עמוד הבית > נבואה > נבואה עממית ונבואה קלאסיתעמוד הבית > נבואה > מוסר הנביאים

תקציר
נראה כי בניגוד לתפיסה הרוווחת הנביאים הקלאסיים לא דחו דחיה מוחלטת את הפולחן אלא רק הורידו אותו בדרגה בהשוואה לערכים אחרים כמו מוסר חברתי וציות לאל.

 
התפקוד החברתי של הנביאים : יחס הנביאים לפולחן | מחבר: אלכסנדר רופא
 

אקדמון

מן המקובלות היא שנביאי הספר הכריזו על עליונותו של המוסר ושללו את מעשה הפולחן כדבר שאינו רצוי לפני ה'. הפולחן נתפס לפי זה כעניין טקסי, חסר כל תוכן אמיתי, ואילו העיקר שנדרש על ידי ה' הוא ההתנהגות ההגונה בין איש לרעהו ובחברה בכלל. בכול נביא ניתן למצוא הכרזות בכיוון זה – עמוס ה' 21-25: "שנאתי, מאסתי חגיכם... כי אם תעלו לי עלות ומנחתיכם לא ארצה... הסר מעלי המון שיריך... ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן"; הושע ו' 6: "כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות"; יש' א 10-17: "למה לי רב זבחיכם, יאמר ה'... גם כי תרבו תפלה אינני שמע, ידיכם דמים מלאו... רחצו, הזכו... שפטו יתום, ריבו אלמנה"; מיכה ו' 6-8: "במה אקדם ה', אכף לאלהי מרום? האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה?... הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך"; יר' ז' 21-23: "כה אמר ה'... עלותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר. כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציא וקרי: הוציאי) אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי, והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם...". יש כאן אוסף מרשים של התבטאויות נגד הפולחן, וכל אחד מן הנביאים מעמיד כנגד הפולחן את העיקרון שלו: עמוס וישעיהו – את המשפט בשער; הושע - את החסד ואת דעת אלהים, כלומר את הנאמנות לה' ואת ידיעת תורתו (השווה ד' 6); ירמיהו - את הציות לה' במסגרת הברית בין ה' וישראל (שהרי הוא מביא את הנוסחה של הברית הזאת). קרוב לירמיהו במידה מפתיעה הוא ההיסטוריון בשמ"א ט"ו, השם בפי שמואל את הכלל: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה', הנה שמע מזבח טוב, להקשיב - מחלב אילים. כי חטאת קסם מרי, ואון ותרפים הפצר" - פס' 22-23. גם כאן הציות לה' עומד כנגד עולות וזבחים(19) והנה, למרות-כל זאת, יש מקום לפקפק, האם ההתנגדות לפולחן היא כה החלטית כפי שהיא נראית על פניה.

ראשית, יש להביא בחשבון שההפרדה הידועה, בין מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו איננה ידועה במקרא. חובותיו של אדם, כפי שנצטווה מגבוה, הן אחדות אחת. ההבחנה, ככל שהיא נוחה לנו כדי לעמוד על תכני ההגות המקראית, איננה מתאימה למבניה של ההגות הזאת. וכן אנו שוגים בהבנתנו את ההגות המקראית כשאנו תופסים את הפולחן כמערכת טקסית ריקה מתוכן. פולחן פירושו עבודה, עבודת ה'. ומה מקום יש להניח, שאדם נוטל עליו לעבוד את אלוהיו, להגיש לו מכל היקר לו, בלי שרגשות - של תודה, של הערצה של נאמנות – יפעמו בקרבו?(20) וכן אנו עלולים לטעות בהבנת הנביאים, אם אנו תופסים אותם חוץ לזמנם ולמקומם. האמנם תיארו לעצמם הנביאים אפשרות של דת ללא עבודה, דת אמורפית, הבנויה כולה על רגש פנימי?

ואכן, ייעודי הנביאים לא פסחו על עבודת ה' לעתיד לבוא. הושע פותח את משא השיקום שלו בתשלום נדרים (י"ד 3). ישעיהו, שחווה את ההתגלות הראשונה אליו במקדש דווקא (ו' 1, 4, 6), מבסס את דרישותיו לצדק ולענווה על נוכחות ה' בביתו בירושלים, כפי שראינו; ואת חזון השלום בין העמים הוא מתאר כנובע מעלייה לרגל של כל העמים להר בית-ה', שבו ישמעו את דברו (ב' 1-4). המנהג הפולחני של 'הריאיון' בימי ישעיהו, הוא המשמש אב-טיפוס לחזון העתיד שלו. וכן ירמיהו משלב בתיאורו את שיקום שבטי הצפון מראה של עלייתם למקדש ירושלים, כיצד 'הנוצרים', היינו שומרים המופקדים מטעם המלך במגדלים שבספר (השווה מל"ב י"ז 9; י"ח 8), מזרזים את בני אפרים, "קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו" (ל"א 5). ולהלן הוא מביא את קריאת ההתרגשות של העולים לריאיון, כאשר מראשי ההרים נגלית להם ירושלים בכל הדרה: "יברכך ה', נוה-צדק, הר הקדש!" (ל"א 22). הנביאים לא יכלו לתאר לעצמם עולם בלי עבודת ה'.

מה שנראה כדחייה מוחלטת של הפולחן מסתבר יותר כהורדה שלו במעלה, כקביעת ערכים שעדיפים עליו. יש להביא בחשבון דרך התבטאות פיוטית, שאינה מחפשת כלל את הדיוק. אם אומרת החכמה במשלי ח' 10: "קחו מוסרי ואל כסף", נשמעת כאן דחייה מוחלטת של העושר. יש לחפש את החכמה ולא את העושר; אך ההמשך הוא "ודעת מחרוץ נבחר" - אין כאן דחייה, אלא העדפה בלבד. כך צריך להבין את דברי הושע: "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלהים מעולות" (ו' 6). - החסד עדיף על הזבח, אך לא יתואר ישראל ללא זבח, אלא רק בתקופה קצובה של עונש (השווה ג' 4-5; ט' 1-5). וכך, אם נאמר ביואל: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" (ב' 13) - לא העלה הנביא על דעתו שתיערך תענית בלבוש מחלצות, אלא זאת ביקש לומר, כי עוד יותר חשובה מקריעת הבגדים היא קריעת הלבבות.

בהקשר זה יש להביא בחשבון גם את מעמדה של תורת הקרבנות בימי הנביאים הקלאסיים. לא הייתה כאן תורה כתובה בידי משה מסיני, שנקראה על ידי כל ישראל. מה שהיה בנמצא היו תורות-כוהנים; הם העבירו בתוכם, תחילה בעל-פה ואחר-כך בכתב, את ההלכות של עבודתם. עוד בימי חגי, בימי בניין בית-שני, אומר ה' לנביא: "שאל נא את הכהנים תורה" (ב' 11).(21) הלכות העבודה הכוהניות לא קיבלו עדיין אופי קאנוני. הפולחן לא תואר כמשהו מיוחד לישראל, כמו שתופס אותו ספר כוהנים, אלא כמנהג משותף לכל האנושות, כמו שהוא בסיפור היהויסטי (בר' ד' 26). אמנם הכוהנים מסרו את הלכותיהם בשם ה', כמו שברור מפתיחותיהן, "וידבר ה' אל משה לאמר" וכדומה. אבל הנביאים יכלו להעמיד כנגדן 'תורה' משלהם (יש' א' 10), או להעדיף על פני "דברי עולה וזבח" את ההכרזה הכוללת של הברית בין ה' וישראל, "והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם" (יר' ז' 23). הפיחות במעמדו של הפולחן אצל הנביאים מסתבר היטב במעמדן האסוטרי והלא-קאנוני של התורות הכוהניות עד המאה החמישית לפסה"נ.

הערות
19. בכך יש כדי לסייג את ההבחנה של י. קויפסן, תולדות האמונה הישראלית, כרך ב', תל-אביב ת"ב, 185-186.
20. השווה מ"מ בובר, תורת הנביאים, תל-אביב תש"י, 86-87.
21. חשיבותו של הכתוב הזה לתולדותיה של התורה כבר הוכרה על-ידי חוקרי המקרא במאה הקודמת; ראה למשל: A. Kuenen, The Religion of Israel (Engl. Transl.), Vol. II, London – Edinburgh 1875, p. 231; J. Wellhausen, Prolegomena to the History of Ancient Israel, Repr.: New York 1957, p. 396


עוד בנושא:
הנביאים והמקדש
יחס הנביאים לפולחן

ביבליוגרפיה:
כותר: התפקוד החברתי של הנביאים : יחס הנביאים לפולחן
שם ספר: מבוא לספרות הנבואה
מחבר: רופא, אלכסנדר
תאריך: 1992
הוצאה לאור : אקדמון
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך