עמוד הבית > נבואהעמוד הבית > עולם המקרא > אמונות ודעות במקרא

תקציר
מי אחראי בסיפורי הנס המקראי לחולל את הנס? מתי עומד במרכז תיאור הנס האל? מתי הנביא? ומתי המלאכים? מאמר זה דן בשאלות אלה תוך ניתוח סיפורי נסים מהמקרא.

 
מחוללי הנס : אלוהים ואדם | מחבר: יאיר זקוביץ
 

ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור

בפרק זה נבחן את "חלוקת העבודה" בין אלוהים לאדם בעשיית הנסים: באיזו מידה פועל ה' לבדו, באיזו מידה פועל האדם לבדו, ועד כמה נהוג שיתוף הפעולה ביניהם.

עשיית הנס בידי בני-אדם לבדם עלולה להפקיע את האירוע מתחום הנס אל תחום המאגיה (כפי שניתן לראות בפריט נס ומאגיה). בסיפור החייאת המת, שגופו נגע בעצמות אלישע (מלכים ב' י"ג, כ'- כ"א), לא נעשה כל ניסיון לערב את ה' או להזכירו בסיפור. אפשר שמעשה בקבר, לא נמצא ראוי שיוזכר שם שמים עליו. אך דווקא סיפור זה משמר משהו מאופיים הקדום של סיפורים לא מעטים במחזור סיפורי אלישע, שנועדו לספר בשבח הנביא, ולפיכך, עשיית הנס יוחסה בהם לנביא ולא לאלוהיו. קו זה עולה גם מן המעשה על המלך המבקש מגיחזי: "ספרה נא לי את כל הגדלות אשר עשה אלישע" (מלכים ב' ח', ד'). ודוק : זו הפעם היחידה, שבה המונח "גדולות" מתאר את פועלו של בשר ודם.


הנביא במרכז הבמה


ואכן, בכמה מסיפורי אלישע חלקו של ה' קטן מאוד: במעשה ריבוי השמן (שם ד', א'- ז') פועל אלישע בעצמו, ללא סיוע אלוהי. עם זאת, האלמנה הפונה אל הנביא מזכירה את ה': רק בזכות נאמנותו של בעלה לה' היא מעזה לשטוח בקשתה בפני אלישע: "ואתה ידעת כי
עבדך היה ירא את ה'..." (פס' א'). ויתירה מזאת, בסוף הסיפור, לאחר ביצוע הנס, נקרא השליח על שם שולחו: "ותבא ותגד לאיש האלהים" (פס' ז').

גם במעשה ריפוי הנזיד (ד', ל"ח- מ"א) מצטמצם חלקו של ה' באזכור חד-פעמי כי אלישע הוא "איש אלוהים", וזאת, בפנייתם של הסועדים לנביא: "ויאמרו מות בסיר איש האלהים" (פס' מ'). בסיפור הצפת הגרזן מוזכר כינוי זה קודם לביצוע הנס, כדי להזכירנו כי אלישע אינו אלא שליח העושה את רצון שולחו: "ויאמר איש האלהים אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב עץ וישלף שמה ויצף הברזל" (ו', ו').

עם זאת ראוי לציין, כי לא בכל סיפורי אלישע, ואף לא בכל הסיפורים הקצרים אודותיו, מעורבותו של ה' מתבטאת רק בכינויו של אלישע בתואר "איש האלוהים". בסיפור ריבוי המזון (ד', מ"ב- מ"ד) מורה אלישע תחילה על מתן מעט אכל "לעם" - "תן לעם ויאכלו" (פס' מ"ב) - בלי לערב את ה'. בעקבות קושיית משרתו "מה אתן זה לפני מאה איש", חוזר אלישע על דבריו - "תן לעם ויאכלו" – אך הפעם הוא מוסיף: "כי כה אמר ה' אכול והותר" (פס' מ"ג). גם המספר עצמו מדגיש, כי הנס נעשה בדבר ה': "ויתן לפניהם ויאכלו ויותרו כדבר ה'" (פס' מ"ד).

ייחודם של הסיפורים אודות אלישע בהדגשת חלקו במעשה הנס עולה מהשוואת כמה מהם למקביליהם במקרא. סיפור המתקת מי מרה (שמות ט"ו, כ"ב- כ"ו) דומה למעשה ריפוים של מי יריחו (מלכים ב' ב', י"ט- כ"ב); השוני בין שני הסיפורים ניכר במה שנוגע לחלקו של הנביא. בשמות ט"ו העם אמנם פונה אל הנביא - "וילנו העם על משה לאמר מה נשתה" (פס' כ"ד) - אך זה מבטא את אזלת ידו בצעקה אל ה' (פס' כ"ה), וה' מורהו את הפתרון: "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים" (שם). בסיפור מי יריחו נמצא הנביא במרכז: אנשי העיר פונים אליו בכבוד גדול - "הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדני ראה והמים רעים והארץ משכלת" (פס' י"ט), והוא פותר את הבעיה קל מהרה: "ויאמר קחו לי צלוחית חדשה ושימו שם מלח ויקחו אליו ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח" (פס' כ'-כ"א). רק אז הוא מזכיר את שם ה', ומייחס לו את הנס: "ויאמר כה אמר ה' רפאתי למים האלה..." (פס' כ"א). ודוק: כאשר המספר מציין, כי ההכרזה מומשה, אין הוא אומר כי דבר ה' קם והיה, אלא: "וירפו המים עד היום הזה כדבר אלישע אשר דבר" (פס' כ"ב).

תמונה דומה - כיוון הזרקורים אל הנביא בעוד שה' נצב בצלו - מצטיירת בסיפור בן השונמית (מלכים ב' ד', ח'- ל"ז). בעיצוב הנס הראשון בסיפור, מתן בן לשונמית, אין לה' חלק ונחלה. אלישע מכריז מדעתו: "למועד הזה כעת חיה את חבקת בן" (פס' ט"ז). גם בעיצוב הנס השני מודגש בעיקר חלקו של הנביא: "ויבא אלישע הביתה והנה הנער מת משכב על-מטתו. ויבא ויסגר הדלת בעד שניהם" (פס' ל"ב- ל"ג); "ויעל וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו ויגהר עליו ויחם בשר הילד. וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה ויעל ויגהר עליו ויזורר הנער עד שבע פעמים ויפקח הנער את עיניו" (פס' ל"ד- ל"ה). שלוש מלים, העומדות בין שני הקטעים הללו, מציינות, בי אלישע עשה את מעשהו בסיעתא דשמיא; "ויתפלל אל ה'" (פס' ל"ג). שונה, ואפילו מהופכת, התמונה בסיפור ההחייאה המקביל, החייאת בן האלמנה בצרפת בידי אליהו. כאן מעשה הנביא מועט עד מאוד, ואילו תפילתו לה' עיקר: "... ויאמר אליה תני לי את בנך ויקחהו מחיקה ויעלהו אל העליה אשר הוא ישב שם וישכבהו על מטתו. ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה" (פס' י"ט- כ'); "... ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו. וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי" (פס' ב"א- כ"ב). רק חמש מלים, המופיעות בין שתי תפילותיו של אליהו לה', מזכירות כי לתפילה נתלווה גם מעשה: "ויתמדד על הילד שלש פעמים" (פס' כ"א). ההבדל בין הסיפורים, בחלוקת הפעילות בין ה' לאדם, מתבטא גם בתיאור הברת התודה של אם הילד. השונמית אסירת תודה אלישע: "ותבא ותפל על רגליו ותשתחו ארצה..." (מלכים ב' ד', ל"ז). לעומת זאת, האלמנה מצרפת מביעה את הערצתה לאלוהיו של אליהו: "עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר ה' בפיך אמת" (מלכים א' המתח בין הנביא, המניח כי בידו נמסרו מפתחות הנס, לבין ה', בא לידי ביטוי בסיפור ריפויו של נעמן (מלכים ב' ה'). אלישע סבור, כי הוא הפועל ישועות: "ויהי כשמע אלישע איש האלהים כי קרע מלך ישראל את בגדיו וישלח אל המלך לאמר למה קרעת בגדיך יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל" (פס' ח'), ודוק: המספר מכנה את אלישע בכינוי המזכיר את שולחו, "איש אלהים", ואילו אלישע מכנה עצמו "נביא". בהוראות שהוא נותן לנעמן על אופן ריפויו אין אלישע מזכיר שם שמים: "הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן וישב בשרך לך וטהר" (פס: י').

נעמן תמה, כי הנביא נמנע מהזכיר את אלוהיו: "הנה אמרתי... ועמד וקרא בשם ה' אלהיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע" (פס' י"א). ואמנם, לאחר הריפוי, נעמן הוא הראשון להבין כי הנס הוא פועל ידו של ה' : "הנה נא ידעתי כי אין אלהים בבל הארץ כי אם בישראל" (פס' ט"ו). בעקבות הכרזת נעמן מכיר גם אלישע, כי אין הוא אלא משרתו של ה', כפי שעולה מדבריו: "חי ה' אשר עמדתי לפניו" (פס' ט"ז). מכאן למד הקורא, כי גם אם שם ה' אינו נזכר בעת ביצוע הנס, ה' הוא המחולל אותו. סיפור זה, המעוגן היטב בסביבתו הספרותית - מחזור סיפורי אלישע - אוצל מרוחו על המחזור כולו: הלקח הנלמד ממנו ילווה את הקורא בקריאת סיפורי אלישע כולם: בין אם הנביא עצמו מזכיר את ה' ובין אם ה' מוזכר רק בכינויו של אלישע "איש האלוהים" - ה' הוא בעל הנס.



מקומו של משה בנסי יציאת מצרים


בביצועם של רוב הנסים שותפים אלוהים ואדם: כך למשל, במעשה מכות מצרים (שמות ז'- י"ב) ובהוצאת המים מן הסלע (שם, י"ז, א'- ז'). נפרט במעשה חציית ים סוף: בני ישראל צועקים אל ה' (י"ד, י'), ומתלוננים באוזני משה (פס' י"א- י"ב). משה מבטיח את ישועת ה' (פס' י"ג- י"ד), וה' מורה לו את אשר יעשה (פס' ט"ז). משה נוטה את ידו, אך ה' מוליך את רוח הקדים ושם ים לחרבה (פס' כ"א). גם כשה' מורה למשה לשוב ולנטות את ידו למען ישובו המים על מצרים (פס' כ"ו), ה' הוא המנער את המצרים בתוך הים (פס' כ"ז). בסיום הסיפור מציין המספר את רושם המעשה על העם: "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים" (פס' ל"א), אך גם חלקו של משה אינו נגרע: "וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (פס' ל"א).

והנה, שיתוף הפעולה שבין ה' למשה במסורת המרכזית נעלם בעיצובים אחרים של מעשה חציית הים. בשירת הים אין זכר לאיש משה: "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים" (שמות ט"ו, א'). המים נערמו ברוח אפו של ה' (פס' ח'); נשיפתו של ה' ברוחו כיסתה את המצרים במים אדירים (פס' י'), ולא משה נטה את ידו, כי אם ה': "נטית ימינך תבלעמו ארץ" (פס' י"ב).

מחוץ לספר שמות יש התכחשות כמעט מלאה לחלקו של משה; רחב הזונה אומרת למרגלי יהושע: "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים" (יהושע ב', י') ; ויהושע אומר לבני ישראל לאחר חציית הירדן: "... אשר הוביש ה' אלהיכם את מי הירדן מפניכם עד עברכם כאשר עשה ה ' אלהיכם לים סוף אשר הוביש מפנינו עד עברנו" (ד', כ"ג ; ועיין גם נחמיה ט', י"א).

תמונה דומה עולה מן השירה המזמורית: "לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם. הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל..." (תהלים ס"ו, ה'- ו'); "בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לעז... הים ראה וינס..." (קי"ד, א'- ג'); וכן במזמורים ההיסטוריים המובהקים: "בקע ים ויעבירם ויצב מים כמו נד" (ע"ח, י"ג); "ויגער בים סוף ויחרב ויוליכם בתהמות כמדבר... ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר" (ק"ו, ט'- י"א); "לגזר ים סוף לגזרים... והעביר ישראל בתוכו... ונער פרעה וחילו בים סוף..." (קל"ו, י"ג- ט"ו).

יוצא דופן במקצת הוא מזמור ע"ז. המזמור מתאר בגוונים מיתיים את גאולת ישראל בידי ה': "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה. ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו אף ירגזו תהמות. זרמו מים עבות קול נתנו שחקים אף חצציך יתהלכו. קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל רגזה ותרעש הארץ. בים דרכך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו" (פס' ט"ז- כ'); והנה, בסופו של המזמור משולבים משה ואהרן באופן פתאומי, וככל הנראה משני: "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן" (פס' כ"א).

סילוק חלקו של משה מסיפור חציית הים הוא ביטוי לחשש מפולחן האישיות. הפולמוס עם האדרת דמותו של משה בדרך של עמעום חלקו, נמשך בספרות חז"ל: "'ויט משה ידו על הים'. התחיל הים עומד כנגד משה. מושלו משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיו לו שתי גנות זו לפנים מזו. מכר את הפנימית והניח את החיצונה. בא לוקח להכנס ולא הניחו שומר. אמר לו בשם המלך ולא קבל עליו. הראהו טבעת ולא קבל עליו. נהג המלך ובא. כיון שראה שומר את המלך התחיל בורח. אמר לו מה לך בורח. אמר לו לא מפניך אני בורח אלא
מפני המלך אני בורח. כך בשבא משה ועמד על הים אמר לו בשם הקדש ולא קבל עליו, והראהו המטה ולא קבל עליו. כיון שנראה עליו הקב"ה 'הים ראה וינס'. אמר לו משה: הייתי אומר לך בשם הק' ולא הייתה מקבל עליך. הראיתיך את המטה ולא קיבלת עליך. עכשיו 'מה
לך הים כי תנוס'. אמר לו לא מפניך בן-עמרם אלא 'מלפני האדון חולי ארץ'" (מכילתא רשב"י בשלח, י"ד, כ"א וראה ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, עמ' 101 - 120).

תהליך מיעוט דמותו של האדם ועליית קרנו של ה' עולה מהמסורות על בקיעת הסלע. בסיפור מסה ומריבה (שמות י"ז, א'- ז') יש לעם דין ודברים, הן עם ה' והן עם משה, כדברי האחרון: "מה תריבון עמדי מה תנסון את ה"' (פס' ב'). משה צועק אל ה' (פס' ד'), וה' מצווה עליו להכות בצור - בנוכחותו - ולהוציא מים לעם (פס' ו'). בסיפור המקביל, מעשה מי מריבה (במדבר כ', א'- י"ג), נטל לו משה חלק גדול יותר מזה שהועיד לו ה', בהכותו על הסלע במטהו במקום לדבר אליו. כך או כך, למשה חלק נכבד בביצועו של הנס הזה. והנה, המתבונן בסקירה ההיסטורית שבנחמיה מגלה, כי זו העלימה את חלקו (כפי שעשתה לו בנס בקיעת הים): "ומים מסלע הוצאת להם לצמאם" (פס' ט"ו). זאת הגישה גם במזמורים ההסטורים: "יבקע צרים במדבר וישק כתהמות רבה ויוצא נזלים מסלע ויורד כנהרות מים" (ע"ח, ט"ו- ט"ז); "פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר" (ק"ה, מ"א; ועיין גם ישעיה מ"ח, כ"א).

מעשה נוסף בבקיעת סלע לצמא הוא הסיפור על שמשון בעין הקורא אשר בלחי (שופטים ט"ו, י"ח- י"ט) - סיפור הבא ללמד לגיבור ולקורא, כי לא כוחו ועוצם ידו של שמשון עשו לו את הגבורות המיוחסות לו. לשם עיצוב תלותו של שמשון בה' דרוש נס, שבביצועו אין לאדם חלק. שמשון - שפרסם את ניצחונותיו ברבים, זקפם לזכות כוחו ועוצם ידו, שכח כי רוח ה' צלחה עליו (פס' י"ד), ונשא את שיר ההתפארות "בלחי החמור חמור חמרתים בלחי החמור הכיתי אלף איש" (פס' ט"ז) - נוכח באפסותו, כשהוא צמא למים ואינו יכול לסייע לעצמו. עתה הוא נאלץ לפנות בתפילה לאלוהיו, ובתפילתו – משקיף אחורנית ורואה נכוחה את הניצחון על הפלישתים: "אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת" (פס' י"ח). הכרת שמשון בעליונות ה' מזכה אותו בנס: ה' בוקע לו את המכתש אשר בלחי ומשקהו. שמו של המעיין, עין הקורא, המוסבר בקריאת שמשון לעזרת אלוהיו, מנציח את חולשת האדם - ואפילו הוא איש המעלה - ואת תלותו בה'. יוסף בן מתתיהו הצביע אל נכון על תכליתו של הסיפור: "ושמשון התגאה במעשהו זה יותר מן המדה ולא היה אומר שהדבר קרה בעזרת אלהים אלא שהיה מייחס אותו לגבורתו, הלוך והתפאר שהרג חלק מן האויב בלחי (חמור) ועל חלק הפיל חתיתו והניסם. אולם כשתקפו צמא גדול הבין שאפס גבורת האדם, עמד והעיד שהכל יסודו באלהים הוא, והתחנן שדבריו לא יעוררו את כעסו ולא יסגירו ביד האויבים וימציא לו עזרה בצרתו ויצילנו ממצוקתו. ואלהים נתרצה לבקשתו..." (קדמוניות היהודים ספר חמישי, ח', ט').



מתי פועל האל לבדו?


פעולה בלעדית של ה' מאפיינת אירועים שבהם מקור הנס הוא שמימי, ונדגים זאת בסיפורים על אש היוצאת מלפני ה'. זו מופיעה בשני טיפוסי סיפורים. האחד - האש כעונש, כגון, עונשה של סדום: "וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה' מן השמים..." (בראשית י"ט, כ"ד). דוגמא נוספת לטיפוס זה היא מלכים ב' א'. כששרי החמישים פוגעים בכבודו, אומר אליהו, איש האלוהים: "ואם איש אלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמשיך ותרד אש מן השמים..." (פס' י'). ועוד: "אם איש האלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אתך ואת חמשיך..." (פס' י"ב), ותן דעתך למשחק המלים הבולט בפסוק זה בין "איש האלהים" ל"אש האלהים".

בטיפוס השני של נסים שמקורם באש אלוהית מעוצבת ירידת האש על המזבח, המביעה את בחירת ה' ורצונו כי יעבדוהו על אותו המזבח. כך בחנוכת המשכן : "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא העם וירנו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט', כ"ד). דומה לתיאור זה עיצוב בחירתו של ה' במזבחו ההרוס ששוקם בידי אליהו בהר הכרמל: "ותפל אש ה' ותאכל את העלה ואת העצים... וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים" (מלכים א' י"ח, ל"ח- ל"ט). בסיפור זה לא בחירת המזבח עיקר, אלא בחירת העם בה' והכרתם בו, לאחר התחרות בין אליהו ונביאי הבעל. בשני אירועים המעוצבים בספר דברי הימים נוספה תמונת האש היורדת על המזבח לסיפורים החסרים נס מעין זה במקורותיו של דברי הימים, ודומה שבעל דברי הימים הושפע מסיפור חנוכת המשכן, וביקש לצייר באופן דומה את חנוכת מזבחות ירושלים - זה של דוד בגורן ארנן וזה של שלמה במקדשו. סיפור גורן ארנן עומד בדברי הימים כהקדמה לתיאור מפעלו של דוד למען המקדש העתיד להיבנות באותו מקום. והנה, לאחר בניין המזבח בידי דוד נאמר: "... ויעל עלות ושלמים ויקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים על מזבח העלה" (דברי הימים א' כ"א, כ"ו). הופעתה השניה של האש השמימית היא בחתימת מפעל בנייתו של המקדש. כאן זוכה אפוא הבן במה שזכה לו אביו, בחינת מעשה אבות סימן לבנים: "וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העלה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית... ובל בני ישראל ראים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו..." (דברי הימים ב' ז', א'- ג').

שני טיפוסי הסיפורים, האש כעונש והאש על המזבח, משתלבים יחדיו בסיפור עונשם של מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת, שערערו על סמכותם של משה ואהרן ועמדו נגדם למשפט האלוהים. מבחנם של מאתיים וחמישים האיש (במדבר ט"ז, ט"ז- י"ח) הסתיים במותם: "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת" (שם, פס' ל"ה). אך מחתות האנשים השרופים שימשו בבניין המזבח, כאות לבני ישראל, זכר למריים. כך ישמר אפוא המזבח את זכרה של האש האלוהית : "וידבר ה' אל משה לאמר. אמר אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתת מבין השרפה... כי קדשו. את מחתת החטאים האלה בנפשתם ועשו אתם רקעי פחים צפוי למזבח כי הקריבם לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל. ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחשת אשר הקריבו השרפים וירקעום צפוי למזבח. זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטרת לפני ה'..." (י"ז, אי- ה').



מקום המלאכים


לצד ה' יפעלו לעתים גם מלאכיו. כך, לדוגמה, במגפת הדבר, הבאה כעונש על מפקד דוד: ה' הוא היוזם את העונש, אך הביצוע מסור בידי המלאך: "ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד וימת מן העם מדן ועד באר-שבע שבעים אלף איש. וישלח ידו המלאך ירושלים לשחתה וינחם ה' אל הרעה ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך ומלאך ה' היה עם גרן הארונה היבוסי..." (שמואל ב' כ"ד, ט"ו- ט"ז). דומה שטעם ההפרדה בין ה' לבין המלאך הוא הרצון להימנע מייחוס מעשה הרג בפועל לה'. הפרדה בין ה' לבין ישות נמוכה ממנו, המביאה את הרעה, מתוארת בסיפור המסגרת של ספר איוב. הניסיונות הקשים שבהם עומד איוב הם פרי רוחו של השטן, המקבל מאת ה' שלטון על רכושו של איוב, על משפחתו ועל גופו - כדי לנסותו (איוב א', י"ב ; ב', ו').

בעיצוב מכת הבכורות ניכרות שתי תפיסות. לפי האחת, ה' הוא המכה את בכורי מצרים, כדבריו לפני המכה : "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים... והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עלכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים" (שמות י"ב, י"ב- י"ג), וכן בתיאור המכה בפועל: "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים..." (פס' כ"ט). התפיסה השניה משתקפת בדברי משה, המבשר לבני ישראל על המכה הצפויה; כאן פועלת ישות נוספת, לצד ה', המשחית: "ועבר ה' לנגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף" (פס' כ"ג).

מגפה המונית נוספת המיוחסת למלאך היא ההרג במחנה אשור שצר על ירושלים: "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים" (מלכים ב' י"ט, ל"ה).

עם זאת ראוי לציין, כי מלאכי ה' נשלחים גם כדי להיטיב: כיוון שבספרי נביאים ראשונים ה' אינו מתגלה בעצמו לבשר ודם, מתגלים מלאכיו וגם מחוללים נסים - אות למימוש הבטחותיהם. המלאך הנגלה למנוח ולאשתו ומבשר להם על הולדת בנם עולה בלהב המזבח השמימה (שופטים י"ג, כ' ; והשווה עליית אליהו בסערה ברכב אש וסוסי אש, מלכים ב' ב', י"א). בדומה לכך, מעלה מלאך ה' אש על מזבחו של גדעון, אות לאמיתות הבשורה השליחות (שופטים ו', י"ז- כ"ב). שני הנסים האחרונים כרוכים, כמובן, בטיפוס הסיפורי שנידון לעיל - אש היוצאת מלפני ה' ונופלת על המזבח.

מלאכים מופיעים גם כמושיעיהם- ממלטיהם של הראויים להצלה: המלאכים שבאו סדומה מילטו את לוט ואף הגדילו לעשות לנוכח המצור שהטילו אנשי העיר על הבית: "ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח" (בראשית י"ט, י"א). גם בשני הסיפורים המקבילים בספר דניאל על שלושת הרעים בכבשן האש (פרק ג') ועל דניאל בגוב האריות (פרק ו'), שולח ה' מלאך להציל את מקדשי שמו. בפרק ג' מגלה נבוכדנצר, כי השלושה אינם שרויים בכבשן בגפם : "הא אנה חזה גברין ארבעה שרין מהלכין בגוא נורא וחבל לא איתי בהון ורוה די רביעיא דמה לבר אלהין" (פס' כ"ה). בהמשך מבהיר המלך עצמו, כי "אלההון די שדרך מישך ועבד נגו... שלח מלאכה ושיזב לעבדוהי די התרחצו עלוהי" (פס' כ"ח). בפרק ו' מעיד דניאל שניצל מן האריות, ומספר לדריוש, כי "אלהי שלח מלאכה וסגר פם אריותא" (פס' כ"ג).

עוד בנושא:
נס ומאגיה
חיים ומוות בעולם הנס
נס וניסיון
נס וגמול

ביבליוגרפיה:
כותר: מחוללי הנס : אלוהים ואדם
שם ספר: על תפיסת הנס במקרא
מחבר: זקוביץ, יאיר
עורכי הספר: שיחור, רחל ; יובל, תרצה
תאריך: תשמ"ז;1987
הוצאה לאור : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
בעלי זכויות: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. עורכת הספר: רחל שיחור.
2. מסדרת "האוניברסיטה המשודרת".
3. עורכת הסדרה: תרצה יובל.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך