עמוד הבית > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > חוק וחברה במקרא > החוק בספר דברים

תקציר
עמדת ספר דברים כלפי הפולחן באה לידי ביטוי בעיקר בדרך השלילה ונראה שספר דברים בא לצמצם את הפולחן ולתעל אותו לאפיקים סוציאליים.

 
המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים (חלק ה) | מחבר: משה ויינפלד
 

י"ל מאגנס

על אף הדגשת חשיבותו של "המקום הנבחר" בספר דברים הרי היחס לפולחן כשלעצמו הוא פאסיבי ביותר בספר זה. עמדת ספר דברים כלפי הפולחן באה לידי ביטוי בעיקר בדרך השלילה. כך עולה לפנינו בספר זה שלל של ציוויי בל תעשה: איסור הבמות, מצבות ואשרים וכן איסורן של כל הפונקציות הפולחניות, העשויות להתבצע מחוץ למקדש המרכזי: לעומת זאת בולט ביותר בספר העדר מצוות עשה הכרוכות בפולחן המקדש כגון: הקרבת קרבנות ציבור, קיום העבודה במקדש, היחס כלפי המקדש(2) ועוד. בצדק העירו(3) איפוא שספר דברים בא לקצץ בפולחן ולצמצמו ולא להגדילו ולהאדירו. חיסול הפולחן בפרובינציה וודאי לא פעל להרחבת המוסד הפולחני כי אם להיפך. ואכן נראה כי ספר דברים תופס את הפולחן תפיסה שונה מזו שתפסוהו יתר המקורות שבתורה ורשות ניתנת להניח כי תפיסה זו מייצגת מפנה בהתפתחות אמונות ודעות בדת ישראל. ננסה לעמוד במסגרת קצרה זו על מהותה של תפיסה מיוחדת זו ונתחיל בתפיסת הקרבן.


 

הקרבן ותרומות הקודש


דבר ראשון המזדקר לפנינו בשעה שאנו מנסים לעמוד על משמעותו של הקרבן בספר דברים הוא, שאין מוצאים בספר זה הקרבת קרבן לשמו. האל, לפי השקפת ספרנו, איננו זקוק ל"ריח ניחוח"(4) של הקרבן, ולכן אין כאן זכר לכל אותם הקרבנות שיש להקריבם "אשה לה'" והנחשבים "לחם אלהים" עפ"י ספר הכוהנים וספר הקדושה.(5) נעדרים כאן לגמרי קרבנות חטאת ואשם,(6) הבאים לכפר על חטאים בשוגג, טומאה, שבועת שקר, גזלה וכחש (ויק' פרקים א-ה), כי לפי השקפת מחברנו עצם הקרבן איננו מכפר, אלא ההיטהרות והתשובה הזכה הכרוכות בווידוי ותפלה, הן הן המעבירות חטא ופשע (ראה להלן). המקום היחידי בספר דברים, שבו נזכר טקס הדומה באופיו לקרבן חטאת ואשם,(7) הוא פרשת עגלה ערופה (דב' כא, א-ט). אך דווקא מפרשה זו אפשר ללמוד על עמדתו המיוחדת של מחבר הספר לקרבן. אין מקיימים כאן טקס הקרבת קרבן הקשור בשחיטה, קבלת הדם וזריקתו, (8) כי אם עורפים את ראש העגלה בנחל איתן ובזה מסתיים טקס הקרבן.



 

מקום הכוהנים בפולחן.


נוכחות הכהנים כאן(9) איננה באה לשם ביצוע הטקס הריטואלי, כי את זאת עושים הזקנים; הכהנים נמצאים כאן אך ורק כדי להבטיח את אופיו הדתי של הטקס, בהשגיחם על מילוי המצווה על כל דקדוקיה.(10) בעיני מחברנו כל הטקס איננו אלא מעשה סמלי(11):העגלה נערפת כביכול במקום הרוצח, ו רחיצת ידיים של הזקנים באה להביע היטהרות מאשמה ופשע (השווה תה' כד, ד; כו, ו(12); עד, יג ועוד). אין כאן שום "מיאסמה",[מעין "ענן " מבשר רע] המרחפת על העיר ושהטקס בא כביכול להרחיקה. אין סומכים ידיים על העגלה ואין מטעינים עליה את החטא, כפי שזה נעשה לגבי השעיר לעזאזל (ראה ויק' טז, כא), כי בעריפה עצמה לא נתכפר החטא; העריפה ורחיצת ידיים הן פעולות סמליות בלבד ואילו כיפור החטא נעשה על-ידי הווידוי והתפילה שבסוף הטקס (פסוקים ז-ח). המכפר בטקס זה הוא האל עצמו(13) ללא כל מיצוע בניגוד לספר הכוהנים, שם קרבן כפרה מבוצע על-ידי הכהנים ורק באמצעותם מתכפר העוון; השווה הניב הנפוץ בספר ויקרא: "וכפר עליו הכהן". בספר דברים הכפרה מתאפשרת על-ידי הווידוי של זקני העיר, המייצגים את תושבי העיר החוטאת, והמבקשים כפרה מהאל על-ידי תפילתם, ואילו בספר הכוהנים נעשית הכפרה על-ידי הקרבה והקטר, שאינם מלווים שום וידוי או תפילה מצד האיש הטעון כפרה.



 

שתי המטרות של הקורבן בספר דברים .


הקרבן בספר דברים כולל בעיקר זבחי שלמים, הנאכלים במקדש על-ידי בעליהם, והנועדים להארחת העני הלוי, הגר, היתום והאלמנה. ההטעמה המתמדת על שיתוף האלמנטים חסרי מעמד סוציאלי נאות באכילת הזבח, יוצרת את הרושם כאילו כל עיקרו של הזבח איננו בא אלא כדי לתמוך באנשים עניים אלה. ואכן המחבר עצמו רומז על כך. אחרי צוותו על שמחת החג, יחד עם האלמנטים הנ"ל, הוא ממשיך ואומר: "וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החוקים האלה" (טז, יב). וכמה מעניין הדבר שספר המכריז על ריכוז הפולחן ב"מקום הנבחר" איננו פוקד אף במלה אחת את קרבנות הצבור (התמיד ומוספי החג) שהיוו את "עבודת האלהים" העיקרית במקדש האחד.(14) הסיבה לכך היא שמחברנו עוסק בעיקר בקרבנות הפרט העשויים להבות את האנשים חסרי האמצעים, אך אין לו כל עניין בקרבנות ציבור העולים כולם לגבוה.

הקרבן על פי השקפת ספר דברים איננו מוסד דתי אינסטיטוצינאלי [בעל סמכות חוקתית ] כי אם מוסד דתי אישי-פנימה הוא בא לשמש בעיקר שתי מטרות: א) מטרה סוציאלית הומאנית-שיתוף העניים בסעודת הזבח, כפי שראיני לעיל; ב) מטרה דתית אישית - מילוי חובה דתית והבעת תודה לאל באמצעות שילום נדר (יב, ו, יא, יז, כו; כג, כב-כד). הקרבן עצמו אינו נחוץ לאל, הוא רק מהווה ביטוי של תודה לאל ובזה כל חשיבותו.(15) וראוי לציין בהזדמנות זו שהביטוי "שלם נדר" אינו מצוי בספרי התורה מחוץ לספר דברים (כג, כב).



 

חשיבות הכוונה הטובה


בספרנו מתגבשת ההשקפה, שהקרבן הוא טפל והעיקר היא הכוונה הטובה; ולכן אין לכפר על עבירה בקרבן בלבד. הטקסים הפולחניים המתוארים בספר דברים מלווים תמיד תפילות והודיות בניגוד לפולחן שבספר הכהנים שהוא כולו דממה;(16) כך-כפי שראינו לעיל - מלווה טקס עגלה ערופה בתפילה, שהיא בקשת כפרה; הביכורים המובאים לבית הבחירה מלווים תפילת הודיה (כו, א-יא) ולביעור המעשר מצטרף וידוי שלילי, שבו מודיע המתוודה שלא חטא ולא נתרשל בקיום המצוות.


הערות
1. מאמר זה מהווה הלק מתוך עבודת-מחקר הנעשית באוניברסיטה העברית בהדרכת פרופ' י. א, זליגמן וד"ר ר. צ. ורבלובסקי. הקיצורים הבאים במאמר זה לשם סימון מקורות התורה הם: ס"י – ספר יהוה (Jahwist :J); ס"א – ספר אלהים (Elohist :E); סי"א – ספר יהוה-אלהים (JE=); ס"כ – ספר הכהנים (Priesterkodex :P), סה"ק – םפר הקדושה (Heiligkeitsgestz:H= ויק' יז-כו); ס"ד – ספר דברים (D=); סה"ב – ספר הברית (= שמ' כא-כג).
2. השווה; בס"כ ו"מקדשי תיראו" (ויק' יט, ל ; שם כו, ב) וכן כל המקומות המזהירים על טימא המקדש וחילולו (ויק' כא, כג; במ' יט, יג ועוד).
3. ראה G. Von Rad, Das Gottesvolk im Deuteromium, BZAW 1929, pp. 14-15 וראה גם דברי י. קויפמן בתולדות האמונה הישראלית, כרך ב עמ' 272: "התוצאה היתה… הפקעת חיים הדתיים היום יומיים של רוב העם מרשות הכהן והמקדש בכלל".
4. ראה בר' ה, כא; שמ"א כו, יט וכן הנוסחאות; המרובות בס"כ.
5. ראה ויק' ג, טז: שם כא, ו, ח, יז ועוד: השווה: לחם פנים, שמ"א כא, ז ; שמות כה, ל ועוד.
6. החטאות ואשמים אינם חידוש של ס"כ, ראה מל"ב יב, יז; מיכה ו, ז, וביחס לאשם שמ"א ו, ג, ח, יז.
7. ראה לפרשה זו: Dillmann, Numeri, Deuter. Und Josua, Exeget. Handb., 1886
8. אין להסביר עובדה זו של חוסר נימוסי פולחן רגילים בכך שהטקם מתבצע מחוץ למקדש כי גם קרבן המתבצע מ"חוץ למחנה" נוהגים בו על-פי ס"כ כל הנימוסים האלה. כך הפרה האדומה, המוצאת מחוץ למחנה (במ' יט, א ואילך), (שאף היא בדומה לעגלה ערופה [דב' כא, ג] "לא עלה עליה על") נשחטת, ומזים מדמה ושורפים אותה וכו'.
9. יתכן שפסוק ה בפרשה זו, המדבר על הכהנים בני לוי, הוכנס על-ידי עורך הספר ולאהיה קיים במסורה הקדומה על עגלה ערופה; אך אנו דנים לגופן של השקפות העורך ולא חשוב לנו מה היה החומר שממנו שאב.
10. עיין Driver, Deuteronomy, ICC, p.243.
11. ביסודו של הטקס מונח כפי הנראה נימוס מאגי-אנימיסטי (ראה י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך א, עמ' 569), אך בספרנו מופיע הטקס כשהוא כבר משוחרר מכל זיקה מאגית.
12. ראה לפסוק זו: H. Schmidt, Psalmen, HAT 1934.
13. ראה Steuernagel, Deuteronomium und Josua, Handkommentar zum AT, 1900 S.. ועיין גם G. Von Rad, Theologie des A.T., 1957 S. 269
14. ראה על הקרבת עולת תמיד על מנחתה נסכה בתקופת בית ראשון, ניתן ללמוד באופן ברור מתוך מל"ב טז, יג-טו. פסוק זה איננו מתיישב עם תורתו של ולהאוזן, שלפיה קרבן התמיד הוא יצירה מאוחרת שהתגבשה בתקופת בית שני (Prolegomena, Meridian Library p. 79).
15. ספרות החכמה במדה שהיא דנה בקרבן, מזכירה אף היא רק את הזבח הקשור בתשלום נדר (ראה מש' ז, יד; איוב כב, כז; קה' ה, ג-ד ועוד). הנודר נדר מבטא את בטחונו המלא באלהים, יהבטחון באל והשלכת יהבו עליו הם עיקר גדול בתביעותיה הדתיות של החכמה (על הקשר בין ספר דברים לחכמה ראה במאמרי : "זיקתו של ספר דברים לחכמה", ספר היובל ליחזקאל קויפמן, ירושלים תשכ"א).
16. ראה תולדות האמונה הישראלית, כרך ב, עמ' 476. ההבדל בין ס"כ וס"ד בשטח זה בולט דווקא בפעולות פולחניות שמחוץ למקדש, כי על הטקסים המבוצעים בתוך המקדש אין בספר דברים כמעט ולא כלום. כך למשל על פי ס"כ מריעים הכהנים בחצוצרות בשעת מלחמה (במ' י, ט) ואילו על-פי ספר דברים יוצא הכהן בשעה זו לדבר אל העם כ, ב. בס"כ ההכרעה המשפטית נעשית עי- ידי חושן המשפט (שמ' כח, טו, כט, ל) באמצעות האורים והתומים שבו (השווה משפט האורים במ' כז, כא) [שהווה מעין מכשיר לדרישת האלהים, שעיקר השימוש בו היה על-ידי הפלת גורלות, ראה י. א. זליגמן, ערך התגלות אלהים, אנצ. מקראית, כרך ב, טור 887)] ואילו על-פי ספר דברים ההכרעה נעשית על-ידי כהנים ושופטים, שאינם נזקקים לכלי קודש כלל (יז, ט; יט, יז).



לקריאת חלקו הקודם של המאמר: המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים : חלק ד

ביבליוגרפיה:
כותר: המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים (חלק ה)
מחבר: ויינפלד, משה
שם ספר: מיקראה בחקר המקרא : ליקוטי ''תרביץ'' א
מחבר: ויינפלד, משה
תאריך: 1979
הוצאה לאור : י"ל מאגנס
בעלי זכויות: י"ל מאגנס
הערות: 1. ליקט המאמרים: משה וינפלד.
2. משה וינפלד הוא גם מחברם של חלק מהמאמרים.
הערות לפריט זה:

1. זהו חלק ה של המאמר.

מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך