עמוד הבית > עולם המקרא > ארכיאולוגיה מקראית

תקציר
המאמר מספר את סיפור גילויין של מגילות קומראן בידי הבדווים ומתאר את החפירות הארכיאולוגיות באתר. המחבר עומד על הקושי בזיהוי בעלי המגילות ומכריע כי מדובר בבני כת האיסיים.

 
גילוין של מגילות מדבר יהודה וזיהוי בעליהן | מחבר: מגן ברושי
 

י"ל מאגנס

גילוי שבע המגילות ורכישתן

את המגילות הגנוזות, התגלית הבלתי צפויה והחשובה ביותר שנעשתה בארץ-ישראל, גילה רועה בדווי בשם מוחמד א-דיב (מוחמד הזאב). בסתיו 1946, ברעותו את עדרו סמוך לעינות צוקים (עין פשחה), לא הרחק מים המלח, יחד עם שני בני דודיו, אבדה לו עז. בחפשו אחר העז, מצא פתח קטן של מערה. בחשדו כי העז נכנסה למערה, זרק פנימה אבנים כדי להבריחה החוצה, ואז שמע רעש של כלי חרס נשברים. הרעש עורר את סקרנותו, והוא נכנס למערה ומצא בה כעשרה כדים. מוחמד החל לשבור את הכדים במקלו, בקוותו למצוא בהם אוצר. תקוותו נכזבה; כסף וזהב לא נתגלו לו, אבל באחד מן הכדים מצא כמה גווילי עור. הוא סבר, שניתן יהיה להשתמש ביריעות אלה לעשיית רצועות לסנדליו, ועל כן לקחן לסנדלר בבית לחם. הלה, ששלח את ידיו גם במסחר עתיקות, הסביר למוחמד א-דיב, שאם כי העור בלה ולא יצלח לתיקון הסנדלים, הרי אלו עתיקות שעשויות להימכר בכסף. כרגיל בחלק זה של העולם (ומה גם באשר לעתיקות המגרות את הדמיון), קיימות באשר לפרטים כמה גירסאות. יש אומרים, כי אותו בדווי ובני דודיו לא במרעה עסקו, אלא בהברחת צאן מעבר הירדן לארץ-ישראל המערבית. מכל מקום, לגבינו אין נפקא מינא בכל אותן גירסאותן באשר לעובדות העיקריות, אין כל מחלוקת: את המגילות גילה רועה בדווי במקרה. ככל הנראה היו אותם גווילים שלוש מגילות - מגילת ישעיהו השלמה (מגילת ישעיהו א), מגילת פשר חבקוק וסרך היחד.

בינתיים הובאו בסוד העניין כמה אנשי עסקים מבית לחם. אחד מהם שכנע את בני דודיו של מוחמד שיקחוהו למערה. חיפושיו העלו תוצאות נאות: מגילת מלחמת בני אור בבני חושך, מגילת ההודיות, מגילת ישעיהו ב ומגילה חיצונית לספר בראשית.

הסנדלר-הסוחר הידוע בכינויו 'כנדו', היה נוצרי בן העדה הסורית. בקיץ 1947 תיווך בין הבדווים לראש עדתו, המטרופוליט אתנסיוס ישוע שמואל, והכומר קנה את שלוש המגילות שנתגלו ראשונה, ואת המגילה החיצונית לספר בראשית. עבור ארבעתן שילם עשרים וארבע לירות, ששווין באותם הימים היה כמאה דולר.

המטרופוליט הראה את המגילות שרכש לכמה מלומדים, יהודים ונוצרים, וכולם היו בדעה שאכן אלה כתבי-יד עתיקים. אחד מהם, המלומד ההולנדי ון דר פלוך, לימים חוקר מגילות מובהק, זיהה נכונה את ספר ישעיה, אבל לדעתו נכתב כתב-היד בימי הביניים.

בסתיו של אותה שנה חזר פרופ' א"ל סוקניק משנת שבתון בארצות הברית. בסוף חודש נובמבר נודע לו מפי סוחר ארמני ירושלמי על כתבי-יד עבריים העומדים למכירה. ב- 29 בנובמבר נסע לבית לחם וקנה שתי מגילות, את מגילת ההודיות ואת מגילת מלחמת בני אור בבני חושך. מגילה שלישית, מגילת ישעיהו ב, רכש חודש ימים אחר כך. בערבו של אותו יום, יום היסטורי בתולדותיו של עם ישראל ובתולדותיה של ארץ-ישראל, זכה סוקניק לקרוא בכתבים עבריים עתיקים בני אלפיים שנה והיה לאדם הראשון שעמד על משמעותן של המגילות, על גילן ועל ייחוסן. משהצטרף מאוחר יותר באותו לילה אל החוגגים את החלטת האומות המאוחדות להקים את מדינת היהודים, היתה לו סיבה נוספת לחגוג.

סוקניק היה האדם המתאים לעמוד על טיבן של המגילות, שהרי עשרות שנים קודם לכן שקד על גילוין של כתובות יהודיות ועל פענוחן. אין תימה אפוא, שבשעה שניקרו לפניו גווילים אלה, יכול היה לקבוע את זמנם בקלות יתירה, זמן קצר לאחר שהגיעו לידיו המגילות, קבע קביעה שנתקבלה עד מהרה על דעת רוב החוקרים, היינו, שלפנינו שרידי ספרייתה של כת האיסיים.

כעבור כחודשיים הוצעו גם המגילות האחרות שבידי המטרופוליט הסורי לסוקניק, אבל מחמת סיבות שונות, ובעיקר קשיי התקשורת בין ירושלים היהודית לבין רובעי ירושלים הערביים בתחילת מלחמת העצמאות, לא עלה בידיו של סוקניק לרכשן.

את המגילות שבידיו הציג המטרופוליט לפני המלומדים של בית הספר האמריקני לחקר המזרח (הקרוי כיום מכון אולברייט), והם אישרו, כי אכן יש בידיו כתבי-יד משלהי ימי הבית השני. הם גם שכנעוהו, שיתיר להם לצלם את המגילות ולפרסמן. המטרופוליט קיבל את עצתם של מלומדים אלה להוציא את המגילות מהעיר השרויה במלחמה קשה ולהעבירן למקום מבטחים, ואתנסיוס היגר עם האוצר שברשותו לארצות הברית.

שלוש המגילות שרכש סוקניק בעבור האוניברסיטה העברית בירושלים פורסמו בחלקן בחייו (סקירה ראשונה נדפסה בירושלים בעצם ימי מלחמת העצמאות), ובחלקן לאחר מותו, ב- 1953. שלוש מגילות פרסם מנהל בית הספר האמריקני, מ' בארוז. את המגילה השביעית, היא המגילה החיצונית לספר בראשית, כתב-יד שנשתמר במצב עלוב והיה קשה מאוד לפתיחה, הועיד הכומר הסורי למי שיקנה את כל מגילותיו.

בשש השנים מאז בא לאמריקה לא הצליח המטרופוליט למכור את המגילות, הסיבה העיקרית לכך היתה העובדה שהן הוברחו באורח בלתי חוקי מארץ-ישראל. אין ספק, שהרבה מוזיאונים, אוניברסיטאות ומוסדות דת היו מעוניינים לרכשן, אבל מעמדן החוקי המפוקפק ריפה את ידיהם. בקיץ 1954 בא י' ידין, לארצות הברית לשם מסע הרצאות. ידין, שהשתחרר בסוף 1952 מתפקידו כרמטכ"ל, היה בנו של סוקניק. הוא היה גם מוסמך האוניברסיטה בארכאולוגיה, ובאותם הימים הכשיר את עצמו לחזור לחיים האקדמיים. בהיותו בניו-יורק היפנה עיתונאי את תשומת לבו למודעה שהתפרסמה בעיתון 'וול סטריט ג'ורנל', החשוב בעיתונים הפיננסיים, ומקום בלתי צפוי לנושא שכזה. וזו לשון המודעה:

"ארבע המגילות הגנוזות"
“The Four Dead Sea Scroll"
מוצעים למכירה ארבעה כתבי-יד מקראיים שזמנם 200 שנה לפנה"ס לפחות. זוהי מתנה אידאלית למוסד חינוכי או דתי העשויה להינתן בידי יחיד או קבוצה.
Biblical Manuscripts dating back to at least 200 BC, are for sale.
These  would be an ideal gift to an educational or religious institution by an individual or group.

תא f206, וול סטריט ג'ורנל.

Box F 206, The Wall Street Journal.

תרגום המודעה

המודעה שהציעה למכירה את המגילות

לאחר שפנה, באמצעות מתווכים (מאחר שהיה חשש מבוסס, שהכומר יסרב למכור את מגילותיו למי שהיה רמטכ"ל של צה"ל), הצליח ידין לרכוש את ארבע המגילות כמתנה למדינת ישראל. בני משפחתו של הנדבן ש' גוטסמן, שסייע ברכישתן, הקימו במוזיאון ישראל את היכל הספר, המקום בו מוצגות המגילות.

ההתחרות בין הבדווים והארכאולוגים

מוכרי המגילות סיפרו, שהתגלית נעשתה סמוך לים המלח, אבל את המקום המדויק סירבו לגלות. היוזמה לחפש את אתר התגלית היתה של משקיף או"ם בלגי, ששכנע את מפקדה האנגלי של חטיבה בלגיון הערבי לשלוח סיירים לחוף ים המלח. את המערה מצא סרן ערבי מן הלגיון, ששוטט בסביבות קומראן רכוב על סוסו והבחין בעפר תחוח וחרסים שהשליכו הבדווים בעת שחפרו במקום.

מיד התארגנה משלחת חפירות. בראשה עמדו ל' הארדינג, מנהל מחלקת העתיקות של ממלכת ירדן, ור' דה-וו, נזיר דומיניקני ומנהלו של בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה בירושלים, לימים חוקרה הראשי של קומראן וחופרן של מערות מורבעאת.

חפירת המערה שנעשתה בחורף 1949, נמשכה כשלושה שבועות. מלבד קטעי מגילות רבים (המצטרפים לכשבעים חיבורים), נתגלו בה גם ממצאים שהעידו על שימוש המערה למגורים: שרידי מזון, קרעי אריג וחרסים רבים. הארכאולוגים סברו, שבזה נסתיימה מלאכתם, שהרי בארץ-ישראל חופרים כבר כמה דורות ומעולם לא נמצאו בה כתבי-יד כגון המגילות. אכן היה יוצא מן הכלל: כעשר שנים לפני התגלית בקומראן נמצאו בניצנה שבנגב פפירוסים יווניים וערביים, אבל בהיות המקום על גבול סיני יוחס למקום אופי מצרי. לכן לא האמין איש מאנשי המקצוע שיקרה נס ותתגלה עוד מערה מעין זו. לא כך חשבו הבדווים משבט התעאמרה. זמן קצר אחר כך הם מצאו מערה נוספת בקרבת מקום, וגם בה חשפו קטעי גווילים. מציאה זו עוררה את המוסדות הארכאולוגיים לערוך סקר יסודי של סביבות חורבת קומראן. נבדקה רצועה שאורכה שמונה ק"מ של מדרונות הצוקים - ארבעה ק"מ לצפון חורבת קומראן וכמרחק הזה לדרומה. בסך הכול נבדקו מאתיים שלושים מערות (לרבות נקרות, חווחים וכיוצא בזה), שלא נמצאו בהן סימני יישוב, וכן כארבעים מערות שנמצאו בהן שרידים. בסקר זה נתגלתה המערה, שתכונה מערה 3, ובה נמצאה, מלבד קטעים של כתבי-יד כתובים על עור ופפירוס, מגילת הנחושת, ממצא יחיד במינו זה, המונה רשימה ארוכה של אוצרות, מוצג כיום במוזיאון של עמאן. גם הפעם סברו הארבאולוגים שמלאכתם נסתיימה. וגם הפעם טעו; הבדווים לא איבדו תקווה.

לילה אחד, בשבתם מסביב למדורה ובהחליפם רשמים על חיפושי מגילות, נזכר אחד מישישי הבדווים בסיפור מימי ילדותו. ברדפו אחר חוגלה פצועה, מצא אותה במערה למרגלות חורבת קומראן. כאן, במדרגת החוואר הרך, טרם חיפשו הארכאולוגים או הבדווים, למחרת השכימו צעירי השבט וגילו את העשירה שבמערות, מערה 4. בחפירתה של מערה זו, תחילה בידי הבדווים ולאחר מכן ליקוט העוללות בידי הארכאולוגים, נחשפו חמישה-עשר אלף קטעים המצטרפים ליותר מחמש מאות חיבורים.

ככל הנראה שימשה מערה זו כספרייה, אבל לרוע המזל נפגעה בידי אנשים שהשחיתו את גוויליה במתכוון. קרוב לוודאי שהיו אלה החיילים הרומים, שכבשו את האתר בשנת 68 לספירה וכילו באוצר תמים זה את חמתם. בסקר שערכו הארכאולוגים נמצאו במדרגת החוואר המערות מספר 5 ומספר 10-7. מחמת היותן כרויות בחוואר הרך (שלא כמערות במדרון הסלעי שהן מערות טבעיות, המערות במדרגת החוואר הן מלאכותיות), נפגעו מערות אלה מסחף ומרעידות האדמה השכיחות בחבל ארץ זה.

גם את המערה האחרונה, מערה 11, מצאו הבדווים. במערה זו נמצאו כמה מן המגילות החשובות ביותר של קומראן, ומבחינה זו היא בת תחרותה של מערה 1, כאן נתגלו מגילת המזמורים, התרגום הארמי של איוב ועוד מגילות, ביניהן גם כנראה הארוכה שבמגילות קומראן - מגילת המקדש.

ממערות קומראן נתגלו חמש בידי הבדווים ושש בידי הארכאולוגים. כל המערות שעבדו בהן הבדווים חזרו ונחפרו בידי הארכאולוגים, ונמצאו בהן 'לקט שכחה ופאה'.

מאז שנת 1956 לא נתגלו בקומראן עוד מערות שבהן כתבי-יד. זאת למרות עבודתם השקודה של ארכאולוגים (ובעיקר פ' בר-אדון וי' פטריך) לאחר שנת 1967, ושל בדווים, שהוכיחו מיומנות, זריזות וכושר סבל במצאם אתרים אחרים שיש בהם כתבי-יד, מוואדי דאליה בצפון ועד לנחל חבר בדרום. אכן, בני מדבר אלה העשירו אותנו בממצאים נפלאים, אבל חריצותם של שודדי עתיקות אלה הסבה, ועדיין מסבה נזק רב שאין לו תקנה, ולא כאן המקום להאריך בכך.

בחורף 1995/6 חפרו ח' אשל וכותב שורות אלה בשטח שמצפון לבניין המרכזי וגילו שלוש מערות במדרגת החוואר, ששימשו למגורים. כמו כן התגלו שרידי מאהל - עדות ראשונה לכך שהיו בין בני העדה שגרו באוהלים או בסוכות.

סיכומו של דבר, התגלית החלה במערה אחת ובשבע מגילות ונסתיימה באחת-עשרה מערות ובשמונה מאות מגילות. רק כתריסר מן המגילות נשתמרו היטב, אבל גם אלה המקוטעות מכילות עושר של מידע מפתיע.

ממצאי חורבת קומראן

לאחר שנסתיימה חפירתה של מערה 4, נתן דה-וו את דעתו לחורבה השוכנת בסמוך. אתר זה היה ידוע למדע כמאה שנה, אבל איש לא סבר שראוי לטרוח בחקירתו. דה-וו ניחש, שהחורבה עשויה להיות קשורה לבעלי המגילות, וניחושו הוכח כנכון. יתר על כן, מן החפירות הסתבר, שכאן נתקיים המנזר הקדום ביותר של העולם המערבי, ועד כמה שייראה הדבר מוזר, היה זה מנזר יהודי.

בחפירות נחשף מכלול של מבנים שמידותיו 80x100 מ'. מכלול זה שימש את העדה כ'מרכז קהילתי'. כהרבה מבנים בחבלים המדבריים של ארץ-ישראל, גם מבנים אלה נשתמרו היטב יחסית, לעתים עד לגובה של כמה מטרים. בזכות השימור אפשר היה להגדיר את תפקידם של הרבה מפרטי המכלול. כך ניתן לזהות את אולם הכינוסים והסעודות המשותפות ואת המזווה שלידו, את חדר הסופרים, המטבח, בית היוצר והכבשן שלידו, ועוד.

היסוד הבולט ביותר במכלול הזה הן הברכות - חלקן לאגירת מים, וחלקן (בעלות המדרגות) שימשו כנראה לטבילה. מן הכתובים אנו למדים עד כמה היתה הטבילה חשובה לבני הכת. ברכות אלה, שנתפרנסו מאמה שהוליכה מי שטפונות מוואדי קומראן, היו עשויות להכיל יותר מאלף ממע"ק, ואין ספק שבני המקום לא חסרו מים לצורכיהם השונים - לקיומם ולפולחנם. גם אם נקלעו למחסור מחמת עצירת גשמים או סיבה אחרת, כגון שנשחתו המאגרים מבחינה היגיינית או דתית, ניתן היה להביא מים מן המעיינות השופעים של עינות צוקים.

מכלול זה שימש את כל צורכי העדה, להוציא מגורים. חלק מתושבי המקום התגורר במערות - מקומות מגורים מעולים מבחינה אקלימית, שנתנו מחסה מפני חילופי מזג האוויר החריפים של המדבר. כזכור, נמצאו בכשלושים מערות סימנים שהן שימשו למגורים. כאמור, בחפירות שנערכו זה לא מכבר, נתגלו שרידים הרומזים שהיו גם כאלה שגרו באוהלים ובסוכות - מבנים ארעיים שלעתים קרובות אינם מותירים אחריהם שרידים.

בעינות צוקים מצא דה-וו שרידים של מבנים חקלאיים של חווה, שבוודאי שימשו את עדת קומראן. מימי המעיינות כאן הם אמנם מלוחים, אבל גידולים לא מעטים, כגון, תמרים, מסוגלים לעמוד במליחות זו. הגאוגרף הרומי, פליניוס הזקן, בדברו על האיסיים הגרים במערבו של ים המלח, כתב, 'שרק התמרים הם חבריהם'. גידולי שלחין בחווה זו וקרוב לוודאי גידולי בעל בבקעה שמעל צוקי קומראן, סיפקו את צורכי העדה במזון. זאת, יחד עם בתי המלאכה שהפעילה, עשו אותה כמעט בלתי תלויה בעולם החיצוני. חוסר תלות זה היה חיוני לעדה מפני שהוא התחייב מעקרונותיה.

סמוך למרכז הקהילתי של קומראן מצויים שלושה בתי קברות, אחד גדול ושניים קטנים, ובהם אלף ומאתיים קברים. ייתכן, שנקברו כאן לא רק תושבי המקום, אלא גם אנשים הקרובים להם קרבה משפחתית או רעיונית.

מכתביהם של בני העדה, היינו מן המגילות, וממה שמספרים עליהם בני זמנם אנו למדים, שהסעודות המשותפות היו עיקר חשוב בחייהם. לפיכך, על פי גודלו של אולם הכינוסים ניתן להעריך את מספר חבריה של העדה - כמאתיים נפש לכל היותר. עם זאת יש לזכור שהיה זה הגרעין של תנועה נרחבת, שאנשיה היו מפוזרים על פני כל הארץ, ואולי גם בתפוצות הגולה.

מן השרידים הארכאולוגיים ניתן ללמוד, שהיישוב התקיים כאן כמאה חמישים עד מאתיים שנה, משנת 100 לפנה"ס בקירוב ועד לקיץ 68 לספירה, עת שכבשו לגיונותיו של אספסיאנוס את יריחו וסביבותיה. מאז ועד לימינו אלה עמד המקום בחורבנו ובשממונו.

מידע משלושה מקורות

אף על פי שלעתים רחוקות עמד לרשות ההיסטוריונים של התקופה העתיקה חומר רב כל כך בנושא מסוים, הרי הזיהוי של מקור המגילות הגנוזות היה קשה וגרם לוויכוחים רבים. המידע שבידינו מורכב משלושה מקורות: מעדויות של היסטוריונים מן התקופה העתיקה, מהדוחות של החפירות בקומראן ומהמגילות עצמן. ואולם החוקרים עצמם חלוקים בשאלה מי הם בני הכת. מיד לאחר שהחל המחקר במגילות הסכימו רוב החוקרים כי הן שייכות לכת האיסיים - אחת משלוש התנועות הדתיות העיקריות של היהודים בימי הבית השני. לא עברו חודשיים מיום שסוקניק רכש את שתי המגילות הראשונות ועד שהוא קבע שהן שייכות לבני כת האיסיים. סוקניק פרסם קביעה זו בקיץ 1948, כשירושלים עדיין היתה נתונה בהפגזות קשות, ושנתיים אחר כך הסכימו עמו החוקר האמריקאי ו"ר בראונלי והצרפתי א' דיפון-סומר. באותה העת היו בידי החוקרים שש מגילות בלבד. הממצא שנתגלה אחר כך הוסיף טיעונים נכבדים להשערה הקושרת את המגילות עם האיסיים.

למרות זאת, היו חוקרים לא מעטים שלא הסכימו עם השערה זו, והועלו הצעות שונות: היו מי שייחסו את המגילות לפרושים, אחרים לצדוקים, אחרים לנוצרים הקדומים, אחרים לקנאים, אחרים טענו שהן היו שייכות לספריית המקדש, והיה גם מי שטען שמדובר בכתבים של הקראים. לא היתה זו הפעם הראשונה שנתעורר ויכוח על זהותם של אנשי הכת. כמאה שנה לפני כן, התעורר ויכוח דומה, כשנתגלה בגניזה בקהיר כתב-היד של אנשי הכת, שכונה 'מגילת ברית דמשק'. מאחר שלא היה בידי החוקרים שום חומר משווה ראוי לשמו הוצעו לא פחות משבע-עשרה הצעות זיהוי, אשר לכל הפחות שש-עשרה מהן שגויות, כמובן. רק עם גילוי המגילות סמוך לים המלח נקבע כי ספר זה מקורו בקומראן ולדעת רוב החוקרים הוא שייך לכת האיסיים.

הקושי העיקרי בזיהוי המגילות עם כת האיסיים נובע מכך שבשום מקום לא מוזכרת במגילות המילה 'איסיים'. גם אין אנו יודעים את הצורה המקורית של השם, מאחר שהוא נשתמר רק ביוונית או ברומית. יתר על כן, אין אנו יודעים אם שם זה היה נהוג אצל בני הכת עצמם או רק אצל יריביהם. עם זאת, בכל מאות המגילות שפורסמו עד היום, רק בחמש - מגילת פשר נחום, התפילה לשלום המלך יונתן ושלושה קטעים מהמחזור הקרוי 'משמרות' - נזכרים שמות היסטוריים (אנטיוכוס, דימיטריוס, יונתן, הורקנוס, שלומציון ואמיליוס [סקארוס] המושל הרומי בסוריה). בדרך כלל מכנות המגילות דמויות היסטוריות שונות בכינויים כמו 'מורה הצדק', שאין אנו יודעים עדיין לפענח את מיהותן. פשר נחום הוא אחד מן המקורות לזיהוי הכת עם האיסיים. במגילה נמסר כי היהדות של אותם ימים נחלקה לשלושה זרמים עיקריים: אפרים, מנשה ויהודה. מאחר שהרמזים ההיסטוריים בפשר נחום ברורים, והפרושים והצדוקים ניתנים לזהוי בקלות, אין לנו אפשרות אחרת אלא לזהות את הזרם השלישי - יהודה - עם האיסיים.

הקשיים בזיהוי האיסיים נובעים בין השאר מכך שספרו של יוסף בן מתתיהו, המתאר את האיסיים באריכות, מיועד לקוראים לא יהודים ועל כן תיאוריו פשטניים לעתים. קושי נוסף נובע מכך, שהמגילות הן היצירות העבריות היחידות בפרק זמן ארוך, שלא נותרה ממנו כל יצירה יהודית בעברית או בארמית. הספרים החיצוניים בני אותו הזמן נמצאים בידינו מאחר שהם נשמרו בידי הכנסייה הנוצרית בתרגומים ליוונית, ללטינית, לאתיופית, לסלווית עתיקה או לארמנית. 'תקופת האופל' של היצירה היהודית נמשכה כשלוש מאות שנה, החל מסופם של ספרי המקרא (בדניאל סמוך לשנת 166 לפנה"ס) וכלה בקטעים הקדומים ביותר של התלמוד (מסכת תענית, סמוך לשנת 135 לספירה). זהו מזל עצום שמצאנו את מגילות ים המלח שהן מאותה תקופה, אבל לצערנו אין לנו כל חומר מקביל בעברית שאנו יכולים להשוות אליו את המגילות; מאחר שאין בידינו חומר מתקופתן, אנו מבקשים להשוות אותן ליצירה התלמודית. אף על פי שהמסורות שביצירה זו הן בדרך כלל אמינות, הרי עדות מקבילה בת הדור היתה רצויה יותר.

התנגדויות רבות לזיהוי המגילות עם האיסיים נובעות מפתאומיות גילוין, שגרמה לשינויים כה מפתיעים בדעות שונות ורבות של מלומדים חשובים ונכבדים שהחזיקו בהן זה זמן רב.

ואף על פי כן – איסיים

ואף על פי כן נראה לי כי המגילות הן ממקור איסיי, והסיבות העיקריות לכך הן:

  1. המגילות, כמו מקורות אחרים בני דורן, מוסרות כי יהודי העת ההיא נחלקו לשלושה זרמים, וגם אם אין הן משתמשות בשמות המקובלים עלינו לשלושת הזרמים, הרי נראה שהן מתכוונות אליהן, חלוקה זו נרמזת גם במגילות ונראים הדברים שהזרם השלישי הנזכר בפשר נחום מכוון לאיסיים.
  2. העיקרון הדתי הבולט ביותר במגילות הוא האמונה כי גורל האדם נגזר מראש. דעה זו עומדת בניגוד גמור לאמונה בחופש הבחירה, שהיא עקרון יסוד בזרם המרכזי של היהדות – ביהדות הפרושית-הרבנית.
  3. מן המגילות עולה כי בכת היו חברים גברים בלבד שלא נישאו. הם חיו חיים משותפים והתחלקו ברכוש. במילים אחרות, הם חיו כנזירים. מתברר כי אנשי הכת היו הקהילה הנזירית הראשונה בעולם המערבי. גם המקורות העתיקים המתארים את האיסיים, מוסרים תיאור כזה על חייהם. מאותם מקורות עולה אמנם כי היו איסיים שנישאו, והיה להם רכוש פרטי, אבל אלו חיו מחוץ לקומראן.
  4. המקורות ההיסטוריים בני אותו הזמן מתארים גם את ארגון הקהילה האיסיית בדרך המתוארת במגילות.
  5. כמו האיסיים המתוארים במקורות בני זמנם, גם בני הכת, כפי שעולה מן המגילות, התייחסו בהסתייגות לדרכי העבודה בבית המקדש בזמנם.
  6. עדות גאוגרפית: פליניוס הזקן מוסר לנו כי האיסיים חיו ליד חופי ים המלח, מצפון לעין גדי. הפרט הזה מתאים לגמרי למיקומה של קומראן.

בינתיים נמשכת חקירת המגילות הגנוזות בקנה מידה גדול ובידי חוקרים רבים; ואולם המחקר המדעי נמשך לפי טבעו זמן רב ויש גם סיבות אחרות לאיחורים בפרסום הכתבים. בכל אופן כתשעים אחוזים מהמגילות כבר נחקרו ופורסמו והדיון עליהן והוויכוח סביבן נמשך. פחות מעשרה אחוזים מן המגילות עדיין מחכות לפרסומן.

מלאכת פרסום המגילות קרבה עתה לסיומה, אבל מחקר המגילות והדיון בהן יימשך, בלי ספק, עוד שנים רבות.

* גירסה מעובדת של מאמרו של המחבר: 'גילוי המגילות הגנוזות וכתבי-יד אחרים במדבר-יהודה', שהתפרסם בעידן 14 (1990), 204-198. אנו מודים להוצאת יד יצחק בן-צבי על הרשות להשתמש במאמר.

ביבליוגרפיה:
כותר: גילוין של מגילות מדבר יהודה וזיהוי בעליהן
מחבר: ברושי, מגן
שם ספר: על מגילת ספר : מאמרים על מגילות מדבר יהודה
עורכת הספר: מזור, לאה
תאריך: 1997
הוצאה לאור : י"ל מאגנס
הערות: 1. הרצאות על מגילות מדבר יהודה, האונ' העברית בירושלים, המכון למדעי היהדות. כסלו-טבת, תשנ''ו.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך