עמוד הבית > עולם המקרא > אמונות ודעות במקרא

תקציר
ניסים רבים במקרא קשורים בחיים ובמוות. במאמר נידונים סיפורים מקראיים על מתן חיי אלמוות, מתן חיים, הטלה ניסית של מחלה וניסי ריפוי מחלות. המאמר עוסק בדרכו  של המספר המקראי בטיפול בנושא חיי אלמוות לבן אנוש, נושא הרגיש מבחינה תיאולוגית  וכן בתפישה המקראית כי מחלה וריפוי הם ביטוי לשלטונו של האל ולתורת הגמול. 

 
חיים ומוות בעולם הנס | מחבר: יאיר זקוביץ
 

ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור

רוב נסי המקרא קשורים במישרין או בעקיפין בחיים ובמוות, המסורים לשלטונו של ה', ויוצאים מכלל זה בעיקר האותות. נסים מובהקים של חיים הם מתן חיי אלמוות לבן- תמותה: כך מייחדת התורה את חנוך בן ירד - דור שביעי לאדם – משאר הדמויות ב"ספר תולדות אדם" (בראשית ה', א'- ל"ב). במקום לומר "ויחי חנוך אחרי הולידו", במקובל ברשימה זו, מצינו בפס' כ"ב: "ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו", ובמקום "וימת" כתוב בו : "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אתו אלהים" (פס' ב"ד). קאסוטו הראה אל נכון, כי מעשה זה נועד להתמודד עם המסורת המסופוטמית על המלך השביעי ברשימת המלכים שלפני המבול, שהיה חביב על האלים, והללו העלוהו אליהם וקירבוהו לחברתם. המסופר על חנוך בספרים החיצוניים הנושאים את שמו מעיד, שמסורת מעין המסופוטמית נודעה בישראל. התורה – שנתקשתה בסיפור על דמות העולה למרום, מפני הסכנה הטמונה בו לאמונה המונותיאיסטית - מתמודדת עם הקושי בדרך של הודאה במקצת, באמצעות ביטויים דו- משמעיים. המקרא מאפשר להבין, שכבר בחייו התהלך חנוך את האלוהים, ומכאן שאין זאת אלא הליכה בדרכיו, כפי שנאמר גם על נוח: "... איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח" (ו', ט'). גם המלה "ואיננו" יכולה להתפרש כביטוי למוות, וראה, לדוגמה, "השע ממני ואבליגה בטרם אלך ואינני" (תהלים ל"ט, י"ד). אף לקיחה בידי אלוהים עשויה להשתמע לשתי פנים: מוות, כגון "הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה" (יחזקאל כ"ד, ט"ז), אך גם לקיחת אדם למרום בעודנו חי, כפי שאומרים בני הנביאים לאלישע לפני לקיחת אליהו, בנס האלמוות השני: "הידעת כי היום ה' לקח את אדניך מעל ראשך..." (מלכים ב' ב', ג', ה'). ההימנעות מאמירה מפורשת, הפסיחה על שתי הסעיפים, מעידה כמה נתקשתה התורה בנושא עדין זה, וכי הכותב ביקש להשאיר בידי הקורא אלטרנטיבות שונות של ביאור. במעשה אליהו אין ניסיון לכסות על לקיחתו חי למרום, אך יושם אל לב, שהסיפור על לקיחת אליהו לא נותר בידינו במלוא תפארתו : רק כתוב אחד מספר בלקיחה גופא : "ויהי המה הלכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים" (פס' י"א). הסיבה לצמצום המידע נעוצה בעובדה, שמלכים ב' ב' הוא סיפור מסיפורי אלישע (כפי שהראה החוקר א' רופא) ולא מסיפורי אליהו, וכל כולו חותר לקראת ההכרה, כי "נחה רוח אליהו על אלישע" (פס' ט"ו). נס האלמוות של אליהו הגיע אלינו אפוא רק בדלת האחורית - סימן נוסף לחשש מהעיסוק בנושא רגיש זה. ראוי לציין, כי הן במעשה חנוך, והן במעשה אליהו, אין אנו שומעים אודותם מאומה מרגע שנעלמו מן העין, ואין המקרא מלווה אותם במסעם השמימי!

ליונשטם (מות משה) העלה את הסברה, שמעשה דומה סופר בימות המקרא גם על הסתלקותו של משה, וכי המסורת בחתימת התורה כי מקום קבורתו לא נודע (דברים ל"ד, ו') היא הד למסורת הקדומה ופולמוס עמה. את הטענה כי משה - לא מת מעלה יוסף בן מתתיהו: "...ופתאום עמד עליו ענן והוא נעלם לידו גיא אחד. אולם בכתבי הקודש כתב על עצמו שמת, משום פחד, שמא יעזו לאמר בגלל צדקותיו הגדולות שעלה לאלוהים" (קדמוניות היהודים, ספר רביעי, ז', מ"ח). בדומה לכך מניחה הגמרא (סוטה י"ג, ע"ב), שמשה עומד ומשמש למעלה.

מעניין, כי מקום עלייתו של אליהו השמימה - בעבר הירדן מול יריחו - הוא גם מקום הסתלקותו של משה העולה, לפני מותו, "מערבת מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו" (דברים ל"ד, א'). והנה, אלישע, שמת ככל האדם, נקבר כנראה באותה סביבה ממש, כפי שעולה מן הסיפור על נס ההחייאה שמחוללות עצמותיו: "וימת אלישע ויקברהו וגדודי מואב יבאו בארץ בא שנה. ויהי הם קברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו" (מלבים ב' י"ג, כ'- כ"א). אלישע הוא, כנראה, המחיה בה"א הידיעה, וסיפור קצר זה בא ללמד, שגם אחרי מותו לא פג כוח ההחייאה מעצמותיו. נס קודם של החייאה הוא מחולל בבן השונמית (ד', ל"ב- ל"ז) - כמוהו כרבו אליהו, המחיה את בן האלמנה מצרפת, שבביתה נתארח (מלכים א' י"ז, בכוחו של הנס לא רק להשיב מת לחיים, אלא גם להעניק חיים חדשים - לפקוד עקרות בבנים. תחום זה אכן מסור לה', כדברי יעקב המתמרמר על תלונת רחל - "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל', א') - ומשיב לה : "התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (פס' ב'). חלקו של ה' במתן בנים לעקרות ניכר בסיפור הולדת בנים הנמנים עם אבות האומה וגיבוריה: יצחק, יעקב ועשיו, יוסף, שמשון, שמואל, ואף עובד בנה של רות המואבייה, אמה של מלכות, שנאמר בה : "ויתן ה' לה הריון ותלד בן" (רות ד', י"ג). יוצא דופן הוא בן השונמית, שלא לשמו סופר הסיפור כי אם לכבוד אמו, וראה השוואת סיפורים אלה בפרק ו' (נס ומיתוס).

גם ריפוי ממחלה קשה נחשב למתן חיים: כך אומר, במר יאושו, מלך ישראל, שנתבקש לרפא לנעמן המצורע: "האלהים אני להמית ולהחיות כי זה שלח אלי לאסף איש מצרעתו" (מלכים ב' ה', ז'). גם אהרן, בבקשו למען מרים, אחותו המצורעת, אומר: "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו" (במדבר י"ב, י"ב). על חזקיהו, הקם ממיטת חוליו לאחר שנרפא מן השחין, נאמר: "... קחו דבלת תאנים ויקחו וישימו על השחין ויחי" (מלכים ב' כ', ז'). גם כשנשוכי הנחשים במדבר נרפאים בהתבוננם בנחש הנחושת, מציין הכתוב: "והיה בל הנשוך וראה אותו וחי" (במדבר ב"א, ח').

אכן, המקרא משופע בנסי רפואה - וזאת משום התפיסה הרווחת בו, שה' הוא הרופא בה"א הידיעה. כך אומר הנביא: "לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו. יחינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו" (הושע ו', א'- ב'); וכן: "רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה" (ירמיה י"ז, י"ד). ובלשון המזמור: "אני אמרתי ה' חנני רפאה נפשי בי חטאתי לך" (תהלים מ"א, ה').

ביטוי מפורש לתפיסה שה' הוא רופא ישראל נמצא בתורה, בלקח הסמוך למעשה ריפוים של מי מרה: "... אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך" (שמות ט"ו, כ"ו).

על רעיון זה מסתמך בעל דברי הימים, הסבור כי פנייה אל רופא בשר ודם היא חטא. כך נאמר אגב תיאור קצו של המלך אסא : "ויחלא אסא בשנת שלשים ותשע למלכותו ברגליו עד למעלה חליו וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברפאים" (דברי הימים ב' ט"ז, י"ב); ודוק: בארמית, הלשון המדוברת בימיו של בעל דברי הימים, "אסיא" היא רפואה, ונמצא המספר דורש (לגנאי) את שמו של המלך. כמה סיפורי נסים נזקקים לשורש רפ"א: בעניין עצירת רחם - "... וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהתיו וילדו כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית
אבימלך" (בראשית כ', י"ז- י"ח); בהמתקת מים - בנס אלישע ביריחו, המקביל למעשה הנזכר אודות מי מרה: "ויאמר כה אמר ה' רפאתי למים האלה לא יהיה משם עוד מות ומשכלת, וירפו המים עד היום הזה כדבר אלישע אשר דבר" (מלכים ב' ב', כ"א- כ"ב); בניסיון הפלישתים לסלק מעליהם את נגעי ארון ה' : "ויאמרו אם משלחים את ארון אלהי ישראל אל תשלחו אתו ריקם כי השב תשיבו לו אשם אז תרפאו ונודע לכם למה לא תסור ידי מכם..." (שמואל א' ו', ג'); וכמובן, בריפוי מחולי ממש - בדברי ה' לחזקיהו, שמעשה חוליו כבר הוזכר לעיל: "שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך הנני רפא לך ביום השלישי תעלה בית ה'" (מלכים ב' כ', ה').

היפוכו של הריפוי הנסי הוא הטלה נסית של חולי; במקרים לא מעטים יופיעו זה לצד זה ההחלאה והריפוי, שאינם אלא שני צדדים של אותו מטבע, ביטוי לשלטונו של ה' ולתורת הגמול. ציטטנו לעיל ממעשה מי מרה את ההבטחה המותנית בשמירת המצוות: "אם שמוע תשמע לקול ה'... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך..." (שמות ט"ו, כ"ו). והנה, על- פי הקללה המותנית שבדברים כ"ח, יהא עונשם של העוברים על פי ה': "... יככה ה' בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחר" (פס' כ"ב), "יככה ה' בשחין מצרים ובטחרים ובגרב ובחרס אשר לא תוכל להרפא. יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב..." (פס' כ"ז- כ"ח).

נמנה עתה כמה מן הסיפורים, שבהם החולי - העונש - סר מעל החוטא בעקבות תפילתו של הנביא- המתווך. אבימלך מלך גרר נענש בעקבות שגגתו - לקיחת שרה אל ביתו בלי שידע כי היא אשת איש (בראשית כ'). אף שאין מעצור מלפני ה' להסיר את עצר הרחם מעל בית אבימלך, הוא עצמו מורה למלך לפנות אל אברהם – המכונה בסיפור זה בלבד "נביא" - כדי שיתפלל בעבורו: "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה..." (פס' ז'). תפילתו של משה - הנביא בה"א הידיעה - עומדת לישראל החוטאים לה' בעקבות מגפת הנחשים השרפים, אך לא לפני שהללו מגלים חרטה : "ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם..." (במדבר כ"א, ז').

המלך ירבעם, השולח את ידו לתפוס את איש האלוהים, שניבא חורבן למקדשו - לבית- אל ולמזבחותיה - נענש קל ומהרה: "..,וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשהו ותיבש ידו אשר שלח עליו ולא יכל להשיבה אליו" (מלכים א' י"ג, ד'). הכרתו באיש האלוהים ובשולחו גוררת אחריה תפילה של המתווך, גילוי של חסד וריפוי : "ויען המלך ויאמר אל איש האלהים חל נא את פני ה' אלהיך והתפלל בעדי ותשב ידי אלי ויחל איש האלהים את פני ה' ותשב יד המלך אליו כבראשונה" (פס' ו').

מרים, אחות משה, נענשה בצרעת, כי לא הכירה בסמכותו של משה, ודיברה בו סרה : "ויחר אף ה' בם (באהרן ובמרים) וילך והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת..." (במדבר י"ב, ט'- י'). מתמיה כי מרים לבדה נוגעה בחולי, בעוד שאהרן, השותף לחטאה, לא חלה. דומה, כי טעם הדבר נעוץ ברצונו של המספר להימנע מהצרעת הכוהן. אפשר, כי להצרעת מרים לבדה טעם נוסף: חלוקת תפקידים בין הנענשת, המתווך שפונה אל הנביא למענה והנביא הפונה בתפילה אל האלוהים: "ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה" (פס' י"ג). אגב, סדר הרכיבים – החלאה וריפוי - נתהפך במעשה צרעת נעמן (מלכים ב' ה') : תחילה נרפא נעמן, הלומד, עקב ריפויו, להכיר באלוהי ישראל ובעבדו אלישע ; או אז עוברת צרעתו לגיחזי נער אלישע, שלא הכיר בסמכות רבו, ושיקר לו במצח נחושה - "וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם ויצא מלפניו מצרע כשלג" (פס' כ"ז).

בשעת חולי פונים אל הנביא, לשם ריפוי או דרישה באלוהים: הנביא עשוי לסייע בריפוי המחלה - בתפילה לה', כפי שראינו זה עתה, על- ידי פעולתו שלו, כבסיפור נעמן, או בשילוב של רפואה ותפילה, כבסיפורי החייאת הבנים על- ידי אליהו ואלישע. תפקידו השני של הנביא במקרי חולי הוא לדרוש באלוהים, לשאול אם החולה יחיה או ימות. כך פונה אשת ירבעם אל אחיה השילוני ושואלת אודות בנה (מלכים א' י"ד, א'- י"ח). המלך אחזיה אינו מאמין, כנראה, באלוהיו ובנביאו אליהו. לפיכך הוא שולח, בחוליו, לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון, ונענש במיתה (מלכים ב' א'). דמות מנוגדת למלך ישראל היא בן- הדד, מלך ארם. הלז, בשכבו על ערש דווי, אינו פונה לאלוהי ארם, בי אם שולח את עבדו חזאל לשאול באלישע (מלכים ב' ח', ז'- ט"ו). כך בסיפור אחד - מעשה חוליו של חזקיהו בשחין והחלמתו הנסית (מלכים ב' כ', א'- י"א) - מעורבת נבואת החלמה בריפוי המחלה הלבה למעשה (פס' ז'), אך זהו סיפור מורכב, שבו נבואת ההחלמה היא היסוד הדומיננטי הראשוני, והריפוי עצמו הוא יסוד משני. מחלות קשות ומיתות (שאין מהן תקומה) הן במקרים רבים תוצאה של ענישה על פגיעה באלוהים (וראה להלן בפרק י'), ונזכיר לדוגמה רק מיתות בציפורני חיות טרף : איש האלוהים שבא מיהודה לנבא על מזבח בית- אל (מלכים א' י"ג) ונצטווה על- ידי ה' להימנע מאכילה ושתייה שם - עובר בשוגג על דבר ה', וזאת משום שהאמין לנביא מקומי זקן, ששיקר לו (פס' י"ח). עונשו בא לו באמצעות אריה, הממית אותו, אך אינו טורף, לא אותו ולא את חמורו - ללמדך שאת שליחות ה' הוא עושה.

גם בפרק כ' במלכים א' נבחר אריה להמית אדם, שהמרה את פיו של איש מבני הנביאים, בסרבו להכותו (פס' ל"ה- ל"ו). אריות פועלים בשליחות ה' והורגים גם בגויים שהושיב מלך אשור בערי שומרון, וזאת, משום שלא יראו את ה' אלוהי הארץ ולא עבדוהו (מלכים ב' י"ז, כ"ה). רק בסיפור אחד - גם הוא בספר מלבים - מופיעים דובים תחת האריות ; זאת, בסיפור על נערי יריחו כפויי הטובה, המקניטים את אלישע, שריפא את מימי עירם והצילם ממוות: "עלה קרח עלה קרח". הנביא מקללם בשם ה'; והתוצאה: "ותצאנה שתים דבים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים" (מלכים ב' ב', כ"ג- כ"ד). דומה שניתן להצביע על סיבה לבחירת הדובים בסיפור זה : פעמים רבות, בסוגים ספרותיים שונים, מתלווה לשם "דוב" התואר "שבול", המדגיש את הסכנה שבמפגש עם חיה זו (שמואל ב' י"ז, ח'; הושע י"ג, ח'; משלי י"ז, י"ב). תואר זה, שנכלל מן הסתם גם באוצר המלים של בעל מלכים ב' ב', הניע אותו לבחור בהקשר זה דווקא בדוב, שכן, בראשיתו של מעשה ריפוי המים (פס' י"ט- כ"ב) נאמר: "... והארץ משכלת" (פס' י"ט), ובסיומו - "לא יהיה משם עוד מות ומשכלת" (פס' כ"א). הנערים, שלא הוקירו את הנביא, מסלק אימת השכול מעירם (שכול מציין בדרך כלל מותם של בנים, נערים), היו לקורבנותיהם של דובים (שכולים). כזכור, מחלימים נשוכי הנחשים במדבר בדרך הנס (במדבר כ"א, ט'), ואף מתים קמים פה ושם לתחייה ; לא כן נפגעי חיות הטרף: להם אין תקומה. דומה כי גם לסיפורי נס יש גבולות של היגיון פנימי: לאחר שנשחתה צורתו של אדם בציפורני החיה, אי אפשר להשיב לו את צלמו כבראשונה, ועונשו הוא אפוא סופי.

נסים אחרים - התגלויות - מעוררים בצופה פחד מוות, ביטוי לתפיסה המקראית "כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג, כ'). הזוכה בהתגלות מביע אפוא את פחדו (ראה לדוגמה שופטים ו', כ"ב), או מודה על כי נותר בחיים (כגון, בראשית ל"ב, ל"א).

בנסים הנעשים עם הצבא הלוחם - אף הם בתחום החיים והמוות - הצלתו של צד אחד היא ביליונו של האחר : מותם של אויבי ישראל באבני הברד (יהושע י', י"א) פירושו, חיים לישראל; הריגת אלף פלישתים בלחי חמור, היא רווח והצלה לשמשון מאויביו, שביקשו להביא עליו את קצו (שופטים ט"ו, י"ד- ט"ו). הצלה ממוות מעוצבת בשורה ארוכה של מעשי ישועה, גילויי חסד של ה' ונביאיו, כגון, המעשים החוזרים ונשנים של הצלת ישראל מרעב ומצמא במדבר. אם נתבונן, למשל, בסיפורי אלישע כסדרם, נגלה, שכמעט כל הנסים כרוכים בחיים ומוות, בין במישרין ובין בעקיפין : ריפוי מי יריחו מונע, כאמור, "מות ומשכלת" מן העיר (מלכים ב' ב', י"ט- כ"ב); בקללת הנערים מבקעות הדובים ארבעים ושניים ילד (פס' כ"ג- כ"ד); בצימאון הצבאות הלוחמים במדבר אדום, מבטיח להם הנביא בשם ה' מים לשתייה (ג', ט"ז- כ'); נס שאינו קשור לכאורה לחיים ומוות הוא ריבוי שמנה של האלמנה, שהנושה מבקש לקחת את ילדיה לעבדים (ד', א'- ז') - אך השמן הרי מבטיח גם את פרנסתה לעתיד לבוא, וכדברי הנביא: "ואת ובניך תחיי בנותר" (פס' ז') ; במעשה השונמית (ד', ח'- ל"ז) שני נסים: מתן חיים חדשים והחייאת הילד המת ; בסיפור הבא מרפא הנביא את הנזיד, שאוכליו זעקו "מות בסיר איש האלהים" (פס' ל"ח- מ"א), ובהמשך הוא מגדיל את כמותו של מזון כדי אכילתם של מאה אנשים (ד', מ"ב- מ"ד). סיפור ריפויו של נעמן מצרעת (פרק ה') הוא מקרה מובהק של חיים ומוות - מה גם שהמצורע חשוב כמת (במדבר י"ב, י"ב) - וכבר ציטטנו את דברי המלך הנבוך "האלהים אני להמית ולהחיות...". אין זיקה לחיים ומוות בסיפור הצפת הגרזן (ו', א'- ז'), אך זהו בבחינת יוצא מן הכלל המלמד על הכלל. בהמשך הפרק עושה הנביא נפלאות בזירה הצבאית: הוא משמש עיניים לישראל - בגלותו למלך היכן "ארם נחתים" (פס' ט') - ולוכד צבא ארמי גדול, הנשלח לתפסו (פס' י"ג- כ"ג). אלישע מבטיח בשם ה' את קץ הרעב הנורא בשומרון (ז', א') - רעב שבו נשים אכלו בשר בניהן (ו', כ"ו- ל') וצופה את מות בן הדד מלך ארם ואת מלוכת חזאל תחתיו (ח', ז'- ט"ו). לפני מותו מבטיח הנביא למלך יואש, כי ישראל יכה בארם (י"ג, י'- י"ט), וגם אחרי מותו נשתמר בעצמותיו כוח ההחייאה, ומגען מחיה מת שהושלך אל קברו (פס' כ- כ"א).

סיפורי אלישע אינם יוצאי דופן בין סיפורי הנס, בעיסוקם השיטתי בחיים ובמוות, ואין לנו אלא לסיים במה שפתחנו: החיים והמוות, המסורים לאלוהים, מעוררים עניין רב ביותר, מפני שאיפתו של האדם להציץ מעבר לפרגוד ולראות במעשה האלוהים, להיווכח כי החיים והמוות אינם מסורים ליד המקרה, ואולי גם לעורר בתפילה את האלוהים ושלוחיו להחיות עם רב.

עוד בנושא:
נס ומאגיה
מחוללי הנס : אלוהים ואדם
נס וניסיון
נס וגמול

ביבליוגרפיה:
כותר: חיים ומוות בעולם הנס
שם ספר: על תפיסת הנס במקרא
מחבר: זקוביץ, יאיר
עורכי הספר: שיחור, רחל ; יובל, תרצה
תאריך: תשמ"ז;1987
הוצאה לאור : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
בעלי זכויות: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. עורכת הספר: רחל שיחור.
2. מסדרת "האוניברסיטה המשודרת".
3. עורכת הסדרה: תרצה יובל.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך