עמוד הבית > ספרות החוכמה > איוב


 
סיפור ראשיתו של איוב- איוב ב' | מחבר: יאיר ברנשטיין
 

ישראל. משרד החינוך

להורדת המאמר בגרסת word לחצו כאן

האם איוב הוכיח שהוא צדיק אמת ולא צדיק על מנת לקבל פרס? האם השטן הפסיד בהתערבות? האם ישלים עם הפסד זה?

תיאור המעמד השני בשמים (ב' 1 – 7א) פותח בנוסח כמעט זהה לתיאור המעמד הראשון. כך נוצר אפקט של מתח: הקורא כבר יודע מה קרה לאיוב על הארץ ומדוע התרחשו הדברים, שהרי קיבל הצצה לעולמות העליונים בתיאור המעמד הקודם. על כן עולה במלוא עוצמתה השאלה: מה יקרה עתה שם למעלה, בעקבות תגובותיו של איוב? תיאור המעמד השני במילים זהות לאלה ששימשו במעמד הראשון מעלה את השאלה, אם גם הדו-שיח בין השטן לאלוהים יתנהל באותה הדרך. האם השטן יודה בטעותו? האם אלוהים יעיר לשטן על טעותו?

זאת ועוד, לאחר האסונות הנוראים שפקדו את איוב, הקורא מצפה להתייחסות מסוימת לכך בשמים. אך התייחסות זו איננה מגיעה אלא לאחר כמה פסוקים. אפשר שהשהיה זו בתגובת האל באה ללמדנו שאמנם עולמו של אדם אחד חרב על הארץ, אך בשמים עולם כמנהגו נוהג.

התפנית בעלילה מתרחשת בפס' 3ב, שבו הניסוח חורג מניסוחו של המעמד הקודם, ואלוהים אומר לשטן: וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם. בשלב זה תהיותיו הקודמות של הקורא נענות: אלוהים מודה שהשטן הסית אותו לפגוע באיוב חִנָּם, לשווא. יפה השימוש במילה זו, שכן השטן טען כנגד אלוהים שאיוב ירא אותו חִנָּם, וכעת השטן הוא זה המואשם בעשיית מעשה חִנָּם.

ואולם השטן איננו משתכנע שאיוב פועל ממניעים טהורים, משום שאיוב עדיין לא נפגע בגופו. לתפיסת השטן, כל עוד אדם לא נפגע בעצמו הוא יכול להמשיך ולברך על חייו ועל בריאותו. וכל עוד יש לאדם על מה להודות, הניסיון של השטן לא יצלח. גם הפעם אלוהים משתכנע, ושולח את השטן – בצירוף תנאי: הוא רשאי לפגוע בגופו של איוב, אך אל לו לקחת את נפשו.

המעמד השני בשמים מסתיים שוב ביציאתו של השטן מפני ה'. אבל בניגוד לסיום המעמד הקודם, הפעם השטן פונה מיד להכות באיוב. כך הקורא עובר למעמד האחרון בארץ.

המעמד השלישי בארץ מתואר בפרק ב' פס' 7ב – פרק ג' פס' 1. המעבר החד למעמד השלישי בארץ מצביע על זריזותו של השטן לבצע את זממו. בעוד המעמד השני בארץ החל במילים וַיְהִי הַיּוֹם, שאפשר להבינן כהשהיה מסוימת – כאן השטן יוצא ומכה את איוב בשחין רע מיד בתום שיחתו עם אלוהים. המכה פוגעת באיוב ישירות, גורמת לו לגרד קשה וממאיסה עליו את חייו.

מדוע בחר השטן להכות את איוב בשחין דווקא?

הבנת ההקשר המקראי של המכה יעזור במציאת תשובה לשאלה זו.

על השחין אנו שומעים ברשימת הקללות בספר דברים פרק כ"ח פס' 35: יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין רָע עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ. הדמיון בין פסוק זה לבין תיאור הכאת איוב בשחין, בולט לעין: וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף רַגְלוֹ עד [וְעַד קרי] קָדְקֳדוֹ (פס' 7ב). לאור הדמיון הרב, יש לציין כמה פרטים חשובים בפסוק שבספר דברים: ראשית, הֶקְשֵׁר הפסוק הוא הקללות לחוטא, האסונות שיבואו עליו כעונש על חטאיו. השטן, בהכותו את איוב בשחין, מבקש להבהיר לאיוב שהוא נענש בעונש המוטל על החוטאים. מובן שאיוב יודע שלא חטא, וכך מגביר השטן את הסיכוי שאיוב יישבר ויקלל את ה'. נוסף על כך רשימת המכות הזאת כוללת מכות חשוכות מרפא (אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא). כלומר, מבחינת איוב חייו נגמרו, וסופו מגיע.

מלבד שני נתונים אלה (השחין הוא עונש השמור לחוטאים, ואי אפשר להירפא ממנו), הפעם, בניגוד למכות הקודמות, מצוין במפורש שהשטן בכבודו ובעצמו פוגע באיוב.

ולאור כובדה של המכה הקורא שואל:

האם גם אחרי הכאתו בשחין יעמוד איוב בניסיון?

גם כאן, כבסוף הפרק הקודם, איוב מגיב במעשים, אלא שהפעם אין הוא מגיב במילים, עובדה הבולטת בהשוואת תגובותיו בשני הפרקים. לא זו בלבד שאינו מגיב במילים, מעשיו אינם מעידים על קבלת הדין כבעבר. המעשה היחיד שעושה איוב הוא נטילת חרס להתגרד בו. מכך אנו למדים על קושי המכה – הגירוד היה כה חזק, עד שלא היה אפשר לגרד את העור הנגוע בידיים בלבד. אם כן – בתגובת איוב אפשר לחוש בסדק שנבעה באמונתו הפנימית. קודם השתחווה איוב אפיים ארצה והביע בכך את קבלת הדין. כעת הוא אמנם יושב על הארץ, אך כדי להקל על כאבו ולא כדי לקבל עליו את הדין.

מה איוב אומר, והאם דבריו מצביעים על נקודת שבירה?

במובן מסוים האישה גם היא מעמידה את איוב בניסיון. היא מציעה "פתרון קל". האם יתפתה איוב לנקוט בו? יש לשים לב שאיוב אינו אומר דבר עד שאשתו פונה אליו בדברים. ההתפרצות של איוב בדבריו לאשתו – כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל? – מנוגדת לדמותו של איוב התם והישר, הסר מרע.

האם האישה אומרת את דבריה מתוך חמלה ורחמים או מתוך כעס?

שיפוטנו את תחילת דבריו של איוב תלויה בהבנת תפקיד האישה. אם אמרה את דבריה מתוך רחמים, איוב ייתפס בנקודה זו כאדם כעסן המגיב בשלילה למי שמבקש להועיל לו. אם אמרה את דבריה מתוך כעס כלפי איוב על האובדן הגדול שנגרם לה, איוב יצטייר שוב כאדם המקבל עליו את הדין ומתנגד לכל ניסיון להביע כעס על אלוהים. דברי האישה קצרים, וכדאי לנסות לזקק מהם תשובה לשאלתנו.

האישה אומרת לאיוב שני משפטים:

א. עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ. מהו הטון שבו נקטה האישה? האם נאמר הדבר בלעג או בתמיהה? מכל מקום יש בדבריה קביעת עובדה המראה כי על אף ספקותינו כקוראים בנוגע לתמימותו של איוב לאחר מכת השחין, האישה בטוחה כי אישהּ עדיין מחזיק בתומתו.

ב. בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת. זוהי עצתה של האישה לאיוב.

שני המשפטים מחזירים את הקורא למעמדי השמים. בפרק ב' פס' 3 אלוהים מתגאה בפני השטן כי על אף המכות הקשות שנחתו על איוב, הוא עֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ. לכאורה נראה כי השמעת דברי אלוהים מפי האישה באים לרמוז לקורא כי מניעיה טהורים ("אלוהיים"). ואולם סוף דבריה מקבילים לדברי השטן בשני המעמדים שבשמים – עַל/אֶל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ (א' 11; ב' 5). מלבד הדמיון המילולי, יש גם דמיון במטרת הדברים: בדבריה מסיטה האישה את איוב לקלל את אלוהים ממש כשם שהשטן מנסה לעשות. אפשר אם כן להסיק כי האישה היא שליחה (לא מודעת) של השטן.

משום כך קשה להגיע למסקנה חותכת בעניין רגשותיה של האישה – כעס או רחמים – והספק נותר בעינו. לא בכדי צוירה דמותה של אשת איוב כמשתמעת לשתי פנים. המספר המקראי, בהחדירו את הספק בלבנו, מעיד בעקיפין על הלך רוחו של איוב. הספק מתחיל לקנן בלבו של גיבור הסיפור, אך אין הוא נוטה לכיוון זה או אחר. מצד אחד איוב עדיין מחזיק בתומתו, ומצד אחר הוא מתפרץ על אשתו. בכך אולי הוא מביע את חלחול הספק ללבו – ספק הנוגע לצדיקותו וספק הנוגע להנהגת האל את העולם.

חלחול הספק ללבו של איוב נלמד גם מתוך חלקם השני של דבריו, המנוסח כשאלה רטורית. בעוד שבפרק הקודם נוסחו דברי איוב כקביעות ברורות, הם מנוסחים כעת כשאלה; ושאלה היא תגובתו הראשונה של הספקן. עוד יש לציין שדבריו אלה, בניגודי לדבריו בפרק הקודם, שיפוטיים. בפרק הקודם דיבר איוב באופן כללי על נתינה ולקיחה של האל. כעת הוא קובע כי האל נותן גם טוב וגם רע1.

מדוע מודגש שאיוב לא חטא? כלום הקורא איננו מבין זאת מתיאור הדברים?

תגובת איוב מסוכמת על ידי המספר במילים אלה: בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו. בין סיכום זה לסיכום הפרק הקודם יש הבדל קל מאוד. שם נאמר: בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים (א' 22), וכאן נאמר: בִּשְׂפָתָיו. האם הבדל זה הוא הבדל סגנוני או שיש לו משמעות?

על כך אמרו חז"ל: "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו. אמר רבא: בשפתיו לא חטא, בלבו חטא" (בבא בתרא ט"ז ע"א). קל לקבל דקדוק יפה זה של חז"ל מפני שאיוב שמתחיל לפקפק, ואיוב שאינו מצדיק את הדין הוא גם איוב שאולי חוטא בלבו. עם זאת, מלבד הציווי לֹא תַחְמֹד, לא קיימת במקרא תפיסה של הרהור חטא כפשע, ומשום כך אין זה סביר שבסיפורנו תתקיים תפיסה כזאת. עוד נוסיף, שהאפשרות שהבדל הניסוח נובע משיקולים סגנוניים ומטרתו למנוע חד גוניות בכתיבה, לא קיימת בסיפורנו. זאת משום שדווקא סיפורנו זה מאופיין בחזרתיות רבה. יש אם כן להסביר את ההבדל בין שני הפסוקים בדרך אחרת.

נראית לנו כאן תשובתו של אבן עזרא בפירושו על איוב ב' 10:

"להורות כי עוד יחטא בשפתיו ויוציא מפיו מלים ברוב צערו."

כלומר, יש לראות פסוק זה לא ביחס לעבר אלא ביחס לעתיד. ואכן פרק ג' נפתח במילים – אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ. הנה מולנו סופו של תהליך אטי וכמעט בלתי מובחן שבו איוב מגיע אט אט אל נקודת השבירה:

• לאחר רצף המכות הראשון לא חטא איוב ולא נתן תיפלה לאלוהים.

• לאחר מכת השחין לא הגיב כלל במילים אלא במעשים בלבד.

• לאחר דברי אשתו, שאפשר שגם כוונתם להעמידו בניסיון, איוב מתפרץ בכעס ואומר דברים חריפים על הנהגת האל את העולם. עם זאת לא חטא איוב בשפתיו.

• לאחר הגעת הרעים מגיע גם רגע השיא של הסיפור, ואיוב פותח את פיו. ולא זו בלבד, אלא שהוא עושה זאת כדי לקלל. אולם נשים לב: איוב מקלל את יומו ולא את אלוהים. אבל בקללת יומו גלומה התרסה כלפי האל.

מדוע איוב מקלל את יומו דווקא אחרי שרעיו באו?

כפי שאפשר לראות, קללת איוב את יומו התרחשה אחרי שרעיו באו לנוד לו ולנחמו. עולה השאלה: מדוע דווקא בנקודה זו? כיצד שרד איוב את איבוד משפחתו, הכאתו בשחין ודברי אשתו – ופתח בקללה דווקא כשהגיעו רעיו לנחמו?

מסופר כי הרעים באים לנוד לאיוב ולנחמו (ב' 11). עם זאת בהגיעם אין הם עושים זאת. תחילה אין הם מזהים אותו, וכאשר הם מכירים שזהו איוב, הם בוכים וקורעים בגדיהם כמנהג אבלות וזורקים עפר על ראשיהם. אחר כך הם יושבים עמו שבעה ימים ושבעה לילות, ואין איש פוצה פה. מעשי הרעים וישיבתם בשתיקה רועמת הם שהביאו בסופו של דבר את איוב לקלל את יומו.

הבכי, קריעת הבגדים וזריקת העפר על הראש הם מנהגי אבלות מוכרים מהמזרח הקדום. נציין גם כי איוב עצמו קרע את בגדיו לאחר ששמע על מות בניו. לכאורה נוהגים הרעים כאיוב ומשתתפים בצערו, אבל בחינה מדוקדקת של הפסוקים מעלה תמונה שונה של מעשיהם: כאמור, הרעים באו לנוד לו ולנחמו, אבל קריעת הבגדים נעשתה רק לאחר שראו אותו. כלומר, קריעת הבגדים היא תגובה למראהו של איוב ולא השתתפות בצערו על מות בניו. ואם זו תגובה למראהו של איוב, יש בכך שיקוף של מצבו הקשה כל כך. בכך מוסיפים הרעים על כאבו ומצוקתו של איוב, ומכבידים עליו עוד כשהם יושבים עמו ואינם אומרים דבר. רעיו של איוב באו לנחמו, וזו הייתה ציפייתו מהם, אבל במציאות הם מעיקים עליו. בעוד דבריה של אשת איוב נתנו לאיוב פתח לפורקן נפשי כשהתבטא בדרך מסוימת, שתיקת הרעים מונעת ממנו את האפשרות הזאת, והוא נותר שקוע בכאבו ובמחשבותיו. אין פלא אם כן שכאשר הוא פותח את פיו, הוא מקלל את יומו.

הסיפור על תחילתו של איוב הוא סיפור כאוב של צדיק ורע לו. הוא מעורר אותנו לשאול על התמודדות עם סבל ומעלה את סוגיית התיאודיציה (צידוק האל): איך ייתכן שיש צדיק שרע לו? התשובה, כך נראה, מסתתרת בדברי האל בפרק ל"ח.

ביבליוגרפיה

דוד כהן צמח, הרצאה על איוב א'-ב':

http://mvofakim.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=ab447f44-5780-4068-abb4-4e29fccef6b9&lang=HEB

מאיר ויס, "הסיפור על ראשיתו של איוב", מקראות ככוונתם, מוסד ביאליק, תשכ"ט, עמ' 390-335.

אילנה פרדס, "אשת איוב", הבריאה לפי חוה – גישה ספרותית פמיניסטית למקרא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 119-111.

מאיר שלו, "איש היה בארץ עוץ", תנ"ך עכשיו, הוצאת שוקן, תשמ"ה, עמ' 105-11.

הערות:

1. מאיר ויס, "הסיפור על ראשיתו של איוב", מקראות ככוונתם, מוסד ביאליק, תשכ"ט, עמ' פ"א.

ביבליוגרפיה:
כותר: סיפור ראשיתו של איוב- איוב ב'
מחבר: ברנשטיין, יאיר
שם פרסום מקורי: מאמרים דדקטיים על פי תוכנית הלימודים במקרא (תשע"ג)
תאריך: 2012
הוצאה לאור : ישראל. משרד החינוך
בעלי זכויות: ישראל. משרד החינוך
הערות: 1. פותח על ידי הפיקוח על הוראת המקרא, אגף מורשת, המזכירות הפדגוגית , משרד החינוך.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך