עמוד הבית > נבואהעמוד הבית > עולם המקרא > אמונות ודעות במקרא

תקציר
המחבר מבחין בין נס לבין מאגיה בספרות המקראית ומציג את היחס המורכב של הספרות המקראית לתופעת הכישוף. מצד אחד תופעה זו מהווה חלק מהתשתית התרבותית של הספרות המקראית ומצד שני החוק המקראי מסתייג מן הכישוף.

 
נס ומאגיה | מחבר: יאיר זקוביץ
 

ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


נס ומאגיה


בניגוד לנס - שהוא, כזכור, פועל ידו של ה' - הכישוף, או המאגיה, הם מעשה ידי אדם, חכם שאומנותו בכך, ויש לאל ידו לכפות על הבריאה והברואים את רצונו. המאגיה מעתיקה אפוא את הדגש מן האל לאדם, ומדמה את האדם, המכשף, לאל. ברם, בעוד שהנס הוא ביטוי לשלטון הצדק של ה' בעולם (וראה עוד להלן בפרק י"א), מסור הכישוף לשרירות לבו של החכם, העושה בו שימוש, לאו דווקא מוסרי. במקרא ניכרת אמונה בממשות המאגיה. ראיה לכך נמצאת לנו בעיצוב המפגש בין משה ואהרן לבין חכמי פרעה : "ויבא משה ואהרן אל פרעה ויעשו כן כאשר צוה ה' וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם כן וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינם ויבלע מטה אהרן את מטתם" (שמות ז', י'- י"ב). מערכה זו בתחרות נסתיימה, אמנם, ב"ניצחון בנקודות" של משה ואהרן, אך מכאן אין עדיין ביטחון שהשניים חוללו נסים ; אפשר, לכאורה, להניח, שהכשרתם בכישוף טובה מזו של החרטומים, ולפיכך טבעית תגובתו של מלך מצרים: "ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם" (פס' י"ג).



תחרות בין משה ואהרן לבין החרטומים


המערכה הבאה, המכרעת, מתרחשת בסיפור עשר המכות. דומה, כי שלוש המכות הראשונות (דם, צפרדע, כינים), ועמן המכה השישית (שחין), היוו מלכתחילה מסורת עצמאית על תחרות בין משה ואהרן לבין החרטומים, תחרות ששיאה בכישלונם המוחץ של החרטומים בשלב הרביעי. כאשר אהרן מביא את המכה בשני השלבים הראשונים, מצליחים החרטומים לחקותו : "ויעשו כן חכמי מצרים בלטיהם" (ז', כ"ב); "ויעשו כן החרטמים בלטיהם" (ח', ג'). אולם במכה השניה, מכת הצפרדע, ניכר שהחרטומים אינם מסוגלים להסירה. ה' הוא שמעביר את רוע הגזירה בעקבות תחינתו של פרעה : "ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים ממני ומעמי...ויאמר משה לפרעה התפאר עלי למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך להכרית הצפרדעים ממך ומבתיך רק ביאר תשארנה. ויאמר למחר. ויאמר כדברך למען תדע בי אין כה' אלהינו... ויעש ה' כדבר משה וימתו הצפרדעים..." (ח', ד'- ט').

במכת הכינים חל מפנה : החרטומים נכשלים בחיקוי מעשה אהרן "ויעשו כן החרטמים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכלו ותהי הכנם באדם ובבהמה" (ח', י"ד). הפעם הם נוכחים לדעת, כי כוחו של הכישוף מוגבל ונופל מזה של הנס : "ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע אלהים היא" (פס' ט"ו).

בעקבות המפנה בשלב השלישי, בא השיא האירוני בשלב הרביעי: הפעם פונה ה' אל משה ואהרן והם מבצעים את הנס ללא מכשיר כלשהו (כגון המטה). עתה, לא רק שאין החרטומים מסוגלים לעשות כמעשה השניים ; נבצר מהם אפילו לשהות עם משה ואהרן בכפיפה אחת, מפני שהמכה לוכדת גם אותם ומציקה להם : "ולא יכלו החרטמים לעמד לפני משה מפני השחין כי היה השחין בחרטמים" (ט', י"א). ייחודה של מכת השחין ועמידתה בשיא היחידה הספרותית, יש בהם כדי להסביר את הזכרתה הבלעדית של מכה זו בקללה שבדברים כ"ח, ואת הבלטתה בתוספת הלוואי "מצרים": "יככה ה' בשחין מצרים ובטחרים ובגרב ובחרס אשר לא תובל להרפא" (פס' כ"ז).



פתרון חלומות


המקרא מעצב מפגשים נוספים עם מכשפים- חרטומים, המסתיימים בניצחונו של שליח ה' : החרטומים- החכמים אינם מוצאים מפתח לפתרון חלומותיו של פרעה : "וישלח ויקרא את כל חרטמי מצרים ואת כל חכמיה ויספר פרעה להם את חלמו ואין פותר אותם לפרעה" (בראשית מ"א, ח'). והנה, כשפרעה אומר ליוסף - "ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתר אותו" (פס' ט"ו) - משיב יוסף: "בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה" (פס' ט"ז). תמונה דומה עולה גם מן הסיפור הדומה (שהושפע מסיפור יוסף), חלום נבוכדנצר ופתרונו בידי דניאל: נבוכדנצר מתחכם לחכמיו; אין הוא מגלה להם את חלומו, וכדי לבחון את אמיתות פתרונם, הוא דורש כי יגידו לו גם את החלום עצמו. רק דניאל יכול לעמוד במבחן זה, אך לא בכוחו שלו. דניאל מבהיר למלך, כי "רזא די מלכא שאל לא חבימין אשפין חרטמין גזרין יכלין להחויה למלכא. ברם איתי אלה בשמיא גלה רזין והודע למלכא נבוכדנצר מה די להוא באחרית יומיא" (דניאל ב', כ"ז), דומה כי המקרא מאמין בכוחו - אמנם המוגבל - של הכישוף, משום שזה היה בבחינת עובדה קיימת בסביבתם החברתית- תרבותית של בני ישראל בתקופתו. התעלמות מהמאגיה, סירוב להאמין בממשותה – הרי הם כהטמנת הראש בחול, שכן, הם עלולים לגרור הסברים חמורים יותר, שייחסו את מעשי המכשפים לכוחות הנובעים מאלוהים אחרים. ההכרה במאגיה היא אפוא "בחינת הודאה במקצת": למכשפים כוח מוגבל לעשות כחכמתם, אלא שכוח ה' ונסיו רב מכוחם, והם כפופים למרותו ולרצונו.



האמונה המקראית נלחמת בכישוף


ההכרה בכוח הכישוף אין פירושה, חלילה, השלמה והסכמה עמו. המקרא רודף את הכישוף בכל מאודו, כפי שעולה מהוקי התורה, כגון: "מכשפה לא תחיה" (שמות כ"ב, י"ז).

ההאשמה בכישוף תופסת מקום חשוב במאבק הבין- דתי: אמונה אחת עשויה להציג את נסי זולתה בכישוף, כך מציגים חכמי ישראל את נסיו של ישוע הנוצרי: "ואמר מר ישו כשף והסית והדיח את ישראל" (סנהדרין ק"ז, ע"ב; סוטה מ"ז, ע"ב, בכתבי- יד ודפוסים שנמלטו מיד הצנזורה, וראה בספרו של א"א אורבך, חז"ל, אמונות ודעות, עמ' 96 – 97). ואכן, בעיית ההבחנה בין נס ומאגיה בפולמוס הבין- דתי היא לעתים אקטואלית ומכאיבה, כפי שעולה מסוגיית הנביא המטיף לעבודה זרה בדברים : "כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם, לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם..." (דברים י"ג, ב'- ד'). כתוב זה אינו מעיד, כי המחוקק מודה בקיום המאגיה: האות או המופת מעשה ידיו של הנביא המדיח עשוי להיות ביטוי לרצונו של ה', המנסה את עמו.



מעשה מאגי של אלישע


הצורך להילחם במאגיה מעיד, כאמור, על שורשיה העמוקים בתרבות העממית. ואמנם, פעילות מאגית לא יוחדה במקרא לזרים בלבד. תפיסה מאגית ממש באה לידי ביטוי, בהצגת המפגש האחרון בין יואש מלך ישראל לבין אלישע, לפני מותו של הנביא (מלכים ב' י"ג, י"ד- ט"ו). יריית החצים בידי המלך, כאשר הנביא מניח את ידיו שלו על ידי יואש, קובעת את גורל המלחמה בארם: "ויאמר לו אלישע קח קשת וחצים ויקח אליו קשת וחצים. ויאמר למלך ישראל הרכב ידך על הקשת וירכב ידו וישם אלישע ידיו על ידי המלך. ויאמר פתח החלון קדמה ויפתח ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם והכית את ארם באפק עד כלה" (פס' ט"ו- י"ז). דומה שהרצון להתאים סיפור זה לנסיבות ההיסטוריות, ללחץ הארמי ההולך ומתמשך, הביאו להוספת הפסוקים י"ח- י"ט, הכופלים למעשה המובא לעיל ומדגישים עוד יותר את אופיו המאגי של המעשה ואת השלכותיו על התוצאות: "ויאמר קח החצים ויקח, ויאמר למלך ישראל הך ארצה ויך שלש פעמים ויעמד ויקצף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם".



יעקב וצאן לבן


דוגמא מובהקת למעשה מאגי היא דרכו של יעקב בפתרון בעיית שכרו, הנגזל ממנו בידי לבן (בראשית ל', כ"ה- מ"ג): לבן ניאות לתת ליעקב "כל שה נקד וטלוא וכל שה חום בכשבים וטלוא ונקד בעזים" (פס' ל"ב) - אך בטרם הפריד יעקב ונטל את הצאן המובטח לו, לקחם לבן, הרחיקם ונתנם בידי בניו (פס' ל"ד- ל"ו). עתה לא נותר ליעקב סיכוי, כי ייוולדו גם לו עקודים נקודים וטלואים ויינתנו לו כשכר; הוא נאלץ להתחכם ללבן ולקבל את שכרו בעורמה, על דרך המאגיה:

"ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות מחשף הלבן אשר על המקלות. ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן ויחמנה בבאן לשתות. ויחמו הצאן אל המקלות ותלדן הצאן עקדים נקדים וטלאים..." (פנה ל"ז- ל"ט).

מסורת זו, שעל- פיה זוכה יעקב בשברו ללא סיעתא דשמיא, הייתה, כנראה, לצנינים בעיני מתנגדי הכישוף, ולפיכך היא מתפרשת ומוארת באור חדש בפרק הבא, על דרך של back flash: בסיפור יעקב לנשותיו מתבאר המעשה כפעולה שנעשתה לפי רצונו של ה' - כפרי התערבותו, הבאה להושיע את יעקב מן העושק שעשקו לבן : "... ולא נתנו אלהים להרע עמדי. אם כה יאמר נקדים יהיה שכרך וילדו כל הצאן נקדים ואם כה יאמר עקדים יהיה שכרך וילדו כל הצאן עקדים. ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי" (ל"א, ז'- ט'). מלאך אלוהים אף עלה בחלומו של יעקב, ומודיע לו כי שכרו ירבה בשל מעשיו הנלוזים של לבן: "ויהי בעת יחם הצאן ואשא עיני וארא בחלום והנה העתדים העלים על הצאן עקדים נקדים וברדים. ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב ואמר הנני. ויאמר שא נא עיניך וראה כל העתדים העלים על הצאן עקדים נקדים וברדים..." (פס' י'- י"ב). ראוי לציין, כי צעד נוסף בסילוק האופי המאגי של המסורת המקורית ניכר בנוסח התורה שבידי השומרונים: כאן שולבה ההתערבות האלוהית, המתוארת בפרק ל"א, גם בגוף המעשה שבפרק ל', אחרי פס' ל"ו, ולפני שיעקב פותח בפיצול הפצלות.



המטה כ"מכשיר" מאגי


הדים ושרידים לתפיסות מאגיות ניתן לגלות במכשירים השונים, שבהם מחולל בעל הנס את נסיו. אמנם, לעתים ייעשה הנס בדיבור בלבד - כמו בסיפור בריאת העולם - אך במעשי נסים רבים אין די בהכרזה, ועל הדיבור מתווסף אמצעי כלשהו. נצביע על אותם מכשירים, שלשימוש בהם יש ניחוח מאגי מובהק. המכשיר בה"א הידיעה לביצוע נסים הוא המטה. בסיפור מסה ומריבה (שמות י"ז, א'- ז'), למשל, המטה נתפס בכלי לגיטימי שה' יעדו לביצוע הנס: "ויאמר ה' אל משה עבר לפני העם וקח אתך מזקני ישראל ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך והלכת. הנני עמד לפניך שם על הצור בחרב והכית בצור ויצאו ממנו מים..." (פס' ה'- ו'). הסיפור המקביל, הדומה לו בפרטים הרבה, מעשה מי מריבה (במדבר כ', א'- י"ג) לוחם נגד המטה, מד האמונה בכוחו של החפץ, ומבקש ליצור רושם שהמטה אינו חיוני לעשיית הנס, ונהפוך הוא: משה אמנם נצטווה ליטול עמו את המטה, אך לא נאמר לו להשתמש בו, וזאת למען יראו הכול, כי גם ללא המטה ייכון הנס: "וידבר ה' אל משה לאמר קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו..." (פס' ז'- ח'). והנה, משה חוטא בעשותו שימוש במטה: "ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם" (פס' י'- י"א). הסלע נבקע אפוא לא בעזרת המטה, אלא למרות השימוש בו (ראה רופא, סיפורי הנביאים, עמ' 115).

גם בסיפור לידת בנה של האשה השונמית, מותו והחייאתו בידי אלישע, מטעים המספר, כי למטה (או למשענת, כפי שהוא מכונה בסיפור זה) אין כוח משלו. באשר השונמית מתריסה בפני הנביא אודות מות בנה – "השאלתי בן מאת אדני הלא אמרתי לא תשלה אתי" (מלכים ב' ד', כ"ח) – אין אלישע ממהר לסייע לה. הנביא חש בכובד המשימה ואינו אץ לעשות נסים כבראשונה, בעת שהבטיח לה כי ייוולד לה בן (פס' ט"ז). בניגוד לנס הראשון, נס הלידה, שעליו בישר לה במו פיו - הפעם דומה כי הוא מבקש להסיר את עול המשימה הכבדה מכתפיו שלו ולהעבירה לאחר, לגיחזי נערו. אלישע סבור, או מקווה, כי יהא בכוח משענתו להחיות את הנער: "ויאמר לגיחזי חגר מתניך וקח משענתי בידך ולך... ושמת משענתי על פני הנער" (פס' כ"ט); אך השונמית אינה מאמינה בהחייאה על- ידי שליח. היא אינה מניחה לנביא לחמוק ממנה, ומאלצת אותו לבוא בעקבותיה. המשך הסיפור מלמד, כי האשה צדקה מן הנביא: במשענת אין כוח להחיות מתים: "וגחזי עבר לפניהם וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין קשב וישב לקראתו ויגד לו לאמר לא הקיץ הנער" (פס' ל"א).
מעשה נוסף המתמודד עם תפיסת הכוח הטמון במטה הוא סיפור המלחמה בעמלק. בסיפור זה משתקפות שתי תפיסות שונות: לפי האחת ייעשה הנס בכוח המטה, מטה האלוהים: "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי" (שמות י"ז, ט'). המשך לביטויה של תפיסה זו משתקף בפס' י"א: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק". כתוב זה מדבר ב"יד" בלשון יחיד, דהיינו, ביד האוחזת במטה – ואילו הגרסה "ידיים", לשון רבים, בנוסח שומרון של התורה ובתרגומים העתיקים אינה אלא הרמוניזציה עם התפיסה האחרת, שעל- פיה פעל משה בשתי ידיו, ללא מטה: "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (פס' י"ב). צורה אחרת לובש הפולמוס נגד כוח המטה בסיפור האותות שמלמד ה' למשה. הנס נעשה במטה, מפני שהוא החפץ הנמצא באותה שעה במקרה תחת ידו של משה: "ויאמר אליו ה' מזה בידך ויאמר מטה. ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש..." (שמות ד', ב'- ג'). השימוש המקרי במטה דומה לשימושו של אלישע במה שנקלע לידו בבואו לסייע לאלמנה : "ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן..." (מלכים ב' ד', ב' ; וראה ליונשטם, מטה).



נחש הנחושת


מכשיר נוסף שיוחס לו, כפי הנראה, כוח מאגי, הוא נחש הנחושת שעשה משה כדי להציל את נשוכי הנחשים במדבר (במדבר כ"א, ד'- ט'). ה' הוא שמורה למשה את הדרך להתמודד עם המגפה: "ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי. ויעש משה נחש נחשת..." (פס' ח'- ט'). האמצעי שבו בחר ה' דומה אפוא למקור הצרה : במקום נחש נושך - נחש נחושת (ותן דעתך גם לקרבה הצלילית).

והנה, ספר מלכים מספר על טיהור הפולחן מכל סממן של עבודה זרה בידי חזקיהו: "הוא הסיר את הבמות ושבר את המצבת וכרת את האשרה וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחשתן" (מלכים ב' י"ח, ד'). דומה בעיני, כי מי שמעיד בספר מלכים על מעשי חזקיהו יודע אל נכון את סיפור התורה כלשונו, והשווה: "נחש הנחשת אשר עשה משה" (מלכים ב' י"ח, ד') עם "ויעש משה נחש נחשת" (במדבר כ"א, ט'). זיקה ישירה זו מרמזת, כי האמצעי נתפס כעיקר: נחש הנחושת הפך לסמל פולחני ואולי אף לאלוהות, שהרי מקטרים לו!

עם זאת, אינני מוציא מכלל אפשרות, שגם סיפור המעשה בספר במדבר הוא שלב בתהליך המלחמה בנחש הנחושת, הניצב על גבי נס בחצר המקדש שבירושלים, כסמל לדמויות הפמליה האלוהית. אלו ידועות היטב באותו מקדש, כעולה מחזון הנביא ישעיהו : "... ואראה את אדני ישב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל. שרפים עמדים ממעל לו שש כנפים לאחד..." (ישעיה ו', א'- ב'). המספר, הנחרד לראות בי בני ישראל מקטרים לנחש הנחושת שבמקדש, מבהיר בסיפורו, בי זה אינו אלא אמצעי, חפץ שקבעו ה' בעבר, לשם ריפוי הנשוכים, ומשה עשאו במו ידיו. הסיפור שבבמדבר הוא אפוא ראשיתו של תהליך, שסופו במעשה חזקיהו : הסיפור שבספר במדבר לא שירש את הסגידה לנחש, ולפיכך, שירשה חזקיהו בכוח הזרוע.



ארון ה'


דרך שונה להתמודדות עם אופיים המאגי של המכשירים מתבטאת בסיפורת הכוהנית, המדגישה את חלקו של ארון ה' בביצוע הנס. הארון אינו בדיוק מכשיר, שכן הוא מייצג את נוכחות ה' – כפי שעולה, לדוגמא, מתגובת הפלישתים הצופים בהגיע ארון ה' למחנה העברים : "... ויראו הפלשתים כי אמרו בא אלהים אל המחנה ויאמרו אוי לנו כי לא היתה כזאת אתמול שלשם. אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר..." (שמואל א' ד', ז'- ח'). ניתן להצביע על מקרים מובהקים, שבהם נועד הארון להמיר את המטה הבעייתי: בחציית ים סוף נסתייע משה, כידוע, במטה: "ואתה הרם את מטף ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה..." (שמות י"ד, ט"ז); והנה, במקבילה אודות חציית הירדן בספר יהושע, מפליאים לעשות הכוהנים, נושאי הארון : "... והיה כנוח כפות רגלי הכהנים נשאי ארון ה' אדון כל הארץ במי הירדן... יכרתון המים הירדים מלמעלה ויעמדו נד אחד... וכבוא נשאי הארון עד הירדן ורגלי הכהנים נשאי הארון נטבלו בקצה המים... ויעמדו המים... ויעמדו הכהנים נשאי הארון ברית ה' בחרבה בתוך הירדן הכן וכל ישראל עברים בחרבה עד אשר תמו כל הגוי לעבר את הירדן" (ג', י"ג- י"ז); "ויהי בעלות הכהנים נשאי ארון ברית ה' מתוך הירדן נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישבו מי הירדן למקומם וילכו כתמול שלשם..." (ד', י"ח). אגב, למרות שביצוע הנס נמסר לידי הכוהנים, ניתן הכבוד והיקר לא לכוהנים כי אם לנביא יהושע: "ויאמר ה' אל יהושע היום הזה אחל גדלך בעיני כל ישראל אשר ידעון כי כאשר הייתי עם משה אהיה עמך" (ג', ז') ; "ביום ההוא גדל ה' את יהושע בעיני כל ישראל ויראו אתו כאשר יראו את משה כל ימי חייו" (ד', י"ד).

בעיצוב הנגעים שארון ה' מביא על ערי הפלישתים (שמואל א', ה'- ו') ממלא הארון תפקיד דומה לזה של המטה בסיפור מכות מצרים (שמות ז'- י"ב). שני הסיפורים דומים בפרטים הרבה, שלא כאן המקום לפרטם. נזכיר רק, כי זיקת מעשה הארון לסיפור המכות גלויה, וראיה לכך יש בדבריהם של הפלישתים עם הגיע הארון למחנה (דברים שציטטנו לעיל), וכן בדברי הכוהנים והקוסמים עם שילוח הארון חזרה לארצו : "ולמה תכבדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים ופרעה את לבם הלוא כאשר התעלל בהם וישלחום וילכו" (ו', ו'). דבריהם המוזרים של תושבי עקרון, הסובלת מנחת זרועו של הארון - "להמיתני ואת עמי" (ה', י'); "ולא ימית אתי ואת עמי" (פס' י"א) - יתבארו רק כשאילה מסיפור המכות, הבאות הן על פרעה והן על עמו, וראה לדוגמה: "בי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך" (שמות ט', ט"ו).

ארון ה' הנופל בשבי הפלישתים מפליא בהם את מכותיו – ללמדך כי לא בשל חולשתו, חלילה, הגיע לידם, אלא מחמת הצורך להעניש את בני ישראל. בפלשת הוא מוכיח כי כוחו עמו, כי אין הוא צריך ללוחמי ישראל כדי לשוב ארצה ישראל, ויתירה מזאת : בכל עיר ועיר המכה חזקה מזו שבאה על קודמותיה, ולפיכך, הפלישתים מבקשים להוציאו מרשותם. ארון ה' פועל אפוא בסיפור זה כביטוי לכוחו של ה', ללא עזרת אדם מישראל, וזאת בניגוד למטה, הניתן ביד נביא, ומעורר רושם כי הכוח מסור לאדם או למכשיר בעל האופי המאגי.

עוד בנושא:
מחוללי הנס : אלוהים ואדם
חיים ומוות בעולם הנס
נס וניסיון
נס וגמול

ביבליוגרפיה:
כותר: נס ומאגיה
שם ספר: על תפיסת הנס במקרא
מחבר: זקוביץ, יאיר
עורכי הספר: שיחור, רחל ; יובל, תרצה
תאריך: תשמ"ז;1987
הוצאה לאור : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
בעלי זכויות: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. עורכת הספר: רחל שיחור.
2. מסדרת "האוניברסיטה המשודרת".
3. עורכת הסדרה: תרצה יובל.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך