עמוד הבית > תקופת המלוכהעמוד הבית > עולם המקרא > הפלישתים

תקציר
מי היו הפלישתים? מהיכן הגיעו? מתי פעלו והיכן? המאמר מברר שאלות אלו תוך ניתוח הממצא הארכיאולוגי בכנען ובמצרים ועיון במקורות המקראיים. המאמר דן באזור המחייה של הפלישתים, ארגונם הפוליטי והצבאי, תרבותם ובעיית מוצאם.

 
הפלשתים ותרבותם החומרית | מחברת: טרודה דותן
 

החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה


 

מבוא


מחקר זה מוקדש בעיקרו לתרבותם החומרית של הפלשתים, ומנסה להעמיד אותה במסגרת הכרונולוגית והתרבותית של האגן המזרחי של הים התיכון על רקע התרחשויות היסטוריות של סוף תקופת הברונזה המאוחרת ותקופת הברזל הקדומה. בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בארץ - ישראל מראשיתה של המאה הזאת ואילך הצטבר חומר רב שממנו אנו למדים על תרבותם החומרית של הפלשתים: ואולם העדויות הארכיאולוגיות של הממצא הפלשתי מכילות נתונים רבים העשויים לעזור לפתרון בעיות מוצאם, דרכי נדודיהם, והשתייכותם התרבותית של הפלשתים. מחקר התרבות החומרית של הפלשתים מסייע אפוא להבנת המקורות ההיסטוריים והספרותיים על הפלשתים ומשלים אותם.

מן המקרא והמקורות המצריים הספרותיים, האפיגראפיים והתיאוריים, שאת עיקרם נביא להלן, מצטיירת דמותם של הפלשתים כאחד העמים שהטביעו את חותמם במידה רבה על תולדות ארץ - ישראל ותרבותה. הפלשתים הם אחד מ"גויי הים" המופיעים באגן המזרחי של הים התיכון כגורם צבאי במאה הי"ג לפני סה"נ. סוף המאה הזאת וראשית המאה הי"ב היא תקופת התפוררותן של הממלכות הגדולות של המזרח: האימפריה החתית והאימפריה המצרית. גויי הים ניצלו את חורבנה של הממלכה החתית ואת ירידתה של האימפריה המצרית ופלשו לארצות שהיו תחת שלטונן. כבר במאה הי"ג ניסו גלי גויי הים לחדור בים וביבשה לארץ-ישראל ולסוריה ואף למצרים גופה. אין לנו ידיעות מפורטות על חדירות אלה, ורק דבר זה ברור שהתקפתם הגדולה האחרונה של גויי הים, ובהם הפלשתים, היתה בראשית ימיו של רעמסס השלישי (1). התקפה זו נכשלה אמנם אחרי קרבות עזים בים וביבשה, אולם הפלשתים לא נסוגו אחרי מפלתם זו. הם התיישבו או הושבו בעיקר בחוף הדרומי של ארץ - ישראל, והפכו במרוצת הזמן לגורם מדיני בעל חשיבות יתרה בארץ, הניצב מול ערי כנען המפולגות. באותו זמן נמשכת התנחלותם של בני ישראל בעיקר באזורי ההרים שבמרכז הארץ. במאות הי"ב והי"א לפני סה"נ נעשים שבטי ישראל מזה ופלשתים מזה לשני כוחות עיקריים, המתחרים על השלטון המדיני ואף על הדמות התרבותית והרוחנית של הארץ. זאת היא תקופת הזוהר של הפלשתים בייחודם המדיני והתרבותי. מראשית המאה העשירית ואילך הופכת פלשת לגורם משני בתולדות ארץ-ישראל, ומבחינה תרבותית גבר תהליך ההתבוללות של הפלשתים שטשטש את ייחודם.




 

המקורות המצריים


את ידיעותינו על הפלשתים מחוץ למקרא אנו שואבים בעיקר מן המקורות המצריים, מיעוטם בפאפירוסים ורובם בתיאורים אשר בתבליטים. גויי הים ושירותם כשכירים בצבא המצרי נזכרים כבר בתעודות אל - עמארנה ובימיו של רעמסס השני, ומלחמותיהם במצרים ידועות מימיו של מרנפתח. אולם רק בימיו של רעמסס השלישי נזכרים הפלשתים במפורש כאחד מגויי הים.

כתובותיו ותבליטיו של מלך זה במקדשו במדינת הבו, הם המקור החשוב ביותר להכרת הצבא הפלשתי, על תלבושתו ונשקו, על רכבו וספינותיו ודרכי לחימתו. אך קודם שאנו עוברים לדיון בתבליטי מדינת הבו עלינו להתעכב על המקור המסכם את מלחמותיו של רעמסס השלישי עם גויי הים, הידוע כפאפירוס הריס א' (2), וזה לשונו: 'אני הרחבתי את כל גבולות מצרים והכיתי את המתקיפים אותי מארצותיהם. אני הכיתי את הדנינ באייהם, הת'כר והפלשתים נעשו לאפר. השרדנ והושש מן הים היו כלא היו. נתפסו כולם והובלו בשבי מצרימה כחול הים. אני יישבתים במצודות כשהם נשבעים בשמי. אנשי חילם רבים היו למאות אלפים. קצבתי כל שנה מנות לכולם ומזון מן האוצרות והאסמים.'

מתוך הקטע הזה, שהוא סיכום מלחמותיו של רעמסס השלישי בצפון, מסתבר, שרעמסס ניצח את גויי הים, ובתוכם הפלשתים, הביא מהם שבויים רבים למצרים, ולפחות מקצתם הפך לשכירים והושיבם במבצריו. מבצרים אלה היו כנראה בגבולות מצרים, וייתכן שהכוונה גם למספר ערים בכנען. בכתובות מן השנה השמינית של רעמסס השלישי במדינת הבו מצוי תיאור מפורט של מלחמותיו עם גויי הים וביניהם הפלשתים (3):

'הארצות הזרות קשרו קשר באייהם. פתאום נתרחקו כל הארצות ונתבלבלו בתגרה. אף ארץ לא היתה יכולה לעמוד בפני נשקם. חת, קדה, כרכמיש, ארזוה ואלשיה נתקעו (פתאום). מחנה (הוקם) במקום אחד בארץ אמר, תושביה הושמדו וארצם היתה כלא היתה. הם באו מול מצרים ולהבה ערוכה לפניהם. בבריתם היו פלשתים, ת'כר, שכלש דני[נ] וושש, ארצות מאוחדות. הם תפסו את כל הארצות עם חוג הארץ, לבותיהם שוקטים ובוטחים: "מזימותינו תצלחנה".'

אחרי ההכנות למלחמה נגדם, בכללן גיוס צבא וצי מובחר, עובר רעמסס לתיאור תוצאות המלחמה (4) : 'אלה שבאו לגבולי זרעם איננו, לבם ונשמתם אבדו לנצח נצחים. אלה שבאו בים, להבה עזה היתה להם מפניהם, גדרה של רמחים הקיפתם על החול. הם נגררו, כותרו ושוטחו על החול, נהרגו ונערמו לערמות מזנב עד ראש, ספינותיהם ורכושם היו כטבועים במים '. . . ארצות הצפון רעדו בגופיהם - הפלשתים, חכרו . . . הם ניתקו את ארצם ובאו כשנפשם כלתה. הם היו לוחמי טהר (מרכבות) ביבשה, קבוצה שנייה היתה על הים. אלה שבאו ביבשה הופלו והומתו . . . אמון רע רדף אחריהם והשמיד אותם. אלה שנכנסו לשפכי הנהר היו כציפורים אשר נלכדו ברשת... מנהיגיהם לוקחו והומתו. הם הושלכו ארצה וכנפיהם קוצצו.' לפי הכתובת בתבליט של רעמסס השלישי המתאר את הקרב בין מצרים לבין גויי הים, נראה כי מקומו של הקרב היה בצ'אהי, כלומר ארץ-ישראל או פיניקיה.

באונומסטיקון של אמנופה (5) מסוף המאה הי"ב או ראשית המאה הי"א לפני סה"נ, נזכרים כמה עמים, ארצות וערים שהיו ידועים למצרים. רשימה זו משמשת לנו מקור מצרי חשוב לקביעת מקום מושבם של גויי הים, וביניהם הפלשתים, בתחום ההשפעה המצרית. מופיעות כאן שלוש קבוצות אתניות: שרדנ, ת'כר ופלשת, ושלוש ערים: אשקלון, אשדוד ועזה, שלושתן בשטחה של פלשת. אף כי אין בידינו לקבוע את זהותן של שלוש הקבוצות האתניות הנזכרות ברשימה, נראה שהיא משקפת את המצב בחופה הדרומי של כנען בסוף השושלת הכ' וראשית השושלת הכ"א. אם נשווה את הרשימה של גויי הים של אמנופה אל מקורות אחרים המצויים בידינו (המקרא ואיגרתו של ון - אמון) נראה, שנוכל לקבוע בוודאות שמרכז ההתיישבות של הפלשתים היה בחלק הדר[מי של חוף כנען, וצפונה מהם של הת'כר. אשר לשרדנ אין כל ודאות בדבר מקומם, כיוון שאין בידינו מקורות נוספים הקרובים לתקופת אמנופה מלבד הופעתם בסמיכות לפלשתים ולת'כר בתבליטי גויי הים שבמדינת הבו. רשימת שלוש הערים שהזכרנו, אשקלון, אשדוד ועזה, איננה מסודרת לפי סדר גיאוגראפי, וראוי לציין במיוחד את העניין הגדול שיש לאמנופה בערי פלשת אלה, כי בשום טריטוריה אחרת הנזכרת באונומסטיקון אינן מופיעות ערים הסמוכות זו לזה את העובדה הזאת יש לייחס כנראה לחשיבותה של פלשת להבת מצרים ולדרכי - הקשר שלה עם הצפון, וייתכן שבתקופה הנדונה היתה פלשת עדיין תחת שלטון נומינאלי של מצרים.

איגרתו של ון - אמון, שזמנה מחציתה הראשונה של המאה הי"א, ראשית השושלת הכ"א במצרים, הוא המקור היחיד ממנו שואבים אנו את ידיעותינו על שטח התיישבותם של הת'כר (או הסכל), שבט גויי הים הקרוב כנראה לפלשתים. הכותב, שהיה כוהן במקדש אמון בכרנך, נשלח לגבל, אתה עמדה מצרים בקשרי מסחר, על מנת לרכוש עצי ארזים בשביל ספינת הקודש של אמון. וכך מספר בין היתר ון - אמון באיגרתו: 'הגעתי לדאר עירם של ת'כר, ובדר הנסיך שלה הביא לי חמישים כיכרות לחם, כד יין, שוק של פר (6). לאחר - מכן מספר ון - אמון כיצד אחד מאנשי אנייתו ברח עם כמות גדולה של כסף וזהב, והוא מתאונן לפני הנסיך ודורש ממנו, כשליטה של הארץ, לדאוג לתפיסת העב ולהחזרת הגניבה. מאחר שהנסיך איננו להוט למלא את מבוקשו, מתייאש ון - אמון ממארחיו בנמל דאר ומפליג לצור ולאחר - מכן לגבל. אחרי מסעות ארוכים ושהות בגבל, המסופרים בפרוטרוט, מרגיש ון - אמון באנשי בדר הרודפים אחריו: 'הלכתי לחוף הים למקום שם היו מונחים העצים והבחנתי באחת - עשרה אניות של הת'כר המתקרבות בים, כשמטרתן לבוא ולומר: אסרו אותו, אל תניחו לספינתו להפליג למצרים.'

מתוך הסיפור הזה, המיוסד בלי ספק על מעשה שהיה, חשובים לנו בעיקר הרמזים על הת'כר ובירתם דאר שבשרון, ששימשה הנמל הראשי של ארץ הת'כר. הת'כר המתוארים במדינת הבו ובאונומסטיקון של אמנופה בסמיכות לפלשתים, יושבים לפי המסופר במחוז דאר; יש לשער שמדרום גבל השתרע שטחם של הת'כר בטריטוריה הפלשתית. בדר מושל ת'כר מודה אמנם. בשלטונם העליון של המצרים, ואולם זה שלטון נומינאלי בלבד, בדומה לזה הקיים באותו פרק - זמן בארץ פלשת. כי מצרים נמצאת באותה תקופה, ימי סוף השושלת העשרים, במצב חולשה הקרוב להתפוררות מדינית, ונתונה למעשה בידי מספר שליטים, אשר בשליחות של אחד מהם, יצא ון - אמון; מצרים אינה מסוגלת עוד לעמוד על דרישותיה ולהישען על כוחה הצבאי במשאה ומתנה עם מדינות כגון ת'כר, גבל, דאר וקיפריס. נסיך דאר, בדר, הוא מושל רב - כוח אף במסחר ובחילו הימי; כך מסתבר משהוא שולח צי של אחת - עשרה אניות - קרב לרדוף אחרי ון - אמין.

מלבד בדר נסיך ת'כר, נזכרים במגילת ון - אמון עוד שלשה נסיכים: ורתא, מכמורא, וורכתא. אחד מהם, ורכתא, היה בברית מסחרית עם צידון, שלרשותה כחמישים אניות. קיימת סברה כי שלושת הנסיכים היו מושלי הערים הפלשתיות אשדוד, אשקלון ועזה. אם אמנם נכונה היא הסברה הזאת, ייתכן שורכתא היה מושלה של אשקלון, שכנראה היתה באותה תקופה העיר החשובה והעשירה ביותר בברית הפלשתית (7). בעיקרו של דבר, מציירת לנו מגילת ון - אמין תמונה יחידה - במינה של נסיכויות, מהן של גויי הים כגון ת'כר, במאה הי"א בחוף הארצישראלי: ערי חוף הקשורות לעתים זו בזו בקשרי מסחר ובריתות, ומשתתפות, ואולי אף שולטות, בסחר החוף, כששלטון מצרים עליהן אינו קיים עוד אלא להלכה ולא למעשה .



 

תיאורי התבליטים במדינת הבו (צ' 1-7)


בתיאורים המפורטים של ההתרחשויות ההיסטוריות בימיו של רעמסס השלישי, של השבויים ושל הקרבות בים וביבשה, הגיעה לשיאה יכולת התיאור המצרי. תיאורים אלה מאפשרים לנו לעמוד על תוארם של הפלשתים והשבטים הקרובים להם מגויי הים, ללמוד את דרכי לחימתם, נשקם ותלבושתם.

בתיאורי השבויים, שבהם ניתן ייחוסם האתני (צ' 1-3) קרובים הפלשתים, הת'כר והדננ והם מהווים קבוצה מוגדרת היטב. אנשי קבוצה זו מתייחדים בעיקר בקובעיהם הדומים ולעתים אף זהים (כגון הת'כר (8), הפלשתים והדננ (9)). כתובת שעל יד תיאור קבוצת שבויים מגויי הים ('הפלשתים שנכנעו אומרים : תן לנו נשמת אפנו, . הוי מלך בן אמון') מעידה בוודאות שהמתוארים הם פלשתים. מהתבליט אנו למדים את תוארם, והוא משמש , אפוא כנקודת - מוצא לזיהויים בתבליטים אחרים, שבהם לא ניתן ייחוסם האתני של המתוארים במפורש: קומתם גבוהה וזקופה, גולגלותם ארוכה, אפם ישר ומתחבר לרוב ישר עם המצח, והם מגולחים למשעי. לראשם קובע נוצות על עיטורי החישוק השונים (לרוב עגולים, או זכזכים, ואילו לשבויים מבני ת'כר זכזכים בלבד).

הפלשתים לובשים שריון - חזה חלק, להבדיל מאלה המתוארים בקרב הימי, הלבושים שריון - רצועות; אך ייתכן שהכוונה בתיאור השבויים לחולצה שלבשו מתחת לשריון. חגורה רחבה סביב למותניים, וממנה יורדת חצאית המעוטרת אמרות וגדילים (פרטי הלבוש הנוספים וכן תיאור הנשק נביא להלן בתיאור תבליטי הקרבות). קיים גם תיאור של פלשתי שונה במקצת (10). בתבליט מתואר ראש - שבט שבוי מזוקן, כורע ולראשו קובע שונה מן הרגיל. ייתכן שהקובע הזה הוא סכימאטיזאציה של קובע - הנוצות בדומה לזה שאנו רואים בתיאור השבוי הת'כרי (11) ; לפלשתי זה ולת'כרי משותף גם הזקן, שאינו מצוי בתיאורי הפלשתים (12), אך אופייני כפי הנראה לת'כרים ; חוץ מזה דומה ראש - השבט בחיצוניותו לשבויים הפלשתיים האחרים.

כמקור עיקרי להבנת שיטות הקרב ביבשה משמש לנו התבליט המתאר את הקרב הגדול בארץ צ'אהי (פיניקיה או ארץ - ישראל) בין צבאו של רעמסס השלישי לבין גויי הים (צ' 4). עלינו להניח שגויי הים המתוארים בתבליט זה, חוץ לשרדנ, הם פלשתים, ואם יש ביניהם גם אחרים, ת'כר או דננ, אי אפשר לברר זאת עקב תיאורם האחיד. המהנה הפלשתי המותקף מורכב משלוש יחידות עיקריות, אנשי המחנה הנוסעים בעגלות, חיל הרגלים, וחיל הרכב. בין אנשי המחנה המתוארים באזור העליון ובמרכזו של התבליט, גברים, נשים וטף המוסעים על גבי עגלות הרתומות לארבעה שוורים (צ' 6); מעניינות במיוחד העגלות שארגזיהן המוצקים והכבדים עשויים לוחות - עץ מאונכים המחוברים בלוחות אופקיים, הגלגלים עשויים עיגול - עץ מוצק, בלי חישורים. נראה שעגלות אלה שימשו בעיקר להובלת האוכלוסיה הבלתי - לוחמת שנלוותה לגויי הים בנדודיהם אף לאזור הקרבות. אולם נמצאים בהן גם חיילים נושאי - נשק אשר שימשו כפי הנראה אבטחה למחנה.



המרכבות הפלשתיות (צ' 5), הרתומות לצמד סוסים, קלות יותר מעגלות המשמשות להובלה, וגלגליהן עשויים ששה חישורים ; בעיקרן דומות הן למרכבות המצריות המשתתפות באותו קרב, חוץ מזה שמרכבתן מרכזה על הציר, ואילו המרכבה המצרית נוטה קדימה. הצוות של כל מרכבה הוא בן שלושה חיילים ; שניים מהם מצוידים כל אחד בשני רמחים. נראה כי תפקידם של החיילים היה להילחם בטווח קצר על - ידי הטלת הרמחים. מתיאור הקרב נראה שחיל - הרגלים היה לוחם בחוליות כל אחת בת ארבעה חיילים; לשלושה חיילים שני רמחים וחרב ישרה (צ' 4) ואחד נושא חרב בלבד, כל החיילים מחזיקים מגן עגול ולבושים שריון - רצועות קצר, חובשים קובעי נוצות שחישוקיהם מעוטרים בצירופים שונים של רצף הזיזים המעוגלים. פרטי הלבוש והמגן אפשר ללמוד ביתר פירוט מתבליט הקרב הימי (צ' 7).





בתיאור הקרב הימי בין רעמסס השלישי לבין גויי הים בדלתה סמוך לחוף ניתנים בתבליטים פרטים רבי חשיבות המוסיפים על הכתובות המתארות את הקרב, ובעיקר אנו למדים על דרכי לחימתם של הפלשתים בים.

בקרב זה משתתפות מול ארבע אניות מצריות (שלוש משמאל ואחת מימין למטה) חמש אניות של גויי הים: שלוש של פלשתים, ואולי אף של אחרים מבין גויי הים שאינם נבדלים מהם לא בתלבושתם ולא בנשקם, ושתיים של השרדנ. האניות המצריות מושטות היו במפרשים ובמשוטים; לעומתן מושטות היו הספינות של גויי הים במפרשים בלבד, חוץ מן המשוט המשמש כהגה לספינה (צ' 7). הספינות של גויי הים הן בעלות תורן אחד אשר בראשו סל צופה, ונבדלות מן הספינות המצריות גם בחרטומיהן ובירכתיהן הגבוהים דמויי - ברווז, אשר שימשו כפי הנראה לנגיחת ספינות האויב. המצרים מתקיפים את הפלשתים גם מתוך ספינותיהם וגם מן החוף על ידי הקשתים. הפלשתים החסרים נשק ארוך - טווח ידם על התחתונה, ובתוך המהומה והאנדרלמוסיה הם נהרגים או נלקחים בשבי על ידי חיל פרעה.

כפי שציינו למעלה, רואים כאן בבירור את תלבושתם של גויי הים ושל הפלשתים בתוכם: הם לובשים סינרים קצרים המעוטרים באמרות ומסתיימים לעתים בגדילים. החלק העליון של הגוף מוגן בשריון העשוי רצועות רצועות, כנראה של מתכת, הנפגשות בזווית שחודה מופנה כלפי מטה או כלפי מעלה. במקרה האחרון כוונתם כנראה לחקות את צורת הצלעות, טיפוס זה מצוי במיוחד אצל השרדנו. תיאור של שריון מסוג זה ידוע עד כה רק ממקור לא מצרי אחד, והוא ידית - מראה עשויה שנהב מאנקומי שבקיפרוס, שזמנה סוף המאה הי"ג ותחילת המאה הי"ב לפני סה"נ, והמתואר עליה הוא לוחם איגיאי.

הפלשתים נבדלים מן השרדנ בעיקר בקובעיהם, אשר מתחתם ייתכן כי חבשו כיפת - עור. הקובע מורכב מחישוק מעוטר ברצועות זיזים עגולים, זיזים מוארכים או זכזכים. החישוק עשוי כנראה מתכת, ולתוכו הוכנסו נוצות המהוות מעין עטרה. העורף מוגן על - ידי רצועות אופקיות עשויות, כנראה, עור. לעתים עוברות כמה מן הרצועות העליונות סביב למצח מתחת לחישוק המתכת, אשר שני קצותיו נראים לעתים בתבליט.

המגן שבו משתמשים גויי הים הוא מגן עמל, כנגד המגן המלבני של המצרים. המגן קמור ובצדו הפנימי ישנה ידית - אחיזה. מתבליט אחר (13) אפשר ללמוד פרטים נוספים על המגינים העגולים. כאן אפשר להבחין בלוחיות מתכת קטנות המשובצות בעורות ובעץ שהמגן היה כפי הנראה עשוי ממנו (המגן העגול נעשה רווח בסוף המאה הי"ג יתחילת המאה הי"ב הן בעולם האיגיאי והן מחוצה לו, למשל, מגידו, צ' 2:49, ואנקומי, צ' 67).






 

המקורות המקראיים


במקורות המקראיים הנוגעים למוצאם של הפלשתים מצויים נתונים מעטים וקצתם בלתי - ברורים.

המקור הקדום ביותר שבו נמצא רמז למוצאם של הפלשתים הוא בלוח העמים (בראשית י, יד); ושיעור הפסוק הוא כנראה: ואת הכפתורים אשר יצאו משם הפלשתים; לפיו פלשתים וכפתורים הם יוצאי מצרים; נראה כי הסופר המקראי שהכיר את הפלשתים ואת שטח התיישבותם בארץ - ישראל, התכוון לומר שאותם הפלשתים מוצאם ממצרים. כידוע, הם נושבו במצרים או שימשו בחילות שכירים שם (ר' להלן) בדומה לגויי הים האחרים, לפחות מימי רעמסס השלישי ואילך.

ממקורות מקראיים אחרים שמרמזים למוצא הפלשתים נראה, כי הפלשתים הם שם נרדף או תקבולת לכרתים, והמקרא רוצה לומר ששניהם בני אותו עם, או לפחות קרובי מוצא. כך מקביל הנביא את ארץ הפלשתים לחבל הים שבו יושב גוי כרתים (צפניה ב, ה). בדומה לזה אצל יחזקאל משמשים כרתים שם נרדף לפלשתים (יחזקאל כה, טז). ההשקפה המקראית הברורה ביותר על מוצאם של הפלשתים מוצאת את ביטויה אצל עמוס (ט, ז) וירמיהו (מז, ד), לפיהם מוצאם של הפלשתים מכפתור.

על פי המסורות המקראיות השונות נראה, כי אפשר לזהות את הכפתורים עם הכרתים, או לפחות עם חלק מהם. לפי אחת המסורות המקראיות היו גם הכפתורים בין גויי הים שישבו בחופה הדרומי של ארץ - ישראל. הנראה אפוא, כי לפי ההשקפה המקראית היא כפתור היא כרתים, או לפחות קיימת סמיכות וקירבה רבה ביניהם. מכל מקום ברור שלדעת המקורות המקראיים מוצאם של הפלשתים הוא מכפתור - כרתים, או מארץ הקרובה לה ולתושביה מבחינת גיאוגראפית ואתנית.

בסיפורי האבות מופיעים הפלשתים כעשבי הנגב, והדמות העיקרית היא אבימלך מלך גרר, הוא מלך פלשתים (בראשית כו, א). כמה הסברים ניתנו להופעתם זו של הפלשתים, שהיא קדומה בהרבה מזו המיוצגת בסיפורי המקרא העוסקים בפלשתים, ז"א אחר כיבוש הארץ וההתנחלות. הדעה המקובלת היא, כי הפלשתים המופיעים בסיפורי האבות אינם אלא אנאכרוניזם. גירסה אחרת טוענת, שהפלשתים שבסיפורי האבות מייצגים יסוד אתני קדום הקרוב במוצאו לפלשתים המאוחרים. אולם נראית ביותר סברתו של החוקר מקאליסטר (14), כי הסיפורים אינם אנאכרוניזם במשמעות הרגילה של המלה, אלא מחבר שחי בזמן שלטון פלשתי מבוסס, במאות הי"ב או הי"א לפני סה"נ, באזור שבו התרחשו המאורעות המסופר' מ בחיי האבות, העתיק לאחור את מציאותם של הפלשתים באותו אזור.

המקורות ההיסטוריים הראשונים במקרא הדנים בפלשתים מצויים בספר שופטים; שמגר בן ענת, שמקום מושבו אינו ודאי, היכה את הפלשתים והושיע את ישראל (שופטים ג, לא). ייתכן כי הדי ההתרחשויות בצפון הארץ לפני נצחונו זה של שמגר נשמעים בשירת דבורה: '. . . בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות והולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות . . .' תיאור זה מכוון אולי לפלשתים שעברו במסעותיהם בחבלים ישראליים, ובאחת מן הקבוצות הפלשתיות התנגש כנראה שמגר בן ענת. אולם נראה, כי מזמן התיישבותם באזור הארץ, שכונה לאחר - מכן פלשת, ועד לאמצע המאה הי"א בקירוב, לא הרחיבו הפלשתים את התיישבותם ולא פשטו הרחק מגלילותיה בדרום - מערב הארץ, ורק הטילו מרותם על יהודה (שופטים טו, יא).

המקורות הקדומים המספרים על הפלשתים, ובעיקר סיפורי שמשון, מעידים על התנגשויות באזורי הגבול בין שבטי דן ויהודה ובין פלשת. עלילות שמשון מסתברות על רקע מאבקו של דן על קיומו וחירותו בחבל ארצו בגבול פלשת, אשר במרוצת הזמן נאלצו בני דן לנטוש אותו. נראה, שצדקו החוקרים הטוענים, כי מקומו של שבט דן, לפחות בסוף תקופת השופטים, הוא כבר בגליל; ההתנגשות האמיתית היא בתקופה זו בין פלשת ובין יהודה, כי הלחץ הפלשתי, המורגש יפה מתוך המסופר בשופטים, (שופטים א), גרם גם לצמצום שטחה של יהודה. ההתנגשויות האלה הביאו, בסופו של דבר, למלחמה גלויה, ולהתפשטותם של הפלשתים צפונה, תהליך שלא נבלם אלא בראשית המלוכה.

ראשיתה של המלחמה הוא הקרב באבן - העזר (שמואל-א ד). המרכז הפלשתי נקבע באפק והמערכה התנהלה בשיפולי הר אפרים. בקרב זה נחלו בני ישראל מפלה ונישבה ארון הברית. משם עלו הפלשתים לפנים הארץ וכבשו את שילה. רמז לכך מוצאים אנו בירמיהו ז, יב-יד; תהלים עח, ס; כמו כן פשטו הפלשתים בדרך הים וכבשו את מגידו ובית שאן. בסופה של המלחמה היה רובה של ארץ - ישראל ביד הפלשתים; בערים הכבושות הוקמו מצודות ובהן חיל - מצב ועליהם נציבים, כגון זה שבגבעת בנימין (שמואל-א י, ה; יג, ג). אחרי השתלטותם המדינית נאסר על ישראל ייצור נשק העשוי לשמש להתגוננותה הצבאית [שמואל א יג]. כך שרויים היו בני ישראל במשך תקופה ארוכה במצב של תלות מדינית ואף כלכלית בפלשתים, שהחזיקו בידם את ה'מונופולין' לייצור כלי מתכת.

השליטה הפלשתית נמשכה כשני דורות בקירוב והגיעה לשיאה במחציתה השנייה של המאה הי"א לפני סה"נ. ראשית המיפנה אולי מסתמן כבר בימיו של שמואל (שמואל-א ז), כאשר הפלשתים ניגפו לפני בני ישראל וכמה מן הערים אשר נכבשו קודם - לכן שבו לידי ישראל.

ההתנגשות הגדולה בין פלשת לישראל, שהיו במאה הי"א לשתי היחידות האתניות העיקריות בארץ - ישראל, פרצה אחרי המלכתו של שאול. אין ספק כי המחשבה על השחרור מעול הפלשתים, שתרמה להקמת המלוכה, היתה אף המניע להקמת צבא - קבע, שבלעדיו לא היה הניצחון על צבא פלשת אפשרי. שורת המלחמות נפתחה בקרב לאחר שיהונתן הרג את הנציב הפלשתי בגבעה. שאול וצבאו התרכזו בגילגל שבערבות יריחו (שמואל-א יג, ד) ; אולם חלק ניכר של העם פחד להסתכן במלחמה גלויה נגד הפלשתים, וכאשר יצא שאול נגד הפלשתים למכמש היו אתו רק שש מאות איש. הפלשתים שלחו פלוגות - עונשין (משחית) נגד ישראל, ובקרב עמהן נחלו הפלשתים מפלה (שמואל-א יד, לא).

מלחמה נוספת התחוללה בעמק האלה; לפי הסיפור הוכרעה מלחמה זו על - ידי קרב ביניים בין גלית הפלשתי לדוד, ובמנוסתם נרדפו הפלשתים עד גת ועד עקרון. מלחמתו האחרונה של שאול בפלשתים היתה ביזרעאל, במורדות הגלבוע (שמואל-א כח-לא), בשטח החלש ביותר מבחינת השלטון הישראלי. בני ישראל ניגפו לפני פלשתים, שאול ושלושה מבניו נפלו, והפלשתים הצליחו כפי הנראה לכבוש את הערים הישראליות שבעמקים. נראה כי כמה מן הערים הכבושות השתחררו עד מהרה מן התלות בפלשתים, ובערים האחרות התבוללו הפלשתים בתושבים הכנעניים. מכל מקום לא יכלו הפלשתים אחרי ניצחונם זה לכבוש את מרכזי היישוב הישראלי בהר אפרים, כדרך שעשו אחרי מלחמת אבן - העזר.

מגע דוד עם פלשתים התחיל כבר בימי שאול, כאשר ברח דוד אל אכיש מלך גת ושימש אצלו מפקד גדוד שכירים. בסוף ימיו של שאול ישב דוד בצקלג, שהיתה אחת מערי ממלכת גת. דוד נהג באותה תקופה ואף בשנים הראשונות של מלכותו בחברון כוואסאל של הפלשתים, ורק לאחר שהומלך על הממלכה המאוחדת התחילו ההתנגשויות ביניהם. בשתי המערכות בעמק הרפאים שעל יד ירושלים הוכו הפלשתים (שמואל-ב ה, יח). במערכה השנייה רדף דוד את הפלשתים עד בואך גזר (שמואל-ב ה, כה). הנצחונות האלה שיחררו לחלוטין את הר אפרים ואת יהודה מן השלטון הפלשתי. לפי המסופר הכניע דוד את הפלשתים 'ויקח דוד את מתג האמה מיד הפלשתים' (שמואל-ב ח, א). לפי דברי - הימים-א יה, א, נכבשו גם גת ובנותיה מיד פלשתים. אחרי מלחמת גת כובש דוד את השפלה הצפונית ואת רצועת החוף (נחלת דן הקדומה), כולל דאר, ולבסוף את עמק יזרעאל ואת עמק בית שאן. חבלים אלה נכללים לאחר - מכן בחלוקה האדמיניסטראטיבית של שלמה למחוזות (מלכים-א ד). כל החלק הצפוני והמזרחי של ממלכת פלשת עבר לידי דוד. פלשת המכווצת הפכה ואסאלית של ישראל.



 

פלשת


הטריטוריה הפלשתית מתוארת בספר יהושע פרק יג ב-ג: 'זאת הארץ הנשארת כל גלילות הפלשתים וכל הגשורי. מן השיחור אשר על פני מצרים ועד לגבול עקרון צפונה לכנעני תיחשב חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעווים.' גלילות פלשתים הם כנראה המחוזות, שכונו לעתים גם מלכויות, שבראשם עמדו סרנים. היתה זו יחידה אתנית טריטוריאלית (חוץ מתוספת 'הגשורי' ו'העווים'), שגבולותיה המדיניים ניתנים בפסוקים אלה. נראה כי הגבול הדרומי של פלשת הוא נחל מצרים (נחל אל - עריש) והשיחור, כלומר הפלג המזרחי של הדלתה הוא אולי גבולם של העווים אשר ישבו מדרום לעזה (לפי דברים ב, כג). הנקודה הצפונית - מזרחית של הגבול היא צפונה לעקרון. יתרו של הגבול המזרחי משותף עם שבט יהודה, והגבול המערבי הוא חוף הים. נראה כי תיאור שטחה של פלשת בפסוקים אלה תואם את המצב שנמשך דורות אחדים אחרי התנחלותם ולפני התפשטותם במאה הי"א לפני סה"נ.' חבל - ארץ זה נחשב לפני בואם של הפלשתים ככנעני, ולפחות בחלקו ישבו, לפי המסורת הישראלית, 'ענקים' [יהושע יא, כא]. הוא בעצם אחד החבלים של נחלת שבט יהודה כמתואר ביהושע (טו, מה-מז), הכולל את השטח דרומה מקו הגבול עקרון - יבניאל לפי יהושע (טו, יא). לפיכך נראה שבתקופה זו לא עבר הגבול הצפוני של פלשת את הקו שמצפון ליבניאל - עקרון (ח'רבת מקנע?).

ניתן להניח, כי עם התפשטותה של פלשת במאה הי"א הגיע גבול ממלכתה בצפון לירקון, ובמזרח כלל חלקים ניכרים של נחלת שבט יהודה; בסיפורים על שמשון תמנה (תל אלבטאשי?) היא עיר פלשתית. ולבסוף, בתקופת ההתפשטות הגדולה ביותר, כלל את העמקים, ובעיקר את הערים שבעמק יזרעאל ובעמק הירדן. אפשר לומר שבעיקרו של דבר ובמשך תקופה מכרעת בקיומה, היחידה האתנית - מדינית פלשת כוללת את הגלילות הנזכרים בספר יהושע יג עם תוספת בצפון עד לירקון במזרח עד שיפולי הר יהודה.

בתוכו פנימה חבל פלשת מורכב בעיקרו מטריטיריות של חמש הערים, שהיו מחוברות בקונפדראציה. שלוש מערי הפנטאפוליס הפלשתי, עזה, אשקלון ואשדוד, היו ערי - חוף חשובות לפני כיבושן על - ידי הפלשתים, והן ידועות היטב בתקופה הכנענית. הן עמדו על דרך הים או בסמוך לה ושימשו בתקופות שונות מעוזים מצריים בדרך הים. מקומה של גת אינו ודאי, אולם נראה שגם היא היתה קיימת לפני הכיבוש הפלשתי. עקרון בלבד אולי נוסדה בידי הפלשתים, כי שמה אינו ידוע משום מקור לפני הכיבוש הפלשתי.

לציור דמותן של ערי הפנטאפיליס בתקופה הפלשתית הקדומה מצויים בידינו כמעט אך ורק מקורות מקראיים.



 

חמש ערי הפלשתים


עזה
הדרומית ביותר בברית המש ערי הפלשתים, היתה כנראה העיר הראשית של פרוביגציה מצרית בכנען ושימשה מרכז צבאי ואדמיניסטראטיבי במשך מאות בשנים. היא נזכרת כמרכז פלשתי חשוב ועיר בצורה בסיפורי שמשון (שופטים טז). היא כנראה המרכז העיקרי של הברית ושם נאספים סרני פלשתים לחגיגות וזבחים במקדש דגון; המקדש הגדול היה בעל שתי קומות ונשען על עמודים, ובו מקום, לפי המסופר, לשלושת אלפים איש.

אשקלון
מרכז צפוני יותר בדרך הים היתה אשקלון, שהצטיינה בנמלה הטוב. אשקלון, שהיתה עיר מדינה גדולה לפני הכיבוש הפלשתי, נזכרת פחות מעזה במקרא (סיפורי שמשון, שופטים יד, יט). לתקופתנו השובה בעיקר הזכרת חוצות אשקלון (שמואל-ב א, כ) - שוקי אשקלון, המעידה על מסחר פורח בעיר. ישנם מקורות אחרים הרומזים על חשיבותה של העיר במאות הי"ב והי"א לפני סה"נ. מסורת שנשתמרה אצל יוסטינוס מספרת, כי מלך האשקלונים ניצח את הצידונים שנה אחת לפני חורבן טרויה. כיוון שלפי המסורת הזאת צידון ולא צור היא המעצמה הפיניקית הגדולה, מכוונים הדברים למאה הי"א, ימי גדולתה של צידון. שלוש לוחיות באוצר השנהבים שנמצאו במגידו מכילות שמה של זמרת האל פתח במקדשו שבאשקלון - כלכל. באותו אוצר נמצאה גם קופסה עם כתובת, המכילה את שמו של רעמסס השלישי, ולפיכך נראה שלימיו יש לייחס את המקדש של האל המצרי פתה באשקלון. ולבסוף המקור האחרון מאותה תקופה הוא איגרתו של ון - אמין ; ייתכן כי אחד מן השמות של המלכים המופיעים באיגרת זו, ורכתא, היה מלך אשקלון.

אשדוד
העיר השכנה לאשקלון מצפון היא אשדוד. מעמדה החשיב בתקופת הברונזה המאוחרת הולך ומתברר מתוך תעודות שנמצאו לאחרונה באוגרית. מן המקרא ידועה אשדוד בתקופה הנדונה בעיקר מן הסיפור על נדודי ארון הברית. מן הידיעה שארון הברית נלקח אחרי המלחמה באבן - העזר משדה הקרב לאשדוד יש להניח, כי אשדוד היתה בתקופת מלחמות הפלשתים באמצע המאה הי"א הממלכה הפלשתית הראשית. לפי המקרא נמצא שם אהד (שמואל-א ה) משני המקדשים של האל דגון. על עליונותם של אנשי אשדוד על ממלכות פלשתיות אחרות באותו זמן מעידה אולי העובדה, כי הם ציוו להעביר את הארון קודם לגת ולאחר - מכן לעקרון.

עזה, אשקלון ואשדוד, נזכרות שלושתן באונומסטיקון של אמנופה מן המאה הי"א לפני סה"נ.

ידיעותינו על גת (שזיהויה אינו ודאי עדיין; אולי תל א – צאפי) מעטות מאלו שעל ערי הברית האחרות. בדומה לאשדוד ועזה היא נזכרת (יהושע יא, כב) כעיר שבה ישבו 'ענקים' קודם שנכבשה בידי הפלשתים, וילידי רפא[ים] שעליהם נמנה גלית הגתי [שמואל-ב כא, יט-' כ]. הידיעא הקדומה על גת מופיעה בסיפור על נדודי הארון. אנו למדים כי תיאור השליט בחבל - פלשת זה, מכל מקום בימיו של דוד, הוא מלך. לפי המקורות המקראיים רבה חשיבותה של גת בעיקר מימיו של דוד.

עקרון
(ח'רבת מקנע) היא הצפונית בין ממלכות פלשת, חלק משטחה ניתן לשבט דן, ובגבול שבינה לבין יהודה מתרחשים המאורעות המסופרים בסיפורי שמשון. פרט יחיד הנזכר במקרא בקשר לעיר עקרון בתקופה זאת הם שערי העיר (שמואל-א יז, נב).



 

ערים פלשתיות נוספות


נוסף לחמש הערים הראשיות – ערי - ממלכה של הקונפדראציה הפלשתית - אנו מכירים מן התקופה הקדומה לפחות שתי ערים נוספות - ערי-שדה (שמואל-א כז, ה) תמנה וצקלג. נזכרה עוד עיר אחת, יבנה, עיר פלשתית מבוצרת בימיו של עוזיהו (דברי - הימים-ב כו), הזהה עם יבניאל שבנחלת שבט יהודה, אשר לפי מקומה היתה כבר בגבולה הצפוני של פלשת לפני התפשטותה.

נראה ששלוש הערים האלה היו כעין מרכזי - משנה לבירות של הממלכות הפלשתיות, כפי שאנו למדים מתפקידה של צקלג, שהיתה נתונה לשלטונה של גת בימי דוד. אופיה העצמאי למחצה של עיר מטיפוס זה מסתבר מן המסופר במקרא על פעולותיו של דוד, שאמנם היה כפוף לאכיש מלך גת, אך היה רשאי לנקוט פעולות מסוימות כמעט על דעת עצמו.

בנוגע לערים קטנות יותר מסתפק המקרא בציון כללי של 'בנות' או חצרות, בדומה להגדרות של יישובים שונים בנחלאות שבטי ישראל.

עם התפשטות שלטונם של הפלשתים נתמנו, כנראה, במספר ערים חשובות מבחינה איסטראטגית נציבים, שהיו ממונים על חיל - מצב פלשתי. אגב תיאור המערכה על מכמש נודע לנו על נציב כזה בגבעת בנימין. התנקשות בנציב זה על - ידי יהונתן שימשה אות לראשית המרד בשלטון הפלשתי במרכז הארץ.

נציבי פלשתים נזכרים גם בגבעת אלהים (שמואל-א י, ה), אך לא נדע אל נכון אם זו עיר בפני עצמה או שזה אחד מכינוייה של גבעת בנימין. ייתכן שנציב נוסף ישב בבית לחם בעת מלחמתו של דוד נגד הפלשתים ('ומצב פלשתים אז בית לחם', שמואל-ב כג, יד).

על שלטונם של הפלשתים לפחות בעיר אחת נוספת, נודע לנו מן המסופר על מלחמת יזרעאל. הפלשתים תקעו את גווייתו של שאול בחומת בית שאן, ומן המסופר משתמע, כי בית שאן היתה בתקופה זו בידם והיה בה חיל - מצב פלשתי; יתכן שחיל - מצב זה נקבע בבסיס מצרי זה כבר בימיו של רעמסס השלישי.



 

המשטר


מן המקרא נודעים לנו פרטים ספורים בלבד על משטרם של הפלשתים ועל אירגונם החברתי.

בראש כל אחת מן הממלכות הפלשתיות עומד סרן; הכינוי 'סרן', יש מוצאים קשר בינו ובין המלה, השאולה אף ביוונית מלשון אחרת, ולה אולי מקבילה בלודית (15). לעתים מכונה השליט, כגון אכיש, מלך, תואר הידוע לנו לגבי שלטון הפלשתים ממקורות מקראיים מאוחרים יותר, בעיקר מדברי הנביאים (כגון: עמוס א, ח; ירמיהו כח, כ; זכריה ט, ח).

נראה, כי סרן לא היה בעל שלטון מוחלט, 'כפי שאנו למדים משיתופם של יועצים בהכרעות מדיניות וצבאיות חשובות, כגון בזמן פרוץ המגפה אחרי שנלקח ארון הברית בשבי, או בזמן המשא-ומתן בין אכיש לדוד. אין לדעת בוודאות, אם תפקיד הסרן עבר בירושה או שהסרנים היו שליטים נבחרים. לפי המקורות האשוריים המתייחסים לפלשת נראה, כי השלטון עבר בירושה, אולם בכוחה של האוכלוסיה היה להדיח את השליט.

הדעה המקובלת בדבר האירגון החברתי של הפלשתים היא, כי היה מיוסד על אריסטוקראטיה צבאית; משום אירגונם הצבאי המשוכלל ושיטות - לחימה וכלי - נשק מפותחים שלהם היו מסוגלים להשתלט על אוכלוסיה גדולה. נראה כי במשך תקופה ארוכה, ועד להתבוללותם באוכלוסיה המקומית, היו הפלשתים השכבה השלטת על אוכלוסיית גלילות פלשת, כנענית וישראלית כאחת.



 

אירגון צבאי


במשטר של האריסטוקראטיה הצבאית של פלשת שימשו ראשי הממלכות הפלשתיות - הסרנים - כראשי הצבא. השרים, המופיעים כיועצים לשליטים, שימשו ללא ספק מפקדים בדרגה גבוהה בצבא. עיקר הצבא היה מורכב מחיל - רגלים ומקשתים, כפי שאנו למדים ממלחמת יזרעאל (שמואל-א לא). מספר שמואל (א יג) אנו למדים על קיומו של חיל - רכב ופרשים ; ברור שמספרם שם מוגזם, אבל גם למספר קטן של רכב ופרשים היה תפקיד מכריע בקרבות שבשפלה.

הצבא התחלק למאות ולאלפים (שמואל-ב כט, ב). אנו מכירים כמה שיטות שנהגו בהן הפלשתים באירגון ההתקפות בעיקר מתוך המסופר במלחמת מכמש (שמואל-א יד, טו). המחנה העיקרי של הכוח התוקף ניצב במערכה; מן המחנה יוצאות פלוגות - עונשין המכונות המשחית. אנו למדים אף על מצב, שבו הן משמשות עמדות - אבטחה או משלטים במקומות חשובים, ובעיקר בעורף הכוח התוקף.

דרך מלחמה שהיתה מקובלת על הצבא הפלשתי, אך זרה לצבא ישראל, הוא קרב הביניים בין שני נציגים משני הצבאות, שתוצאותיו מכריעות כתוצאות הקרבות בין שני הצבאות. גלית מופיע בקרב - ביניים עם דוד בעמק האלה כנציג פלשתים. התיאור המפורט של תלבושתו וכלי נשקו של גלית הוא אחד המקורות החשובים ביותר להבנת נשקם של הפלשתים בראשית ימי דוד. הנשק והלבוש שונים מן הידוע לנו מן התבליטים המצריים במדינת הבו. לגלית קובע - נחושת (שמואל-א יז, ג-ז) ושריון - קשקשים עשוי נחושת. לרגליו מצחת נחושת, ובידו כידון (חרב ארוכה?) נחושת, וחנית גדולה שלהבה עשוי ברזל. לפני גלית הולך נושא צינה. החנית משולה למנור - אורגים, שבדומה לו היתה מחוברת אליו לולאה שבעזרתה אפשר היה להשליך את החנית למרחק ניכר (16); נראה כי זה אחד מטיפוסי החניתות האיגיאיות.

יש להדגיש אותם אלמנטים של לבוש השונים מן הידוע לנו על הפלשתים מן התיאורים המצריים: את מקומו של קובע - הנוצות תופס קובע - הנחושת; במקום שריון - רצועות מתואר כאן שריון - קשקשים, וכן מופיעים מגיני - רגליים שאינם ידועים מתיאורי הפלשתים. חשיבותו של התיאור הזה מרובה, כי זהו התיאור היחידי של איש - צבא פלשתי על נשקו, הידוע מן המקרא; תיאורים אחרים הם מקוטעים וחוזרים בעיקרו של דבר על פרטים בתיאורו של גלית.



 

פולחן ודת


אלוהי פלשתים (שופטים ו, ו) השונים, נזכרים פעמים מספר במקרא. האל הראשי של הפלשתים הנזכר במקרא הוא דגון, אשר שניים ממקדשיו, באשדוד ובעזה, וייתכן אף מקדש בבית שאן (דברי-הימים-א י, י), נזכרים במקרא. פסלו של דגון עמד במקדש שבאשדוד (שמואל-א ה). בעל זבוב (בעל זבול) שמקדש האורקול שלו היה בעקרון, מופיע במקור מאוחר יותר (מלכים-ב א), אולם נראה, שפולחנו של אל זה, לפי מוצא שמו ופירושו (בעל זבול, אחד מכינויי הבעל באוגרית), היה ידוע אף בתקופה הפלשתית הקדומה. מבין האלות מופיעה עשתורת או עשתרות, שמקדשה עמד כנראה בבית שאן. נראה שעשתרות זו מופיעה בתקופות מאוחרות בשמה הארמי עתרעתת, האלה של אשקלון בעלת פני אשה וגוף של דג.

כוהני דגון נזכרים פעם אחת בקשר לקורות ארון הברית (שמואל-א ה). ממנהגים הקשורים באמונות נזכרת נשיאת עצבים בקרבות (שמואל-ב ה, כא) וקיומם של 'בתי עצבים', כנראה מקדש ובו פסלי האלים.

עד כמה שאפשר לדון מתוך המקורות המקראיים המספרים בדתם ואמונתם של הפלשתים נראה, כי לפחות החל במאות הי"א ואילך סיגלו להם הפלשתים את הדת השמית - כנענית בעיקרה. שמות אלוהיהם כנעניים ויש לזכור בין היתר שמות הערים, כגון בית דגון בנחלת שבט יהודה ונחלת אשר, המעידים על פולחן נפוץ של אל זה בארץ כנען לפני בואם של הפלשתים. אף במנהגיהם אין כל רמז למסורת לא שמית. נראה כי יחד עם חלק מן הפאנתיאון המקובל סיגלו להם הפלשתים את אמונותיו ומנהגיו, אף כי לא מן הנמנע הוא, שיסודות פלשתיים קדומים שרדו ונשתלבו באמונתם ובפולחנם.



 

תולדות המחקר


הפלשתים היו מאז אחד ממוקדי ההתעניינות של פרשני המקרא וחוקרי תולדות ישראל. מתוך הגירסאות השונות בתרגום השם פלשתי שבתרגומי המקרא אנו למדים על חוסר ודאות אשר קינן בלב המתרגמים והפרשנים כבר בתקופות הקדומות ביחס למוצאם ולזהותם של הפלשתים. מימי ראשית הפרשנות המקראית הקדומה הובאו השערות רבות להסבר שמם וייחוסם האתני של הפלשתים.

עד המאה הי"ט לא נתחדש שום חידוש של ממש במחקר הפלשתי; תלי תלים של השקפות ודברי פרשנות בקשר לפלשתים היו לרוב בגדר השערות וסברות (17). רק עם גילוין ופיענוחן של הכתובות המצריות במקדשי רעמסס השלישי במדינת הבו ועם גילוי תעודות מצריות נוספות, המזכירות את גויי הים וביניהם הפלשתים, נוספו לתעודות המקראיות מקורות היסטוריים ראשונים במעלה, שעליהם אפשר היה לבסס את מחקר הפלשתים. במאה הי"ט עם התפתחות המחקר של תרבותיות המזרח הקדמון, משנצטרפו לשני היסודות האלה גם תוצאותיו של מחקר לשוני, גיאוגראפי - היסטורי וארכיאולוגי, הפך המחקר של הפלשתים לדיסקיפלינה מדעית, היסטורית - ארכיאולוגית. שאמפילין, מפענח כתב החרטומים, היה הראשון אשר הציע את זיהוים של הסימנים ההייריגליפיים, שאותם קרא PRST, עם הפלשתים של המקרא. מאותו זמן נחקרו היטב כל המקורות המצריים המזכירים את הפלשתים כאחד מגויי הים, ושורה ארוכה של חוקרים, החל בלפסיוס ועד לגארדינר ווילסין, עסקה בהעתקתם, פיענוחם ופירושם של התבליטים והפאפירוסים שבהם נזכרים או מתוארים הפלשתים. לעומת המקורות המצריים לא השפיע כמעט פיענוחן של התעודות האשוריות על המחקר של ההיסטוריה הפלשתית הקדומה. אמנם, בכתובות האשוריות נזכרת פלשי תכופות, אולם רק מסוף המאה התשיעית ואילך ; בעיקרם מבהירים המקורות האלה את רקע המאורעות בתקופת מלכי ישראל ויהודה, כפי שהם משתקפים במקרא, ואין בהם כדי להפיץ אור על פרקי - זמן קדומים בקורותיהם של הפלשתים.

המחקר הארכיאולוגי של התרבות הפלשתית החל רק בראשית המאה העשרים. כשהונהגה בחפירות שיטה סטראטיגראפית, הבחינו ארכיאולוגים בממצא פלשתי בשכבות מוגדרות, בעיקר בתלי השפלה והחוף. הראשונים, שעמדו על ייחודו של הממצא הפלשתי ועל קשריו לתרבות האיגיאית היו הארכיאולוגים הקלאסיים. חוקריס כגון וולש, טירש, ובעיקר מקנזי (18) מצאו קשרים בין קבוצות כלי - חרס שנמצאו בתלי פלשת, בשכבות תקופת - הברזל הקדומה, והוגדרו כפלשתיים, ובין כלי - החרס המיקניים. מקנזי, שחפר בבית - שמש, ופיתיאן - אדמס, שחפר עם גרסטאנג באשקלון, חשפו שם שכבות פלשתיות עשירות בממצאים, והם עמדו במחקריהם על הרקע האיגיאי של התרבות הפלשתית בכללותה. להגדרת המושגים על תולדות הפלשתים ותרבותם תרם הרבה מקאליסטר, אשר מחקרו על הפלשתים, בו שולבו תוצאות חמירותיו בגזר, מציע סיכום כל הידיעות שנצטברו עד זמנו. חפירותיהם של פטרי בתל ג'מה, של אולברייט בתל בית - מרסים, וחפירות נוספות בבית - שמש, קידמו את מחקר התרבות החומרית של הפלשתים, שהרי בכל התלים האלה נמצאה שכבה מוגדרת היטב כשכבה פלשתית. ממצאי שכבות אלה חיזקו את ידי החוקרים שטענו לזיקה בין התרבות הפלשתית לתרבות האיגיאית.

יסוד נוסף, נוסף לכלי - החרס, שאפשר היה לייחסו לפלשתים, נמצא בארונות חרס דמויי אדם שבבית שאן, אשר יוחסו לקבורות של חיל מצב פלשתי במבצר חשוב זה שבארץ העמק. גילוי ארונות דומים בתל אל - פארעה ובלכיש, וחפירות נוספות בתלים אחרים בשפלת החוף בעיקר תל אל - עג'ול (בית - עגליים), תל - ג'רישה, תל - קסילה, ולאחרונה באזור ובאשדוד, עזרו בקביעת הסטראטיגראפיה, הכרונולוגיה והטיפילוגיה של הממצא הפלשתי, אף הביאו אתם חומר נוסף שאפשר לייחס לתרבות המלשתית בבנייה ובמלאכת המתכת.

נעשו אף נסיונות ראשונים בחקר אנתריפילוגי של הפלשתים. ואם גם בחפירות אלה, כמו בשאר הבדיקות והסקרים, נתברר שהתרבות הפלשתית מרחה בעיקר בתחום התנחלותם העיקרית של הפלשתים בחוף הדרומי ובשפלה, הרי העמיד לפנינו ממצא פלשתי שנחשף באתרים מרוחקים יותר בעיות הנוגעות להתפשטותה של התרבות הפלשתית מחוץ לפלשת גופה, אם בדרך התיישבות ואם על - ידי קשרי מסחר או חילות - מצב. על כמה מן הבעיות שהתעוררו בעקבות גילויים אלה ננסה לעמוד בפרקים הבאים.



 

בעיות המוצא


שאלת זיהויה של כפתור עם כרתים, שעליה עמדנו בבדיקת המקורות המקראיים, היא שאלה יסודית במחקר מוצא הפלשתים גם כיום. ברור, כי לו היה המחקר הלשוני מאשר את הזיהוי הזה, הנראה מבוסס למדי לפי המקורות המקראיים, קשה היה להימנע מלהסיק את המסקנה, כי כרתים והאיים הסמוכים לה היו מולדתם של הפלשתים, או לפחות שימשו תחנתם האחרונה לפני מסעותיהם הגדולים בנתיבי הים.

לזיהויה של כפתור עם כרתים מסייע השם כפתר בתעודות האכאדעת, שהוא שם ארץ רחוקה, ולפי אחת התעודות, מעבר לים. אף בכתבי אוגרית הוראתה של כפתר כפי הנראה כרתים. הכינוי המצרי לכרתים הוא כפתיו, דומה בצלילו לכפתיר, ולזיהויו עם כרתים עדויות ארכיאולוגיות חשובות. רובם של החוקרים מסכימים אפוא לזיהוי כפתור - כפתיוכרתה. אולם כמה מן החוקרים, הנעזרים בתרגום כפתיר בתרגומי השבעים ובאונקלוס בשם קפדיקה (תרגום שמקורו, כנראה, בשיבוש שנגרם ללא ספק על - ידי חשיבותה של קפדוקיה בזמנם) טוענים שהכוונה גם בכפתיר וגם בכפתיו לחלק הדרומי - מזרחי של אסיה - הקטנה, ובעיקר לקיליקיה.

נוסף לבעיית כפתור - כפתיו מנסה המחקר הלשוני - האתנולוגי למצות את האפשרויות הניתנות במחקר מלים ושמות פלשתיים. כמה מתוך שמותיהם של שבטי גויי הים ידועים לנו כבר מתקופת אל - עמארנה וימי רעמסס השני, אבל מכרעת לגבי הפלשתים רשימתו של רעמסס השלישי. כבר עמדנו על כך, כי ברשימה זאת, שבה מופיעים הפלשתים לראשונה ביחד עם ת'כר ודננ. ניתן אפוא להניח שהיתה קיימת קירבה כלשהי ביניהם, ובראשית המאה הי"ב ידעו המצרים על הקירבה שבין שלושת השבטים האלה, ואולי גם הכירו את התחנות האחרונות שבמסעותיהם, אם לא את מוצאם. ברם, גם בתחום מחקר זה חלוקות הדעות, והמחקר הגיאוגראפי - אתני ולשוני בנידון זה נותן כר רחב להתגדר בו (19). נמנה רק כמה מן הדעות :

השם דננ, יש מן החוקרים המקשרים אותו בקיליקיה, בהסתמכם על הכתובת הדו - לשונית בפיניקית ובכתב היירוגליפי חתי (המאה הט' לפני סה"נ); אחרים מקשרים אותו בקיפרוס, אותו כינו האשורים ידננ, ויש מסבירים את השם, אי של הדננ (20)



 

ת'כר


קשור לפי יש - אומרים בסיקילים ובאי סיציליה, ואילו אחרים רוצים לראות בהם כאלו שבאו מקיליקיה, ולפי המיתולוגיה היוונית יסדו את סאלאמיס שבקיפרוס (בקשר לכך ראויים לתשומת - לב שני תיאורים של ת'כרים שנתגלו באנקימי הסמוכה לסאלאמיס).

ובאשר לפלשתים, אחד הנימוקים החשובים לטוענים למוצא האיגיאי של הפלשתים הוא הסימן הציורי הידוע של ראש גבר בעל קובע - נוצות, המשותף לשלושת גויי הים הנ"ל, המופיע בדיסקוס מפיסטיס שבכרתים, שזמנו כנראה המאה הט"ו לפני סה"נ. לעומתם טוענים חוקרים אחרים לזיהוי הפלשתים עם אחד העמים האיליריים, ששמם בא משם המקום פליסטה וכונו פלסטינואי בלשון האיליריים. אחרים נוטים לזהותם עם הפלאסגים, בהסתמכם על קשר אתימילוגי מפוקפק ועל מסורת על הפלאסגים בכרתים.

נראה שמבחינה גיאוגראפית -היסטורית ואתנולוגית קיים כיום בבעיית מוצאם של הפלשתים הבדל בין שתי אסכולות עיקריות. אסכולה אחת טוענת למוצאם מכרתים או הים האיגיאי בכללו; בדעה זו מחזיקים גם אלה הטוענים למוצאם האילירי של הפלשתים, כי לאחר שנדדו מאיליריה דרך הים האיגיאי הגיעו אף לכרתים. הרעיון העיקרי בקביעת מוצאם של שלושת השבטים של גויי הים ובעיקר הפלשתים אצל חוקרים כגון קרצ'מאר, שכרמאיר, בעפנטה, גיאירגייב ואחרים, הנבדלים זה מזה בעמדתם בפרטים שונים, הוא, שהם היו שבטים או עמים ממוצא הידו - אירופי: אילירי, פלאסגי, תראקי - פריגי, וכדומה. האסכולה השנייה אפשר להגדירה כאנאטילית; לפיה מוצאם של הפלשתים הוא מקיליקיה המערבית, ולפי ויינרייט מחבל - ארץ אשר משני עברי הנחל קלקדנוס, ששם ישבו לדעתו הפלשתים בשכנות הת'כר.

בעיה מיוחדת מהווה קבוצת מלים ושמות פלשתיים: על מוצא המלה סרן נכתב רבות. רבים רואים בה יסוד קדם - יווני, אילירי או לידי, שנכנס ליוונית.

מחקר מוצא הפלשתים נמצא עתה בעיצומו של דיון פילולוגי והיסטורי. תעודה חדשה עשויה להפיץ אור נוסף, ואולי לשנות את השקפותינו; די להזכיר את החשיבות שבפיענוח של לשון פריטי - יוונית בכתב הליניארי B. חשיבות רבה תהיה כנראה לתעודות (אשר לעת עתה רק תוכנן נתפרסם) (21) מתוך הארכיון של אוגרית, ובהן חליפת - מכתבים בין מלכי אוגרית וקיפריס. זמנן של התעודות האלה הוא כנראה סוף המאה הי"ג, ימיה האחרונים של ממלכת אוגרית והחתים הנאבקת על קיומה; ומסופר בהן, בין היתר, על משלוח אניות נגד ארץ הליקים. ליקים שבתעודות אלה הוא שבט גויי הים הידוע מכתובת מרנפתח. ייתכן שמשתקפת כאן הברית בין מצרים רבין אויביה לשעבר לשם הדיפה משותפת של גויי הים, העולים בים וביבשה לחופי סוריה וארץ - ישראל. נראה שהמשך המחקר ההיסטורי והלשוני עשוי להרחיב בהרבה את הבסיס להכרת אופיה של תרבות הפלשתים.



 

הערות


(1) בשנתו השמינית של רעמסס השלישי לפי הכרונולוגיה המקובלת (הגבוהה) 1190 לפני סה"נ, ואילו לפי הכרונולוגיה הנמוכה 1162 לפני סה"נ, ור' ;
p.192 , 1950 A. Scharff – A.Moortgat, Agypten und Vorderasien im Altertum , Munchen
A. Gardiner , Egypt of the Pharaohs Oxford 1961 שנתו השמינית של רעמסס השלישי היא 1174 לפני
סה"נ

(2) 262 p. ,Anet הטכסט העברי של רוב המובאות לפי א. מלמט (עורך): מקורות לתולדות ישראל וארצו בתקופת המקרא אלף השני לפני סה"נ, ירושלים תשכ"ה.

(3) Anet, p. 262

(4) ibid

(5) A.Gardiner , Anient Egyptian Onomastia I ,London 1974, pp. 24 ff. Nos.262, 263, 264, 268.

(6) Anet , pp. 25-29

(7) ב. מזר : הפלישתים וייסוד ממלכות ישראל וצור, ירושלים תשכ"ד.

(8) Medient Habu I, pl. 43.

(9) ibid., pl. 44.

(10) W.Wrezinski, Atlas zur altagyptischen Kulturgeschichte, II, Leipzig 1935, pl. 160 b.

(11) ibid., pl. 160

(12) פרט אולי לתיאור שבויים קשישים עלי זקן, שם, לוח 159, שייתכן שכולל הוא גם פלישתים.

(13) ibid pl. 137

(14) R. A. S. Macalister, The Philistines, London 1913, p.39

(15) ר' לאחרונה אצל ח. רבין, ספר סגל, ירושלים תשכ"ה, ע"מ 154.

(16) סיכום טוב של התיאוריות השונות נמצא בספרו של מקאליסטר passim (ר' הערה 14).

(17) PEF Qst, 1955, 58ff. , מנור אורגיםs Javelin and the ' Y. Yadin, Goliath

(18) לתולדות המחקר הארכיאולוגי של הפלשתים ר' ב. מייזלר (מזר) : תולדות המחקר הארכיאולוגי של ארץ – ישראל , ירושלים. תרצ"ן עמ' 66, 96,וכן 114-118 W. F. Albright, The Archaeology of Palestines
1961, pp.

(19) הביבליאוגרפיה העיקרית הדנה במוצאם של הפלשתים ולשונם, מרוכזת אצל מקאליסטר (ר' הערה 14). CAH II, H. R. ובעיקר ההערות
Hall, pp. 275-294; G. Bonfante, Who were the Philistines, AJA 50 (1946) pp.251-262. ,9 ,4-1, 15, 14, 12, 11. A. Wainwright, Some Sea Peoples, JEA 47(1961) ; pp. 71-90 pp. 81-78 V. Georgiev, Le dehiffrement des insriptions minoennes, Annuaire de lUniversite de Sofia, Fac. Hist. Phil. 45(1948-9) liv. 4p. .45; J. Y. Berard, Philistines et Prehellenes, Revue Archeologique XXXVII(1951) pp. 129-142

(20) י. ידין : ודן למה יגור אניות. מערבו של גליל וחוף הגליל, ירושלים תשכ"ה.

(21) J. Nougayrol, Comptes Rendus Academie des Inscriptions et Belles Letters 1960, pp. 165-166

ביבליוגרפיה:
כותר: הפלשתים ותרבותם החומרית
שם ספר: הפלשתים ותרבותם החומרית
מחברת: דותן, טרודה
תאריך: 1967
הוצאה לאור : החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך