עמוד הבית > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > משפחת האבות > סיפורי אברהם

תקציר
המאמר מתאר את דרכו הרוחנית ואת דרכו הפיסית של אברהם ומציע כי המונותיאיזם אינה רק עניין תאולוגי אלא גם עניין מוסרי. ההתנתקות של אברהם ממערכת הדת הפוליתאיסטית היא גם התנתקות ממערכת מוסרית מסואבת והרסנית. אברהם הולך לארץ חדשה שהיא ארץ היעד, אבל היא גם ארץ חדשה במובן הרוחני, ובכך היא גם ארץ הייעוד.

 
אברהם מכונן המונותיאיזם המוסרי | מחברת: גלי דינור
 

מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית

הליכתו של אברהם לכנען הינה שילוב של מסע פיסי ומסע רוחני. ניתן אף לומר, כי מסעו הפיסי שימש מסגרת למסעו הרוחני. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בר' יב 1). על אברהם לנטוש את סביבתו הטבעית ולתור אחר מקום חדש שבו יכולה להתממש הבשורה הרוחנית החדשה שהוא מביא לעולם הפאגני, המונותיאיזם המוסרי – אמונה באל אחד - המבוסס על עשיית צדק ומשפט כפי שאמר האל: "ואברהם יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו וישמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בר' יח 19).

סיפורו של אברהם מופיע בספר בראשית לאחר הסיפורים הדנים בתולדות העולם (בר' א – יא 1- 10). ספר בראשית בנוי למעשה על שני צירים, שבנקודת המפגש ביניהם מופיע אברהם הנבחר לאבי האומה.

הציר הראשון – ראשית

הספר פותח בבריאת העולם (א – ב); התפתחות התרבות החומרית והרוחנית, המתאר את עבודת המרעה, עבודת הברזל והנחושת, התפתחות המוסיקה (ד 17- 22); התהוות האנושות החדשה שאביה נוח ( ט– י). הפרדת האנושות לעמים ( יא 1- 10).

הציר השני – חדירת הרע לעולם והתגברותו

על בריאת העולם נאמר: "וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד"( א 31). העולם החל בהרמוניה בין האדם לבין אלוהיו בין האדם לבין בעלי החיים. לאחר מכן מתחיל תהליך הדרדרות המין האנושי וענישת האל. הסדק הראשון בעולם הטוב שברא האל מתחיל בהפרת צו האל: אכילה מעץ הדעת, ובעקבותיו הענישה: גירוש מגן העדן (ג). החמרה משמעותית ברע מתבטאת ברצח קין את הבל וענישת קין בנדודים (ד 1- 16). בהמשך הרע מועצם בשירת למך. בניגוד לקין שהבין את פשעו, למך מתפאר ברצח ילד שפצע ואף מדגיש שנקמתו בפוגעים בו תהיה חמורה מנקמת האל במי שיפגע בקין: "כי שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה" (ד 24). לאחר מכן, מופיע סיפור בני האלהים ובנות האדם (ו 1- 5), המציג יצירת קשרים מיניים בין היצורים האלוהיים לבין בני האדם. בעקבות זאת מחליט האל להגביל את חיי האדם ובכך לקבוע את הגבולות בין האלוהות לבין בני האדם.

אחד משיאי הרוע מגיע בסיפור נח: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם (ו 5 – 6א). המילה רע החוזרת פעמיים ולצידה המילים: "כל" "רק" המדגישות את עוצמת הרוע שחדר לעולם ומילא אותו. אותו רעיון חוזר בהמשך: "מלא הארץ חמס. וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (11- 12). באמצעות הופעת המילה "חמס" והשורש שח"ת, ולצדם הפועל "ותמלא" והמילה "כל", מודגשת עוצמת הרוע והתפשטותו בעולם כולו. בשלב זה מגיע האל למסקנה שכל הארץ נתמלאה חמס ולכן הוא מחליט להעניש את האנושות בהכחדה ובריאה חדשה (ו- י). לאחר סיפור המבול מגיע סיפור מגדל בבל (יא 1- 10), שבו שוב מבקש האדם לטשטש את הגבולות בין האלוהות לבין האדם ולהגיע אל האל. על מנת למנוע זאת מפלג האל את האנושות לעמים. התיאור עד כה מציג את חדירת הרע והתעצמותו כשלצדו מופיעה ענישה. נראה, כי בנקודה מבין האל שהענישה לא השיגה את ייעודה והאדם רק המשיך והדרדר. לפיכך מחליט האל על דרך חינוכית אחרת. האל מחליט לבחור אדם שמזרעו יולד עם שיביא לעולם את בשורת המוסר, שייחנך את העולם לנהוג אחרת: "אשר יצווה את בניו אחריו: וישמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (יח 19). כאן חלה תפנית ומתפתחת ראשית חדשה שיש בה להוביל לשיפור היחסים בין בני האדם בינם לבין עצמם ובין האל לבין האדם.

המפגש הראשון של האל עם אברהם מתרחש בחרן לחופו של אחד מפלגי נהר הפרת, מקום פורה עם מעיינות מים, שלשם נדד אברהם עם משפחתו. התנהלות שכיחה בחברה הנוודית בעולם העתיק, שבה האדם נודד אחרי מקור מחייה. משמע, חרן היתה מלכתחילה ארץ היעד של אברהם. המפגש בין האל לבין אברהם מתחיל בצו, הדורש מאברהם לעזוב את מקומו וללכת למקום אחר מבלי לציין את המקום: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (יב 1). מטבע הדברים היינו מצפים, שהאל יציג עצמו בפני אברהם ומתוקף מעשיו יוכל האל להפנות לאברהם את הצו. בדומה לעשרת הדברות. קודם מציג האל בפני העם את מעשיו – הוצאתי אתכם מארץ מצרים (שמות כ' 2), ומתוקף חסד זה דורש האל את קיום המצוות הבאות בהמשך. אך לא כך הדבר לפנינו. תמיהה זו מתעצמת נוכח הדרישה הקשה של האל מאברהם. האל מפרט בפני אברהם את מעגלי ההתנקות: "מארצך וממולדתך ומבית אביך", מהמעגל הרחב אל המעגל המצומצם ביותר. מהקל יותר אל הקשה יותר: מארצך , ממולדתך – מולדת הכוונה היא למשפחה המורחבת (אסתר ח 6) ומבית אביך ממשפחתו הקרובה. ב"לך" הראשון מצווה האל על התנתקות פיסית – עזוב את המקום שאתה מצוי בו ולך למקום אחר שאין מוכר לך. ה"לך" השני דורש האל מאברהם התנתקות רוחנית. משמע, התנתקות מהדת, המנהגים, המחשבות התפיסות המוכרות לך ממושגים ומאמיתות שפג תוקפם מחברה הכבולה בנורמות חברתיות מוסריות ודתיות שאינן תואמות את המסר הדתי החדש. משמע, שבירת מסורת של בית אביו. " לך לך , אתה לבדך , או רק עם מי שקשור אתך קשר מיוחד במינו, לך לך בדרך שהיא רק שלך והיפרד מקרוביך שבתוכם חיית עד עכשיו ושאינם רוצים או אינם יכולים להשתתף אתך בדרכך החדשה"1. יש לשים לב, שצו האל לאברהם להשתחרר מכור מחצבתו נאמר לאחר מות אביו. נראה, כי דרישה כזאת יכולה לבוא רק לאחר מות האב. הן מבחינת הכבוד לאב והן משום שרק אז ניתן להתנתק מהעבר על כל היבטיו ולהתמודד פיסית ומנטאלית עם דרך חדשה. היענותו של אברהם לצו הליכתו להווה ולעתיד חדש בגילו המופלג – בן שבעים וחמש שנה (פס' 4) – מעצימה ביתר שאת את הקושי שבדבר ועמו את נחישותו. לאן עליו ללכת ? "אל הארץ אשר אראך". איזו ארץ? האם הארץ טובה? האם הארץ היא ארץ טרשים? אין לדעת.

נראה כי, הצו הגורף לנטוש העבר באופן מוחלט וללכת אל הלא נודע מקורו בתובנה, ששינוי גדול כל כך למען מטרה גבוהה כך כך, מחייב הן את כל משאבי הנפש והן מקום אחר, סביבה אחרת בעלת חוקיות אחרת. שם יכולה להתחיל הבשורה החדשה. בהמשך לצו מציג האל שבע הברכות (פס' 3). זוהי ראשית חדשה הנפתחת בברכה. האל מברך: ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחות האדמה" (יב 2- 3). ברכות אישיות המסתיימות בברכה אוניברסלית: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". ברכות אלה מציגות את המשמעות והייעוד האוניברסלי של אברהם וצאצאיו אחריו.

השאלה הגדולה היא מדוע שייענה אברהם לצו האל? שהרי אברהם אינו מכיר את האל ואינו מודע ליכולותיו. מי יכול להבטיח לאברהם שהברכות שמעתיר עליו האל אכן יתממשו? יתרה מזאת, אברהם ואשתו מבוגרים ועריריים. צריך מידה רבה של אמונה באל שאינך מכיר כלל כדי להאמין שמשרה העקרה ומזרעו של אברהם יצא עם גדול. לפיכך נראה, כי היעתרותו של אברהם לאל אין מקורה בשכר – בברכות - שמבטיח לו האל, אלא שדברי האל עוררו בו חידוש רוחני. מרגע זה התחוללה בו מהפכה תודעתית שאותה עליו לבשרה. אברהם מבין שחידוש זה דורש הינתקות מהעבר הפיסי והרוחני והתחלה חדשה במקום אחר, שתוביל לשינוי בכל משפחות האדמה - לשינוי אוניברסלי. לפיכך כנען אליה הולך אברהם היא לא ארץ היעד אלא היא ארץ הייעוד – ייסוד דת חדשה. יתכן כי הבחירה בכנען, ארץ רעב וצמא ללא מקורות מים, יש בה כדי לבטא את הנכונות להקריב למען אידאה. זהו הניסיון הגדול שאברהם נדרש לעמוד בו.

הסכמתו של אברהם לקיים את צו האל מבטאת את התפנית. ברגע זה מתחיל מסעו הפיסי והרוחני של אברהם, הפותח ראשית חדשה הן לעם ישראל והן לעולם - בשורת המונותיאיזם המוסרי. קיום הצו אינו מתבטא בדיבור אלא אך ורק במעשה: "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'". האל מצווה: "לך" ועל אברהם נאמר "וילך". השימוש באותו פועל הן לצו והן לביצוע וכן הביטוי: "כאשר דיבר אליו ה'" מלמדים שאברהם מילא אחר הצו במלואו ובמדויק.

אברהם ואשתו בגילם המופלג ועמם בן אחיו לוט הצעיר הולכים אל הלא נודע. "ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען"(פס' 6). יש לשים לב שהצירוף: "ארצה כנען" מופיע פעמיים. לכאורה ייתור. אך נראה, כי כוונתו של הכותב להציג את המסע אברהם ובני משפחתו לכנען בשני שלבים: "ויצאו " - התכוננו להליכה , "וילכו"- ההליכה עצמה, ולשניהם מסמיך הכתוב את הביטוי "ארצה כנען". פעמים אדם מתכנן דבר ומתכונן אליו. אך כשמגיע לשלב הביצוע חוזר בו. לפנינו מדגיש הכתוב, כי לאורך כל המסע מראשיתו ועד אחריתו, על אף הקושי שבדבר, דבק אברהם במשימתו.

אברהם מתחיל את מסעו בכנען מצפון. מגיע לשכם ולאלון מורה (פס' 6א). אין הכתוב מציין מה חש אברהם למראי הארץ , מה חשו בני משפחתו. בהמשך מופיעה הערת הכותב: "והכנעני אז בארץ" (פס' 6ב), המלמד, כי אין הארץ ריקה. אברהם מגיע למקום מיושב באנשים והוא מעתה גר בכנען. בעולם העתיק לגר אין כל זכויות. למשל אין הוא יכול לקנות אדמה. במצב זה מתגלה האל שנית לאברהם: "וירא ה' אל אברהם ויאמר לזרעך אתן את הארץ" (פס' 7 א). עתה מוסיף האל הבטחה נוספת על הבטחתו הראשונה: הבטחת הארץ לזרעו של אברהם. הבטחה הנאמרת דווקא לאחר שרואה אברהם שהארץ מיושבת על ידי הכנעני. תיאור זה מסבך את ההבטחה, שהרי אין מדובר במקום שומם. משמע, על מנת שההבטחה הזרע והבטחת המקום תתגשמנה בראש ובראשונה יש לגרש את היושבים. ניתן לראות, כי ככל שאברהם מתקדם במסעו הגשמת הבטחות האל רק הולכת והופכת קשה יותר. דבר המעצים את מידה אמונתו של אברהם באל, כפי שהדבר מתבטא בתגובתו של אברהם: "ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו" (פס' 7ב) . המזבח מוקם כאות תודה על התגלות האל ועל הבטחותיו. באמצעות בניית המזבח מקדש אברהם את המקומות הללו והופך אותם למקום לעבודת האל. אל אחר, הדורש עבודה אלוהות השונה מכל מה שמוכר עד כה. בדרך זו מתחיל אברהם ליצור קונקרטיזציה של הדת החדשה. אברהם ממשיך בדרכו לבית אל ובונה גם שם מזבח וממשיך בהליכתו עד לנגב.

את הברכה הבאה על ריבוי הזרע והבטחת הארץ מקבל אברהם לאחר שנפרד מלוט בן אחיו (יג14- 17). בסיפור זה מתגלה תכונתו הנשגבת של אברהם. אברהם המבוגר, שהאל הבטיח לו את הארץ, העשיר ושבזכותו התעשר לוט, מוותר ללוט ומאפשר לו לבחור את הדרך הרצויה לו. ויתור לא מתוך חולשה, אלא ויתור מתוך חכמת חיים, מתוך עוצמה רוחנית ומתוך גדלות נפש. הפרידה מלוט למעשה היא פרידה מספיחי עברו. מדרך חיים שעבר זמנה. זוהי ההתנתקות האחרונה של אברהם מעברו. רק לאחר התנתקות זו, שבה הוכיח אברהם את גדלות נפשו, האל מתגלה אליו שוב. בהתגלות זו מבקש האל מאברהם להביט לכל עבריו ומבטיח לו שוב את ברכת הזרע וברכת הארץ (יג 14 – 18).

השוואה בין ברכת הזרע והארץ בפעם הקודמת ולברכה שלפנינו:

"לך אתננה ולזרעך עד עולם" (יג 15)

"לזרעך אתן את הארץ" (יב 7)

מלמדת כי לברכה השנייה נוספו המילים: "לך"; "עד עולם". תוספת זו מציינת, כי האל מבטיח לאברהם, כי לא רק לזרעו יזכה בארץ אלא גם הוא. כלומר הברכה תתחיל להתתממש כבר בימיו ותתקיים לעולם. המילה "לך" חוזרת שוב בפס' 17: "קום והתהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה". האל מבקש מאברהם להביט לכל הצדדים ולהתהלך בארץ. הליכה, המבטאת הלכה למעשה את הבעלות על הארץ. "התהלך" השורש הל"ך החוזר לאורך דרכו של אברהם. הפנייה הראשונה של ה' לאברהם נפתחה ב"לך לך" ועכשיו באה הדרישה להתהלך. למעשה הדריכה על הקרקע מבטאת סמל מוחשי לכיבוש. אני עדים לציורים עתיקים וגם מודרניים המתארים את הכובש כדורך על צווארו של הנכבש. מעתה מקבלת כנען משמעות גשמית ורוחנית. לפיכך היא הופכת גם לארץ היעד – מקום ההתיישבות הפיסי וגם לארץ הייעוד – המקום הרוחני. זו משמעותה של הבטחת הארץ לאברהם ולזרעו. בשלב זה נמצא אברהם כל כולו מלא בבשורה הרוחנית החדשה ללא כל ספיחי מעברו, לכן האל מחליט לעגן את שתי הברכות - ברכת הארץ וברכת הזרע – בברית. ברית בית הבתרים (טו). עתה מתחיל האל במימוש ההבטחה הלכה למעשה – הולדת בנו הראשון של אברהם – ישמעאל. אך קודם שנולד יצחק - המיועד להמשיך את אביו כאבי האומה הנבחרת - מוצג לפנינו סיפור סדום (יח 15 – 33). סיפור זה פותח בתיאור צפונות ליבו ביחסו לאברהם "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה. ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו אחריו...ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (פס' 17- 19). האל רואה באברהם שותף המגלה לו את מעשיו ורוצה לשמוע את דעתו. האל בוטח באברהם ומציין כי ראוי הוא להיות מביא בשורת האלוהות המונותיאיסטית המוסרית. פתיחה זו משמשת מבוא לוויכוח בין האל ובין אברהם על גורלה של סדום. בסיפור זה מגיע לשיא אופיו המוסרי של אברהם, המתאים למי שנבחר להיות מבשר תודעה מוסרית חדשה. דומה כי בסיפור זה מתקיימים שני מבחנים בו זמנית. אברהם בוחן את האל, אם ראוי הוא להיות אל יחיד שבו מגולמת בשורת המוסר האוניברסלי. והאל בוחן את אברהם על מנת להוכיח לו ולעולם, כי אכן ראוי אברהם להיות מבשר המוסר האלוהי. אברהם בתעוזה שאין דומה לה מעמיד את השיפוט האלוהי בפני בקורת מוסרית. הוא עומד מול האל - ההיררכיה העליונה - וללא מורא ובנימוס רב דורש מהאל שחרט על דגלו צדק לפעול על פיו: "האף תספה צדיק עם רשע" (יח 23)."חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט" (פס' 25). אברהם תובע מהאל נאמנות לעקרונות שהוא האל קבע – עקרונות המוסר האוניברסלי. אפשר לומר, כי בדבריו קובע אברהם כי גם האל אינו מעל החוק שהוא בעצמו קבע. משמע, המחויבות לצדק ומשפט, הנדרשת מהאדם חלה גם על האל. אכן, אדם כמו אברהם המעז לעמוד מול האל כל מנת לממש את האידאה שבה הוא מאמין, ראוי להיות מי שיביא את הבשורה המונותאיסטית המוסרית לעולם. הוא ראוי שיתברכו בו כל משפחות האדמה. הוויכוח על אנשי סדום מבטא את ניסיונו של אברהם לשכנע את האל לשפוט את העולם גם בצדק וגם במידת הרחמים. אברהם ממשיך להתווכח עם האל עד שהוא משתכנע כי כך ישפוט האל את אנשי סדום. דרך זו תוכיח לאברהם כי זו אלוהות מוסרית אוניברסלית השופטת בצדק כל עם. האל מוכיח לאברהם כי הוא מתכוון לשפוט את אנשי סדום על פי אמות הצדק ועל פי מידת הרחמים. האל מוכן להשאיר גם את הרשעים אם ימצאו קומץ צדיקים. רק אז עוזב אברהם את המקום. אכן, בהמשך מוכח הצדק האלוה (יט). אנשי סדום לא ראויים להמשיך לחיות כי כולם מושחתים, לבד מלוט שהוכיח את צדקתו וניצל יחד עם בני משפחתו.

סיפור סדום מלמד כי אברהם הבין כי הצדק והמוסר האוניברסלי הוא העיקרון המרכזי עליו צריכה להיות מושתת התרבות האנושית. לכן עמד מול האל ודרש צדק. האל שהוכיח שהוא שופט את העולם הזה על פי עקרון זה, ראוי להיות אלוהי העולם שיביא צדק לעולם, ואברהם ראוי להיות נושא הבשורה .

דומה כי במכוון לא ציין הכותב לאורך כל סיפורי אברהם מדוע נבחר אברהם על ידי האל להיות אבי הבשורה המהפכנית בעולם. נראה, כי באמצעות הצגת מסכת חייו של אברהם, הכיר הכותב לקורא את אברהם האדם האנושי על תכונותיו , יכולותיו וחולשותיו. ומתוך כך הוביל את הקורא להבין בעצמו מדוע נבחר אברהם למשימה זו, ובעיקר להוביל את הקורא לשפוט בעצמו, אם ראוי לכך אברהם.

הערות:

 מ.ד. קאסוטו (1977). פירוש על ספר בראשית, ירושלים: מאגנס, 212.

ביבליוגרפיה:
כותר: אברהם מכונן המונותיאיזם המוסרי
מחברת: דינור, גלי
שם פרסום מקורי: מקראנט
תאריך: 2005
הוצאה לאור : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
בעלי זכויות: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. פרסום מקורי שנכתב עבור אתר מקראנט.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך