיש בו תנועת U – שָׁדוּד. שינוי התנועה מבטא את שינוי מצבו של סיסרא, את הסופיות – לא יהיו עוד פעלים ותארים שיתארו את סיסרא.

תנועת A היא גם סימן לנקבה (הלכה, שלה וכו') ועל כן היא מטעימה עניין נוסף: המשוררת מדגישה את נשיותה של יעל. שלוש פעמים בפס' 24 היא מזכירה את היותה אישה: תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ. הבלטה זו היא לעג והשפלה לכנענים – שר צבאם הובס בידי אישה (וראו שו' ט' 52–54). לעג זה יגבר עוד באמצעות אישה נוספת שתופיע בפסוקים החותמים את השירה – בלעג על אם סיסרא.

מה אירע באוהלה של יעל?

כותרת זו נלקחה משמו של פרק עשרים ושמונה בספרם של יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן "לא כך כתוב בתנ"ך". ואמנם, לא ברור מה בדיוק אירע בין סיסרא ליעל:

לפי השירה בפרק ה', בעוד סיסרא שותה את החלב, פילחה יעל את ראשו בעזרת יתד וכלי נוסף שבו הולמים (ה' 25–26).

לפי הסיפור בפרק ד', לאחר שיעל השקתה את סיסרא בחלב, היא השכיבה אותו לישון באוהלה. הוא פקד עליה לעמוד מחוץ לאוהל, לשמור עליו ולהסתיר את הימצאותו באוהל מפני הרודפים אחריו, והיא – בעודו שוכב באוהל – הלמה את היתד ברקתו בעזרת המקבת.

אם לא ננסה לזהות מסורות סיפור שונות שיסבירו את ההבדלים בין פרק ד' לפרק ה', יהיה עלינו להשלים את תיאור האירועים בעצמנו וללמוד על השירה (בפרק ה') מפרטי הסיפור (בפרק ד'). ואולם ייתכן שהתרחשה כאן עלילה סמויה אחרת. שנאן וזקוביץ מביאים את המדרש: "שבע בעילות בעל אותו רשע אותו היום" (תלמוד בבלי, יבמות, קג ע"א). לדעת שני החוקרים האלה, רמז למה שהתרחש באוהלה של יעל חבוי בביטוי: בֵין רַגְלֶיהָ המופיע פעמיים בפס' 27. ביטוי זה מופיע עוד פעם אחת במקרא בדב' כ"ח 57, ושם אין כל ספק למה כוונתו: וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד. לדעת זקוביץ ושנאן, הסיפור והשירה מתפלמסים עם מסורת שבפיתוי של יעל את סיסרא היה גם שימוש במיניותה, ומעדנים מסורת זו.

פס' 28–30

שתי הדמויות הנשיות הנזכרות בשירה לפני פס' 28–30 מופיעות בשמן: דבורה ויעל, לעומת זאת, האישה השלישית הנזכרת כאן מכונה אֵם סִיסְרָא. היא איננה דמות העומדת בפני עצמה; קיומה תלוי בקרבתה לשר צבא האויב, בהיותה מזוהה עם סיסרא. המשוררת יורה בה חצי אירוניה מושחזים היטב, חצים המתבססים על הפער בין מה שיודעים הקוראים, לבין ציפיותיה של האם. אנו יודעים מה היה סופו של הבן, סיסרא – הוא הובס בידי אישה; ואילו האם הדואגת מעודדת את עצמה בתמונת בנה המנצח הכובש לו נשים.

לאירוניה ביטויים נוספים:

האֵם שואלת מדוע מתעכב סיסרא לחזור: מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו (פס' 28). פעמי המרכבות נזכרו כבר בשיר, אז הן דהרו במהירות רבה משום שנסו על נפשן מפני צבא ברק: אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו (פס' 22).

גם התיאור המושם בפי האם ושרותיה "החכמות": הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר (פס' 30), הוא תיאור אירוני – הרי אנו יודעים בדיוק מה קרה לראשו של סיסרא... ואפשר שגם החזרה על המילה "רקמה": שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם..." נועדה להזכיר לנו את רקתו המחוצה של סיסרא.

למשוררת אין חמלה כלפי נשים אלו, נשים העומדות להיווכח בקרוב מאוד שהן שכולות. חוסר החמלה כלפיהן נובע אולי מאכזריותן שלהן – הביטוי: רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר, הנחשב בעיניהן לשבח ולביטוי של גבורה וניצחון, חושף עמדה מצ'ואיסטית גסה המאפיינת חיילים, אולם כאן עמדה זו נשמעת מפי נשים דווקא. זאת ועוד – לו היו ברק ודבורה מובסים בקרב עם צבא סיסרא, זה היה ככל הנראה הגורל שהיה צפוי לנשות ישראל, הן היו נשבות ונמסרות "לחסדי" הגברים ששבו אותם, ולא היה אפשר לצפות לכל חמלה כלפיהן מצד החיילים, המפקדים ומצד האוכלוסייה האזרחית, ובה גם נשות הלוחמים ואימותיהם, שציפו לכיבושן של נשות האויב.

שלא כמו השירה המקראית הלועגת לאם סיסרא המצפה לבנה המת, חיים גורי, משורר בן זמננו, מגלה כלפיה אמפתיה וחמלה.

אִמו

חיים גורי

© למחבר ולאקו"ם

חיים גורי אמר על שירו זה: "רבות נכתב ודובר על דבורה וברק, יעל וסיסרא. אם סיסרא היא דמות צדדית, איש לא עסק בה. בבדידותה הגדולה וחסרת הישע היא סמל וגורל, היא – פניה האחרות של המלחמה, פניה הלא־פטריוטיות".³ ואמנם, צהלת המנצחים מפנה בשיר זה את מקומה לדומיית המנוצחים. חיים גורי מרחיק עד לשירת הניצחון של דבורה הנביאה, כדי להצביע על כך שגם לאויב (בכל מקום ובכל זמן) יש אֵם המחכה בחרדה לשובו מהקרב.⁴

שיר זה מעורר לא מעט ויכוחים, ואת הדיהם אפשר לקרוא ברשת האינטרנט.

לדוגמה נביא את דבריו של אחד הכותבים:

... לצערי הרב, חיים גורי כלל לא הבין את משמעות דברי דבורה הנביאה. חיים גורי אז, כמו טומי לפיד היום נסחף אחרי המראה החיצוני בלי להיכנס לעומקם של דברים. חיצוניות ושטחיות מביאה לכלל טעות. לעגה של דבורה אינו מעיד על אכזריות וחוסר התחשבות. להפך. השמחה לאידה של אם סיסרא הוא משום שאם סיסרא היא עצמה אישה אכזרית שלא ריחמה על נשים אחרות. מה תקוותה של אם סיסרא? רחם רחמתיים לראש גבר. היא מכנה את השבויות רחם, הן אינן בעיניה אלא אובייקט לסיפוק תאוותיהם של הגברים שלה, או חפץ בעל ערך כלכלי לנשים – רקם רקמתיים. אם שכולה כזו שגידלה בן כזה, אינה ראויה לרחמים. גם חיית טרף מפלצתית מייבבת כשהיא רואה את בנה מת אך עדיין היא חיית טרף. וכעת לדמותה האימהית של הזקנה הפלישתית שעוררה את רחמי טומי לפיד:

התחקירן של [רשת השידור] FBS, מרטין הימל, מתאר בכתבה שכותרתה: "תעשיית הקדושים" פגישה עם פסיכולוג פלשתיני המדגיש את התפקיד של החברה והמשפחה הפלשתינית ביצירת מחבל. הפסיכולוג גילה שיש תמיכה משפחתית משמעותית בהחלטה לבצע פיגוע התאבדות. משפחות רבות – לאמיתו של דבר, אימהות רבות – עודדו את בניהן ללכת. לא בגלל שהם סבלו ממצב כלכלי קשה. אי אפשר לעשות הכללה כזו. הדבר היחיד הוא שהמשפחה הזו תמכה בערכים ובנורמות הללו.

... [אמו של מחבל מתאבד] ידעה שבנה נבחר למשימה חודש מראש. "בכיתי כל החודש בכל פעם שהבטתי בו. אמרתי לו שלא יניח לדמעותיי לעצור אותו מלבצע את משימתו. השגחתי עליו כמו על תינוק כל אותו החודש". "לבי אינו עשוי מאבן", היא מוסיפה, "אבל ייחלתי להקריב את בני למען משהו נעלה ומקודש יותר מאשר העולם הזה"...

זוהי ציניות אכזרית מאין כמוה להשוות את הזקנה המפלצתית שגידלה בנים מפלצתיים לזקנה הרחמנייה שהיא הקורבן שלה. זוהי ציניות אכזרית מאין כמוה להשוות את ייבבת הטורף ליבבת הנטרף.⁵

אלה כאמור דבריו אחד המגיבים ברשת, ומן הסתם הם שנויים במחלוקת. אולם אין צורך להסכים עם הנאמר בתגובה זו כדי להבחין שזו יכולה להיות דוגמה לכך שאף בימינו שירת דבורה מעוררת שיח נוקב הנוגע גם בסוגיות אקטואליות.

ביבליוגרפיה

אהרוני י', "מלחמת מי־מרום ומלחמת דבורה", בתוך: ליוור י' (עורך), היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא, תל אביב תשכ"ח, עמ' 91–109.
אמית י', שופטים (מקרא לישראל), ירושלים ותל אביב תשנ"ט, עמ' 82–109.
הרצוג ח' וגיחון מ', מלחמות התנ"ך, בני ברק 1981, עמ' 47–54.
זקוביץ י', ושנאן א', לא כך כתוב בתנ"ך, תל אביב 2004, עמ' 223–229.
שקד מ', לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה – אנתולוגיה, תל אביב 2005, עמ' 447.

Hauser A. J., "Judges 5: Parataxis in Hebrew Poetry", Journal of Biblical Literature, 99, 1 (1980), pp. 23–41.
Fokkelman P. J., "The Song of Deborah and Barak: Its Prosodic Levels and Structure", in: David P., Wright P. D., David Noel Freedman N. D. and Hurvitz A. (eds.), Pomegranates and Golden Bells, Winona Lake 1995, pp. 595–628.