עמוד הבית > עולם המקרא > ראליה מקראיתעמוד הבית > תקופת ההתנחלותעמוד הבית > תקופת ההתנחלות > יהושע

תקציר
מאמר על תפיסתו של דוד בן גוריון בנושא - הקשר בין הצבא והמלחמה בימי ישראל המודרנית לבין המלחמות במקרא. בן-גוריון עמד על המורשת הצבאית-היהודית של צה"ל: צבא צעיר אך "נצר מגזע צבאי עתיק יומין, אחד הצבאות העתיקים ביותר בעולם", שהרי "ההיסטוריה הצבאית היהודית ימיה כימי העם היהודי".

 
דוד בן-גוריון על צבא ומלחמה במקרא ובישראל | מחברת: מתיה קם
 

פתיחה

דוד בן-גוריון1 היה לא רק ראש הממשלה הראשון אלא גם שר הביטחון הראשון של מדינת ישראל, ורוב שנותיו בממשלות ישראל כיהן בכפל-תפקידים זה. כבר בתחילת שנות ה-40 של המאה העשרים צפה בן-גוריון – עוד בטרם החלטת האו"ם על תכנית החלוקה (תש"ח – כ"ט בנובמבר 1947)2 – את המתקפה המשולבת של ערביי ארץ ישראל ו"כל מדינות ערב" על היישוב היהודי בארץ. במהלך הקונגרס הציוני ה-22 (תש"ז – 1946) הוא תבע להעמיד את צורכי הביטחון של היישוב בראש סדר העדיפויות של התנועה הציונית, ונענה להצעה לקבל על עצמו לראשונה "תיק" רשמי – את תיק הביטחון. ואף על פי שהיה חסר רקע צבאי משמעותי,3 לא נרתע מן התפקיד "לא משום שהנני גנרל ואני בקי במדע הצבאי", אלא מכיוון שחזה בחרדה את הבאות והבין שאת הביטחון יש להפקיד לא בידיהם של מומחים מקצועיים, "אם כי עצתם והדרכתם היא חיונית", אלא בידי אנשים "פקוחי-עין ובעלי שכל ישר". 4

הקמת כוח צבאי לוחם הייתה מבחינתו של בן-גוריון צורך קיומי עליון, שנכפה על היישוב היהודי בארץ מכורח המציאות. היה זה צורך חיוני – בדיעבד, אך בלתי-רצוי מלכתחילה – שכן הקמת צבא ולחימה "עלולים לפגוע בהכרה המוסרית שלנו ובכל חינוכנו ותפיסת-עולמנו היהודית, האנושית והסוציאליסטית" (ויש לשים לב: תפיסת העולם היהודית הייתה השיקול הראשון במעלה). אך "האמת המרה, מרה כמוות" – תרתי משמע – חייבה הקמת צבא גדול וחזק, מצויד, מאומן ומיומן: "קיומנו, גורל הציונות, גורל מפעלנו, גורל היישוב [...] תלוי [...] בראש-וראשונה בזרוע הצבאית שלנו" – אך גם בשילוב של "עוצמת האש ועוצמת הרוח". 5בראייה מדינית מפוכחת הבין בן-גוריון כבר במהלך מלחמת העצמאות כי תלות זו של המדינה בכוחה הצבאי תימשך בעל כורחה גם לעת שלום: "גם אחרי בוא השלום ניזקק לצבא. כל עוד לא תִּתַּם סכנת מלחמה בעולם וגוי אל גוי ישא חרב – יהיה [...] עלינו להבטיח שלום המדינה בכוח הנשק הישראלי."6

בהגדרת תפקידו של הצבא וייעודיו לא הסתפק בן-גוריון בכורח המציאות הביטחונית ולא ויתר על מוטת הכנפיים של החזון: אמנם ייעודו הראשון של צה"ל הוא ביטחון המדינה – "אך אין זה תפקידו היחיד": על צה"ל "לשמש גם מרכז-חינוך חלוצי לנוער בישראל" כדי להכשירו "למילוי ייעודיה ההיסטוריים של מדינת ישראל", ולהיות "בית היוצר [...] לליכוד העם בישראל", "בית-היוצר לנשמת האומה המתחדשת."7 משרד הביטחון היה מבחינתו גם "משרד לחינוך", ולצה"ל נוספה המשימה "לתת לנוער חינוך יהודי ואנושי". ובן-גוריון הוסיף והטעים: "ולולא דמיסתפינא [=לולא חששתי] הייתי אומר: חינוך משיחי; בטרמינולוגיה המקובלת אגיד: חינוך חלוצי"8 שהרי "יותר אולי מאשר בכל צבא אחר הכרחי שצבאנו ייבנה על הכרת ייעודו וחזונו ההיסטורי של העם."9 וחיזוק לעמדתו מצא בן-גוריון בדברי ידידו, הסופר והמחנך שמואל יבנאלי, שהכריז: "כל איש צבא יהודי במחנה העברי מגשים את רעיון המשיח."10 וברוח החזון והייעוד הלאומי, חוק שירות הביטחון שהוצג בכנסת הראשונה (תש"ט – 1949) נועד "לעצב במסגרת הצבא דמות אומה מלוכדת, אחידה, שוחרת שלום, בוטחת בכוחה ותופסת את מקומה הראוי לה בחברת-העמים".11

תמצית מלחמות העם היהודי

בן-גוריון עמד על המורשת הצבאית-היהודית של צה"ל: צבא צעיר אך "נצר מגזע צבאי עתיק יומין, אחד הצבאות העתיקים ביותר בעולם", שהרי "ההיסטוריה הצבאית היהודית ימיה כימי העם היהודי". את סקירתו ההיסטורית פתח בן-גוריון באזכור מלחמתו של העברי הראשון – מלחמת אברהם בארבעת המלכים ("אַמְרָפֶל מלך שנער, אַרְיוֹךְ מלך אֶלָסָר, כְּדָרְלָעֹמֶר מלך עילם וְתִדְעָל מלך גויים") כדי להציל את אחיינו לוט ובני ביתו "שנפלו בשבי במלחמת תשעה המלכים בעמק הַשִׂדִּים" (בראשית יד).12 מלחמתו הראשונה "של העם היהודי" הייתה ב"אויב המסורתי של ישראל" – בעמלק (ברפידים),13 ובראשה עמד "המצביא הראשון בישראל – יהושע בן-נון". לאחר מכן נלחמו צבאות ישראל בכנעני ובאמורי, במצרים, באשור, בבבל ביוון וברומא. "וההיסטוריה הצבאית לא נסתיימה עם חורבן הבית14 ולא עם תבוסת בר-כוכבא.15 במאה השביעית אחרי הספירה הנוצרית עוד נלחם צבא יהודי בברית עם פָּרָס תחת המפקד בנימין מטבריה16 נגד הצבא הביזנטי, ובסוף המאה האחת עשרה, בשנת 1100, נלחמה חיפה היהודית בנוסעי הצלב, ורק לאחר שהצי הוונציאני צר על חיפה מהים וצבאו של טַנְקְרֶד17 סגר על חיפה מהיבשה – נפלה חיפה היהודית אחרי קרב נואש של שבועיים." 18

ובאנלוגיה לתקופת המקרא – גם צה"ל בימינו נתבע להילחם "באותם האויבים שעמדו נגדנו בתקופת יהושע בן-נון ומלכי יהודה וישראל: מצרים, בבל, ארם, עמון" – היינו: מצרים, עיראק, סוריה וירדן, שכנותיה הנוכחיות של מדינת ישראל.19 ולמרבה "הפלא והשגב" – אותה רוח עתיקה של גבורה יהודית התנערה מחדש בימינו, והביאה לניצחון "הצבא העברי המחודש" על מדינות ערב.20 רוח זו היא ירושת "עשרות דורות של יהודים מעונים ודוויים, בזויים ושנואים" אך "גאים, נאמנים ומסורים לחזון היסטורי גדול", שאותו "אנחנו נושאים [...] ועומדים על שכמו".21 "במה אפוא עמדנו עד עכשיו ובמה נעמוד בעתיד?" שאל בן-גוריון את הנוכחים בסיום קורס מפקדי פלוגות (תש"ט – 1948) והשיב: "אך ורק ביתרוננו האיכותי, ביתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי".22 ובמקום אחר הוא ציין את "רוח החזון והאמונה והמסירות" והוסיף: "ברוח זה ניצחנו עד עכשיו". 23

צבא העם וחוקי הגיוס – במקרא

התנ"ך היה לבן-גוריון מקור השראה לא רק לעיצוב ייעודיה של מדינת ישראל ודמותה, אלא גם לשרטוט קווי המתאר של צה"ל וצביונו המוסרי. בן-גוריון הגדיר את צה"ל כצבא העם – על-פי הדגם של "צבא עממי", כפי שהיה הצבא היהודי בתנ"ך. שהרי בימי יהושע "עַם לוחם כבש [את] הארץ – ולא חיילים שכירים העושים מלחמה בעד בֶּצַע", ואותם "הלוחמים היהודים בימי יהושע בן-נון היו אלה אשר יִשְׁבוּ את הארץ ובנו אותה."

זאת ועוד: "גם חוקי הגיוס שקבע משה רבנו מוכיחים שצבא ישראל היה צבא עממי", ככתוב בספר דברים (כ 7-2): "וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה... וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ 24– יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה." להבהרת משמעותם של חוקי גיוס אלה הביא בן-גוריון את דברי רבן יוחנן בן זכאי, "אחד מגדולי החכמים" בסוף ימי הבית השני שאמר:25 "בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות: הַיָרֵא ורך הלבב כשהוא חוזר יאמרו: שמא בנה בית, שמא נטע כרם, שמא אֵירַשׂ אישה. וכולם היו צריכים להביא עדותם, חוץ מן הירא ורך הלבב, שעֵדָיו עמו: שמע קול הגפת תריסין – ונבעת, קול צהלות סוסים – ומְרַתֵת [=רועד], קול תקיעת קרניים [=קרנות, כלי נשיפה] – ונבהל, ראה שימוט סייפים – ומים יורדים בין ברכיו".26 בן-גוריון מצא לנכון להבהיר, כי סיבות הפְּטוֹר מן הצבא שקבעה התורה "לא באו מתוך הקלת ראש בתפקיד האחראי המוטל על הצבא, אלא להיפך, כדי לחזק [את] המוֹרָל שלו ולשחרר מאלמנטים שאינם יכולים להתמכר לגמרי לשליחות הצבאית, אם מתוך קשרי משפחה חדשים או מתוך ענייני משק בלתי מסודרים, או מתוך חולשה נפשית [...] שאין להתגבר עליה." ובהסתמך על המשנה27 הוסיף בן-גוריון הבהרת פרשנות: "לאחר שנוּקָה העם הלוחם מאלמנטים לא רצויים אלה, היו מקיימים בצבא משמעת חמורה, ואוחזים באמצעים חריפים נגד בורחים משדה הקרב כי 'תחילת נפילה – ניסה [=מנוסה]', ומשום כך היו מעמידין לפני העם ולאחריו "זקיפין מזוינים בכַשִׁילִים של ברזל בידיהם, וכל המבקש לחזור – הרשות בידם לקפח את שוקיו'." ובנקודה זו הציג בן-גוריון את ההבחנה במִשְׁנָה בין מלחמת רשות למלחמת מצווה: פְּטוּרִים מחובת הצבא "מטעמים משקיים או משפחתיים" היו רק במלחמת רשות, "אבל במלחמת חובה, כשעם ישראל היה מותקף, היו 'הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה' כי חובת ההגנה על העם מהתקפת חוץ הייתה חלה על כל איש ואישה בלא יוצא מן הכלל".

בן-גוריון ציין, כי "החטא החמור ביותר בצבא ישראל" היה "לקחת 'מן החרם' ולשים את שלל האויב בכליהם של אנשי הצבא". וזאת מכיוון ש"שוד צבאי זה נחשב להפרת הברית ולמעשה נְבָלָה, ועל חטא28 זה בא על עונשו עָכָן בֶּן כַּרְמִי משבט יהודה מידי יהושע בן-נון בכל חומר [=חומרת] הדין – עונש מוות והחרמת רכושו, והמקום שבו נעשתה הנְבָלָה נקרא עֵמֶק עָכוֹר 'עַד הַיּוֹם הַזֶּה' (יהושע ז 26)." 29

צבא סדיר – במקרא

"עד תקופת המלכים לא היה צבא סדיר בישראל", קבע בן-גוריון והוסיף, כי שאול "היה הראשון אשר הקים צבא-קבע של שלושת אלפים איש" (שמואל א, יג 2).30 מאוחר יותר הוסיף שלמה המלך גם צבא פרשים ובו שנים עשר אלף פרשים (מלכים א, ה 6). 31"שלמה גם העריך [את] חשיבות הים והספנות", אך בישראל וביהודה לא היו באותה תקופה "מלחים יורדי ים", ולפיכך נאלץ שלמה "להיעזר בשייטים הכנענים של בעל בריתו, חירם מלך צור" (מלכים א, ט 27-26). "לשיא שִׁכְלוּלוֹ בימי בית ראשון הגיע הצבא בימי גדול מלכי יהודה – המלך עוזיה (עזריה) בן אמציה," העריך בן-גוריון והוסיף, כי עוזיהו, כמו גם בן זמנו ירבעם השני מלך ישראל, "הרחיבו גבולות ישראל כאשר לא היה עוד מאז פילוג הממלכה אחרי מות שלמה". ירבעם הרחיב את ישראל בצפון והשיב את דמשק וחמת לישראל (מלכים ב, יד 28), ועוזיהו מלך יהודה "הרחיב גבול ממלכתו בדרום" (מלכים ב, יד 22). אך "מפעלו המרכזי" של עוזיהו המלך היה טיפוח הצבא. "לא היה לפניו מלך בישראל אשר הגדיל לעשות כמוהו בחיזוק כוחות הביטחון ובהגברת יכולתם הקרבית". ובניגוד לימי שאול, שבהם לא נמצא חָרָשׁ לבני ישראל בלחצם של הפלשתים (שמואל א, יג 22-19), צבא ישראל בימי המלך עוזיהו היה מצויד ב"כל מיני הנשק שהיו ידועים אז למצרים ולאשור ולארם ולכל העמים מסביב", זאת ועוד: עוזיהו "שִׁכְלֵל כלי נשק חדישים והקים [את] הארטילריה העברית הראשונה בדברי ימי ישראל", ככתוב בספר דברי הימים ב (כו 15): "וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב, לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת – וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק." בן-גוריון מצטט את הנתונים מספר דברי הימים על היקף צבאו של עוזיהו: "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת עוֹשֵׂי מִלְחָמָה בְּכֹחַ חָיִל לַעְזֹר לַמֶּלֶךְ עַל הָאוֹיֵב", ומוסיף בהסתייגות-מה: "ייתכן שמספר זה הוא מופרז [...] אולם ממעשי תוקפו ומהתפשטותו ברור שהיה לו צבא גדול, וכוחו של הצבא לא היה רק בכמותו אלא גם בציודו המשוכלל", שכלל נשק להתקפה ולהגנה: "וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל הַצָּבָא מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים וְשִׁרְיֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת וּלְאַבְנֵי קְלָעִים" (דברי הימים ב, כו 14-13).32

צבא של מתיישבים: עבודה והגנה במקרא

בן-גוריון עמד על הזיקה בין לחימה להתיישבות, בין המגל לחרב (בגרסת הנח"ל), כפי שבאו לידי ביטוי כבר בצבאו של יהושע בן-נון, ש"היה בעצם צבא של מתיישבים." לראיה הביא בן-גוריון את סיפורה של עַכְסָה, אשתו של עתניאל בן קנז ובתו של כָּלֵב: לאחר שעתניאל בעלה "לכד את דביר" שבנגב, "'הסיתה' עַכְסָה [...] את בעלה לִשְׁאוֹל [=לבקש] מאת אביה גולות [=בארות] מים 'כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי'." אביה נעתר לבקשתה – "וַיִּתֶּן לָהּ כָּלֵב אֵת גֻּלֹּת עִלִּית וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּית" (שופטים א 15). ועל כך העיר בן-גוריון: "זה היה אולי ה'נח"ל' הראשון בצבא ישראל שניסה לסדר השקאה בנגב.33" עדות נוספת בחוקי התורה לזיקה שבין התיישבות להגנה מצא בן-גוריון באיסור להשמיד את עצי השדה – "גם בימי מלחמה ואפילו בשעת מצור": "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ – לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (דברים כ 19).

"המקרה הקלאסי" של שילוב עבודה והגנה בהיסטוריה היהודית היה, לפי בן-גוריון, בתקופת שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה.34 העולים הראשונים מבבל, בהנהגתו של נחמיה בן חכליה, 35 עסקו במלאכת השיקום והבנייה של חומת ירושלים הפרוצה ושעריה (נחמיה א 3). אך תגובתם של השכנים העוינים – "סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים" – לא איחרה לבוא: "וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד. וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם". ואז, בהוראת נחמיה, נמשכה עבודת הבנייה גם בזמן הלחימה, "וְהַבּוֹנִים אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים [=קשורים] עַל מָתְנָיו וּבוֹנִים", כפי שסיפר נחמיה בזיכרונותיו: "וַיְהִי מִן הַיּוֹם הַהוּא חֲצִי נְעָרַי עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים וְהָרְמָחִים הַמָּגִנִּים וְהַקְּשָׁתוֹת וְהַשִּׁרְיֹנִים... בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח36 ... וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים... וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר – וְהַיּוֹם מְלָאכָה. וְאֵין אֲנִי וְאַחַי וּנְעָרַי וְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר אֲשֶׁר אַחֲרַי – אֵין אֲנַחְנוּ פֹשְׁטִים בְּגָדֵינוּ" (נחמיה ד 17-10).

מלחמות יהושע – ומלחמת העצמאות

בעיצומה של מלחמת העצמאות (תמוז תש"ח – יולי 1948) התפנה בן-גוריון לעיון משווה בין השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות ובין "כמה פרקים בתנ"ך, בייחוד פרקי יהושע ושופטים" ומצא "דמיון רב" בין המלחמות בימי יהושע והשופטים ובין מלחמת העצמאות, "כאילו בימינו נכתבו הדברים": "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל מוּל הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי, הַכְּנַעֲנִי, הַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד" (יהושע ט 2-1). ועל כך העיר בן-גוריון, כי מאז ועד מלחמת העצמאות "נשתנו רק שמות 'המלכים'", אם כי "מבחינה אחת" הייתה מלחמת העצמאות שונה מן המלחמות שבתנ"ך: אז נלחמו בני ישראל רק ביושבי הארץ, ב"שֵייכים של ערים וכפרים שהוכתרו בשם הגדול והנורא 'מלך'", כהגדרתו של בן-גוריון; ואילו במלחמת העצמאות הותקפנו גם על-יד ערביי הארץ וגם על-ידי מדינות ערב. בן-גוריון הדגיש, כי בתקופת המקרא נלחמנו "לא פעם עם מצרים, עם אשור, עם בבל, עם ארם" אבל: אף פעם לא נלחמנו "עם כולן יחד [...] עם כל השכנות האלה בשדה-המערכה בבת-אחת [...] לא היה אף פעם בהיסטוריה של ארץ-ישראל שצבאות כל הארצות האלה יפלשו בבת-אחת לתוך הארץ [...] זוהי הפעם הראשונה בתולדותינו שכל העמים האלה חברו להילחם בנו – והצבא הצעיר שלנו הועמד בפני כל עמי המזרח התיכון וצבאותיהם. בכל ההיסטוריה שלנו במשך 3,500 שנה לא קרה כדבר הזה."

בהשראת התיאור בספר יהושע (פרק יב) ובסגנון מקראי סיכם בן-גוריון את מהלכי המלחמה בעשרת הימים שלאחר ההפוגה הראשונה,37 שבמהלכם "פתחו צבאות-ישראל [...] בהתקפה רבתי על מרכזי הכוח הערבי בארץ, והכו את מלכי לוד ורמלה, מלכי בית-נבאללה ודיר-טריף, מלכי קולה ומגדל צדק, מלכי צרעה ואשתאול, מלכי ארטוף ועין כרם בשפלה, ומלכי חתה וחרתיה בדרום, מלכי שפרעם וציפורי, מלכי עין-מהיל וכפר-כנה, נצרת ונימרין בגליל, מלכי לובין וקרן-חיטין". וגם "צבאות מצרים ועבר-הירדן, בבל היא עיראק, וסוריה ולבנון וקאוקג'י38 ניגפו ואיבדו למעלה מ-5,000 איש".

ועוד הקבלה מצא בן-גוריון בין מלחמות שאול בפלשתים ובין ראשיתה של מלחמת העצמאות כשהארץ הייתה נתונה לשלטון המנדט: הפלשתים אסרו על הימצאותם של חָרָשִׁים בארץ – "כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית [...] וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָןֹ" (שמואל א, יג 22-19). ובדומה לכך, "כפלשתים בזמנם", נקטה ממשלת המנדט בכל האמצעים כדי למנוע נשק מן היישוב היהודי בארץ. וזאת גם באמצעות איסור על יבוא נשק לארץ ועל אימונים צבאיים, וגם בחיפושים מתמידים אחר אתרי ייצור-עצמי של כלי נשק ו"סְלִיקִים"39 של אמצעי לחימה "בכוחות משטרה וצבא אדירים" – בערים, בקיבוצים "בבתי-הספר ואפילו בבתי-הכנסת שלנו", כדי למנוע מן היישוב בארץ את האפשרות "להגן על קיומו ועל חירותו", לגלות ולהחרים כל "חרב וחנית" שיימצאו בידי יהודים.40 ולמרות כל ההגבלות והחוקים והרדיפות של ממשלת המנדט – הכוחות היהודים הוקמו, צוידו, קיבלו נשק ואומנו – ובעיקר: עמד לרשותם "נשק סודי אחד" והוא שהכריע במערכה: "הרוח של האדם היהודי, של החלוץ היהודי ושל הלוחם היהודי".41 אך מיד הוסיף סייג ודיוק: "הרוח תכריע, אך לא כשהיא לבדה. בלי אימון ובלי משמעות ובלי חטיבות מגויסות ובלי ציוד [...] הרוח בלבד לא תעמוד לנו." אבל גם כל הציוד והנשק "לא יועילו אם לא תקום בנו רוח, שכמותה אינה מצויה בצבאות אחרים."42

סיום

בן-גוריון דבק בקביעה ש"אין עוד עַם כעם ישראל, שהסתירה בין שאיפתו הנאמנה לשלום ובין חוסר ביטחונו חריפה כל כך." ובכל זאת תבע "לעקור מִתוֹכֵנוּ טעות נפסדת [...] שבצבא בלבד נקיים [את] ביטחון המדינה. גורם ראשון ועליון לביטחוננו היא עלייה רבה בממדים גדולים [...] גורם-ביטחון לא בהרבה פחות חשוב ודחוף היא ההתיישבות [...] [ו]לבסוף – אין לפסוח על גורם אחד עיקרי בשטח הביטחון – מדיניות חוץ של שלום [...] עזרה מתמדת לכל צעד המכוון לשלום בעולם ובמזרח הקרוב ולהדיפת כל ניסיון של תוקפנות. מדיניות זו עצמה היא גורם חשוב בביטחוננו [...] אולם כל עוד ישנה אפשרות של מלחמה בעולם, לא יקום ביטחוננו בלי צבא.43" והוסיף ואמר: "מבטחנו ומעוזנו הוא צבא הגנה לישראל" אך "משעננו וכוחנו הם המדינה והעם" – לא רק העם במדינת ישראל, אלא גם "העם בתפוצות". "ואנו צופים לעתיד בבטחה, באמונה, בהכרת ייעודנו ובראייה בהירה של כל הקשים והסכנות הזרועים על דרכו בלי מורך ורתיעה."44

בטקס ההשבעה של צה"ל (סיוון תש"ח – יוני 1948) הכריז בן-גוריון בחגיגיות: "בשבועה שנשבעתם עכשיו נצטרפתם לשלשלת המצביאים העברים מימי יהושע בן-נון, השופטים והלוחמים והמשחררים, מלכי יהודה וישראל, נחמיה בן-חכליה, החשמונאים, גיבורי מלחמת הרומאים בימי בית שני ולאחריו. השלשלת שנותקה בימי שמעון בר-כוכבא ועקיבא בן-יוסף – חושלה בימינו מחדש, וצבא ישראל בארצו דרוך שוב לקרב, להילחם על חירות האומה והמולדת, על קיבוץ גלויות, על בניין נשמות ארצנו, על משטר של שוויון, צדק ושלום לאור חזונם של נביאי ישראל."45

הערות שוליים:

  1. דוד בן-גוריון, "ייחוד וייעוד", הרצאה על חינוך הצבא והעם לפני הפיקוד הגבוה של צבא-הגנה-לישראל, תש"י – 1950, בתוך: נצח ישראל, הוצאת עיינות, תשכ"ד – 1964, עמ' 41-7; דוד בן-גוריון, "ייעודי הרוח והחלוציות בישראל", שם, עמ' 53-46. מאמרים מתוך: דוד בן-גוריון, בהילחם ישראל, הוצאת עם עובד, תשי"ז – 1957; מאמרים מתוך: דוד בן-גוריון, חזון ודרך, כרכים א, ג, ה, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל ועם עובד, 1951, 1953, 1958; מובאות מתוך: דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, הוצאת עם עובד, תשכ"ט – 1969. ההדגשות – במקור.
  2. על כ"ט בנובמבר – תכנית החלוקה של ארץ ישראל – באתר הלקסיקון לתרבות ישראל: http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=649
  3. במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחר פרסום הצהרת בלפור (1917) פעל בן-גוריון, יחד עם יצחק בן-צבי, לגיוס יהודים במסגרת "הגדודים העבריים" של הצבא הבריטי. בן-גוריון עצמו הצטרף לאחד הגדודים, וחזר לארץ לאחר כיבושה בידי הצבא הבריטי.
  4. דוד בן-גוריון, "מההגנה במחתרת לצבא הסדיר", הרצאה במועצת מפא"י, סיוון תש"ח – יוני 1948 (בימי ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות), בתוך: דוד בן-גוריון, בהילחם ישראל, הוצאת עם עובד, תשי"ז – 1957, עמ' 152. בן-גוריון גם הודה כי נדרשו "מספר חודשים" עד שעמד "על המצב האמיתי של ענייני ההגנה".
  5. עם כניסתו לתפקיד, ולאחר כמה חודשים של בדיקת המצב, הגיע למסקנה כי החימוש הנדרש למתקפה גדולה – תותחים, מטוסים ואניות מלחמה – "כל אלה התקיימו רק בדמיון", ואף רמת האימונים והידע הטכני והצבאי היו דלים. "הפרוץ היה מרובה על העומד", וחיוני היה לארגן ולהתארגן מן היסוד. ובכל זאת הגיע בן-גוריון למסקנה כי "יש לנו העיקר, ועיקר זה הוא האדם" (דוד בן-גוריון, "מהגנה במחתרת לצבא סדיר", בתוך: בהילחם ישראל, עמ' 152).
  6. דוד בן-גוריון, "צבא להגנה ולבניין", הרצאה שנשא בן-גוריון במסדר נח"ל, חשוון תש"ט – נובמבר 1948, בתוך: דוד בן-גוריון, בהילחם ישראל, עמ' 313.
  7. דוד בן-גוריון, "דברי פרידה לעם", בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל ועם עובד, תשי"ח – 1958, עמ' 14; דוד בן-גוריון, "בעקבות דבורה", הרצאה שנשא דוד בן-גוריון בסיום קורס קצינות, תשי"א – 1951, בתוך: חזון ודרך, כרך שלישי, תשי"ג - 1953, עמ' 80 – ועוד. בהרצאות ובמאמרים על הצבא הרבה בן-גוריון להשתמש במטפורה של "בית היוצר לנשמת האומה". המטפורה לקוחה מתוך הפואמה "המתמיד" של ח"נ ביאליק, שהיה המשורר הנערץ על בן-גוריון: "הֲפֹה בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה? הֲפֹה מְקוֹר דָּמֶיהָ, הַנּוֹטְעִים בָּהּ חַיֵּי עוֹלָמִים, הַשֹּׁפְעִים בָּהּ אִשָּׁהּ וְחֻמָּהּ? הֲפֹה אַדִּירֶיהָ – מְאוֹרוֹת עֲתִידִים, הַיּוֹצְרִים אֶת-רוּחָהּ עַל הָאָבְנָיִם?"
  8. דוד בן-גוריון, "חוק שירות הביטחון, תש"ט – 1949", נאום בכנסת הראשונה, חודש אב תש"ט – 1949, בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, תשי"א – 1951, עמ' 282.
  9. דוד בן-גוריון, "לקראת הבאות", נאום במועצת מפא"י (מפלגת פועלי ארץ-ישראל), טבת תש"ט – 1949, בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, עמ' 17.
  10. דוד בן-גוריון, "צבא להגנה ולבניין", בתוך: בהילחם ישראל, עמ' 307. שמואל יבנאלי (1884 – 1961): סופר ועורך, נמנה עם חלוצי העלייה השנייה ועם מנהיגיה של תנועת העבודה והיה ידידו של דוד בן-גוריון.
  11. דוד בן-גוריון, "חוק שירות הביטחון, תש"ט – 1949", בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, עמ' 224.
  12. דוד בן-גוריון, "ייחוד וייעוד", שם, עמ' 36.
  13. בן-גוריון העיר, כי באזור רפידים, שבו הייתה המלחמה הראשונה של בני ישראל כעם – "נערך הקרב האחרון של צבא הגנה לישראל בימינו, הקרב על שחרור הנגב מידי המצרים בסוף 1948" במלחמת העצמאות, שנמשכה כשנה ורבע. ועוד על מלחמת העצמאות – באתר הלקסיקון לתרבות ישראל: http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=552
  14. הכוונה לחורבן בית המקדש השני וירושלים בשנת 70 לספירה בידי טיטוס, במהלך המרד הגדול של היהודים ברומאים. על המרד הגדול – באתר הלקסיקון לתרבות ישראל: http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=693
  15. מרד בר כוכבא ברומאים פרץ בקיץ שנת 132 לספירה ונמשך כשלוש שנים, עד חודש אב שנת 135. בשלב הראשון הצליחו המורדים לכבוש את ירושלים ולהקים בה שלטון יהודי, אבל בתום כשלוש שנות לחימה דוכא המרד באכזריות, והיישוב היהודי ביהודה נחרב. ועוד על מרד בר כוכבא – באתר הלקסיקון לתרבות ישראל: http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=691
  16. בנימין איש טבריה (המאה ה-7 לספירה): ידוע גם בכינויו "בנימין העשיר", היה מנהיגם של יהודי ארץ ישראל בתקופת השלטון הפרסי ואחריה, עם חידוש השלטון הביזנטי (הנוצרי) בארץ ישראל. בנימין תמך בשלטון הפרסי נגד הצלבנים שהיו – כהגדרתו – "אויבי אמונתי". אך לאחר תבוסת הפרסים בידי הירקליוס, קיסר ביזנטיון, אירח בנימין בעירו, טבריה, את הקיסר שהיה בדרכו לירושלים (630 לספירה). הקיסר הבטיח ליהודי ארץ ישראל את חסותו בכתב הגנה חתום, אבל לא עמד בלחצי הנוצרים בירושלים ופתח במסע רדיפות נגד היהודים. רבים מהם הוצאו להורג, ואחרים ברחו מן הארץ. בלחץ הקיסר נאלץ בנימין איש טבריה להתנצר.
  17. טַנְקְרֶד דה הוטוויל (1072 – 1112): אציל צרפתי מנורמנדי, נמנה עם מנהיגי האבירים במסע הצלב הראשון, שיצא לדרך בשנת תתנ"ו – 1096. לאחר כיבוש ירושלים (1099) פנה טנקרד צפונה וכבש את בית שאן, טבריה, נצרת והר תבור והקים את "נסיכות הגליל". בשנת 1100 כבש גם את חיפה.
  18. דוד בן-גוריון, ייחוד וייעוד, שם, עמ' 36.
  19. דוד בן-גוריון, "חיל הים", בתוך: חזון ודרך, כרך שלישי, עמ' 7.
  20. דוד בן-גוריון, "התפקיד החלוצי בקיבוץ הגלויות", דברים בכינוס עין-חרוד – תל-יוסף, תש"י – 1950, בתוך: חזון ודרך, כרך שלישי, עמ' 18.
  21. דוד בן-גוריון, "לקראת הבאות – במועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל", תש"ט – 1949, בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, עמ' 7.
  22. דוד בן-גוריון, "למפקדים הצעירים", הרצאה בסיום קורס מפקדי פלוגות, חשוון תש"ט – 1948, בתוך: דוד בן-גוריון, בהילחם ישראל, עמ' 302. ההדגשות – במקור. ועיינו גם: דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, כרך ראשון, הוצאת עם עובד, תשכ"ט – 1969, עמ' 79-78.
  23. דוד בן-גוריון, "דרוכים לקראת הבאות", דברים שנשא בישיבה ה-11 של מועצת המדינה הזמנית, תמוז תש"ח – יולי 1948, בתוך: דוד בן-גוריון, בהילחם ישראל, עמ' 186-184. ההדגשה – במקור.
  24. לחלל כרם: להתחיל לאכול מפרי הכרם, מן הענבים, בשנה הרביעית לנטיעתו, לאחר שעברו שלוש השנים שבהן, לפי ההלכה, הפרי נחשב לערלה ואסור באכילה.
  25. רבן יוחנן בן זכאי (המאה ה-1 לספירה): דמות מרכזית בימי חורבן הבית השני (ובשנים שלאחר מכן), זכה לכינוי "רבן", רבם של ישראל, בזכות אישיותו, גדולתו ומנהיגותו. ועוד על רבן יוחנן – באתר הלקסיקון לתרבות ישראל: http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=467
  26. ילקוט שמעוני, פרשת שופטים, תתקכג.
  27. משנה, מסכת סוטה, פרק ח משניות ו-ז.
  28. וכך מסופר בספר יהושע (ז 11): "חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם."
  29. דוד בן-גוריון, "ייחוד וייעוד, עמ' 38-37. והנביא הושע בן בארי ניבא כי "עֵמֶק עָכוֹר" יהיה "לְפֶתַח תִּקְוָה" (הושע ב 17).
  30. "וַיִּהְיוּ עִם שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית אֵל וְאֶלֶף הָיוּ עִם יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין, וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו." דוד בן-גוריון, "ייחוד וייעוד", שם, עמ' 38.
  31. "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים" (מלכים א, ה 6).
  32. דוד בן-גוריון, "ייחוד וייעוד", שם, עמ' 39.
  33. דוד בן-גוריון, "ייחוד וייעוד", שם, עמ' 37.
  34. דוד בן-גוריון, "ייחוד וייעוד", שם, עמ' 40-38.
  35. על נחמיה בן חכליה – באתר הלקסיקון לתרבות ישראל: http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfPrintTerm.aspx?id=596&bPrint=True
  36. שֶׁלַח: חרב קצרה, נשק המשמש לקרב פנים אל פנים.
  37. ההפוגה הראשונה נקבעה לתאריך 10 ביוני 1948 – למשך ארבעה שבועות. בתחילת חודש יולי הציע האו"ם לצדדים להמשיך את ההפוגה, אך ללא הצלחה – וכך הסתיימה ההפוגה הראשונה ב-8 ביולי 1948.
  38. פאוזי קאוקג'י (1977-1890): קצין צבא ערבי, יליד טריפולי שבלבנון. הוא פיקד על הכוחות הערביים שחדרו לארץ ישראל מסוריה ומעיראק במטרה לסייע לערביי ארץ ישראל במאבקם ביישוב היהודי ובשלטונות המנדט הבריטי. לקראת סיום המנדט הבריטי וההכרזה על הקמת המדינה התמנה קאוקג'י על-ידי הליגה הערבית למפקד צבא ההצלה שכלל לוחמים עיראקים, סורים ודרוזים. צבא ההצלה נועד לעזור לערביי ארץ ישראל במלחמתם ביישוב היהודי בארץ, והוא פעל בצפון הארץ והובס בידי כוחות צה"ל במהלך מבצע חירם בחודש אוקטובר 1948.
  39. סְלִיק: מחבוא להסתרת נשק, שאליו היו מסלקים בשעת חירום ובמהירות אמצעי לחימה וחומרים סודיים כדי שלא יפלו בידי המשטרה הבריטית.
  40. ועם זאת ובה בעת "אימנה וציידה" ממשלת המנדט את צבאותיהן של מדינות ערב השכנות, ובעיקר של ירדן ראו גם: דוד בן-גוריון, "מפנה היסטורי", בתוך: בהילחם ישראל, עמ' 216.
  41. דוד בן-גוריון, "דרוכים לקראת הבאות", דברים שנשא בישיבה ה-11 של מועצת המדינה הזמנית, תמוז תש"ח – יולי 1948, בתוך: דוד בן-גוריון, "בהילחם ישראל", עמ' 186-184.
  42. דוד בן-גוריון, "מהגנה במחתרת לצבא סדיר" דברים שנשא במועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, סיוון תש"ח – יוני 1948, בתוך: דוד בן-גוריון, בהילחם ישראל, עמ' 163-162.
  43. דוד בן-גוריון, "חוק שירות הביטחון", תש"ט – 1949 , בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, עמ' 214.
  44. דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, כרך ראשון, עמ' 498.
  45. דוד בן-גוריון, שם עמ' 208.
ביבליוגרפיה:
כותר: דוד בן-גוריון על צבא ומלחמה במקרא ובישראל
מחברת: קם, מתיה
שם פרסום מקורי: מעט בן-גוריון
תאריך: 2012
הערות לפריט זה:

1. © כל הזכויות שמורות למתיה קם.

מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך