עמוד הבית > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > תקופת המלוכה > שאול

תקציר
מתי חובר נאום שמואל? ועל ידי מי? מהי המציאות שהביאה לבקשת המלך? מהו תוקפו החוקי של "משפט המלך" ומהי השקפת העולם העומדת מאחוריו? מה הקשר בינו ובין פרשיות נוספות בספר שמואל? במאמר דיון בשאלות אלה תוך ניתוח ספרותי המציג את נאומו של שמואל כנאום דמגוגי שמטרתו להזהיר מפני הסכנות שבמלוכה.

 
נאומו של שמואל בדבר "משפט המלך" | מחבר: משה גרסיאל
 

הקרן לזכר סגן ישי רוןהחברה לחקר המקרא בישראלעם עובד

בקשת משלחת הזקנים משמואל להמליך עליהם מלך מהווה מפנה רב-חשיבות בתולדות ישראל. הדגשה יתרה ועיצוב ספרותי מיוחד ניתנים לפרשה זו גם על ידי בעל ספר שמואל (שמו"א, ח). במאמר זה נפתח בדיון קצר, הנוגע לטיבו של המקור הספרותי וזמנו; נמשיך בהערכת ההיבטים ההיסטוריים והסוציולוגיים של האירוע; ונחתום בעיון ספרותי רחב יותר בפרשה זו כשהיא לעצמה, ובבחינת הקשרה ומשמעה במסכת הספרותית והרעיונית של ספר שמואל(1).

א

ספר שמואל מצמצם ומקצר בנימוקים שמאחרי הדרישה להמלכת מלך בישראל; וכנגד זאת הוא מציע בהרחבה ובהבלטה את התפישה, המתנגדת לשינוי המשטר הקיים והחלפתו במוסד המלוכה. קולה של ההתנגדות בא לידי ביטוי ספרותי מפורש בתגובה ה', המגנה את החלפת מלכות ה' במלכות אדם (ח, ז-ח); בנאום "משפט המלך" של שמואל (שם, יא-יח); ובשניים או שלושה מעמדי נאום אחרים של שמואל (י, יז-יט; יב). האסכולה הוולהויזיאנית ראתה באלה קטעים ממקור מאוחר, ששיקף את תפישת הכהונה הירושלמית, ה"תאוקרטית", בתקופה הבתר-גלותית, ובעת היעדר מלוכה בישראל(2). ובדרך כלל רווחת הדעה, שהמגמה האנטי-מלוכנית משקפת את הניסיון הממושך והמר שהיה לישראל עם מלכים עריצים(3). יש המשווים גישה זו לכמה מנבואות הושע, הנראות כאנטי-מלוכניות, וקובעים מקור תפישה זו בממלכת אפשרים הצפונית(4). אחרים סבורים, שבתפישה זו משתקפת העריכה הדויטרונומיסטית בממלכת יהודה הדרומית, מימי הרפורמה של יאשיהו ואילך(5). כנקודת מוצא שימשה לעתים השוואת "משפט המלך" עם ימי שלמה. בובר, למשל, רואה בנאום תוספת מגמתית של מעבד, שחש בחסרונו של משפט המלך, והוסיפו על-פי אחד מכתבי הפלסתר, שלפי המשוער צצו כבר מימי שלמה המלך(6). חוקרים אחרים מייחסים את הנאום לעריכה הדויטרונומיסטית המאוחרת, אשר אימצה את תקופת שלמה ורודנותו כמודל ל"משפט המלך"(7). זמנה של עריכה זו, לפי שיטות שונות, הוא שלהי ממלכת יהודה או התקופה הבתר-גלותית. לעומתם יש השוללים עריכה דויטרונומיסטית בנאום, או שמצמצמים אותה למעט מזעיר(8).

בניגוד לסברה הרווחת, המאחרת את קטעי ההתנגדות למלוכה שבספר שמואל, טוענת קבוצת חוקרים להקדים קטעים אלה, ונאום שמואל (ח) בכלל זה, ולראותם כקרובים מאוד לזמן האירועים המתוארים, וכמיטיבים לשקף את ההתרחשויות ההיסטוריות ומשמען(9). תפישת קדמותם של הקטעים ומהימנותם נשענת על שיקולים שונים. נזכיר בקצרה קצת מהם: (א) השוואת תוכן נאומו של שמואל בפרק ח לתעודות אללח', אוגרית ואל-עמרנא מלמדת על דמיון נרחב שביניהם. לפיכך נראה הדבר, שנאומו של שמואל משקף את נוהגן של ממלכות העיר הכנעניות, הפיאודליות למחצה, בתקופה הקדם-מלכותית בישראל. (ב) כנגד זאת, חסרה באותו נאום ההתייחסות למגוון רחב של פעילויות ממלכתיות, שאפיינו את המלוכה בישראל וביהודה, מימי שלמה ואילך. אילו חובר הנאום בתקופה מאוחרת, ניתן היה לצפות, שהמחבר ישים בפי שמואל דברי ביקורת על מפעלי הבנייה הראוותניים (של שלמה ושל אחרים); על עבדות העם ונגישות הנוגשים; על אי-קיום משפט צדק ושפיכת דמי נקיים (השווה תוכחת ירמיהו נגד יהויקים – ירמיה כב, יג-יז); ועוד כיוצא באלה דברי ביקורת, שהועלו בהבלטה בספרות הנבואה וההיסטוריוגראפיה. (ג) ההתרוצצות בקרב העם, בעד משטר מלוכה ונגדו, כמשתקף בכתובים, אופיינית בהחלט למשטר של חברה שבטית, העוברת מטאמורפוזה פוליטית וסוציאלית. הצורך בתמורה, מצד אחד, והחששות מפניה, מצד אחר, טבעיים ומתבקשים מאליהם בשלב מעבר היסטורי מעין זה. מכאן החילוף לסירוגין, שבא בכתובים, בין התפישה האוהדת את המלוכה לבין זו שיוצאת נגדה. (ד) עוד העלו אותם חוקרים שיקולים ספרותיים, המצביעים על אחדותה של חטיבת הסיפורים (ז-י"ב); ושיקולים היסטוריים וגיאוגראפיים-היסטוריים, המצביעים על אמינותה וקדמותה.

לדעתנו, פרט לקצת פרשיות וכמה הערות ביאור קצרות, שנוספו מאוחר, הרי עיקרו ורובו של ספר שמואל נתחבר בערך בשליש הראשון למלכות שלמה. הנחה זו מצריכה דיון רחב מכדי שנוכל להציעו במסגרת זו(10). שימושו הנרחב של המחבר בחומרים ספרותיים קדומים עוד יותר(11), מביאנו להערכה, שההתנגדות למלוכה, המתוארת בפרשתנו, משמרת הד נאמן להתנגדות בת-הזמן לכינון משטר מלוכה בישראל. גם אם נתגנב לפרשתנו משהו מהביקורת האנטי-מלוכנית, בת-זמנו של המחבר (ימי שלמה), דומה שלא שיבש המחבר את עיקר התיאור שבמקור הקדום, ממנו נטל את החומר לסיפורו(12); אם כי התאימו וסיגלו למסגרת הספרותית של ספר שמואל בכללו.

ב

להבנת המשמעות ההיסטורית של ההתרחשות נתאר בקצרה את המצב שקדם להקמת המלוכה בישראל. המצוקה הבטחונית מבחוץ והשחיתות המוסרית מבית, בצמרת השלטון, שהעיקו על העם בתקופת השופטים, הביאו לשינוי חלקי של פני המנהיגות: במקום שופטים כאריסמאטים, אשר פעלו במסגרות שבטיות צרות למדיי, הופיעו שני מנהיגים, עלי ושמואל, המתוארים אמנם במקרא כשופטים (שמו"א ד, יח; ז, טו-יז), ואולם פרסומם והילתם באו להם שלא מתוך המסגרות השבטיות. הראשון היה כוהן המקדש המרכזי בשילה; והשני תחילת גידולו וחינוכו באותו מקדש. ברבות הימים הוכר כנביא; ולאחר חורבנו של מקדש שילה סבב ופעל במקדשים האזוריים: בגלגל, במצפה, בבית אל וברמה (שמו"א ז, טו-יז).

מנהיגים אלה היו בעלי הילה דתית, על-שבטית; ועל-כן היו מסוגלים להרחיב באופן יחסי את תחום השפעתם מעבר למסגרות השבטיות, שנצטמצמו בהן קודמיהם השופטים. עוד משתמע מעדות הכתובים, שהם ביקשו למסד את מנהיגותם; ובניהם אמורים היו לרשת, ככל הנראה, את מנהיגות אבותיהם(13). בכך כבר צעדו צעד ניכר לקראת מלוכה דינאסטית.

אולם התברר, שלמרות התמורה המשמעותית שבאופי הנהגתם של שופטים-מנהיגים אלה, לא הייתה בכך תשובה מספקת לבעיות השעה החמורות. בתחום הפנימי, בני עלי, כמו גם בני שמואל, מעלו בתפקידם, ופגעו קשות בתדמיתה של המנהיגות החדשה-ישנה. חמורה מזו הייתה המועקב הבטחונית. אמנם בימי שמואל גברו ישראל על פלשתים בקרב מצפה (שם, ז), ברם, היה זה ניצחון לשעה, שהישגיו נעלמו בחלוף הזמן. לעת זקנת שמואל כבר נמצאים נציבי פלשתים במרכז ארץ בנימין (י, ה; יג, ג), ולחצם מהווה עילה להמלכת שאול (ט, טז)(14). לחץ מקביל מצד בני עמון על שבטי עבר-הירדן המזרחי הביא אף אותם לדרוש המלכת מלך (יב, יב).

ספר שמואל מוסר, כי שמואל הגיב על הבקשה בנאום בו פירוט כיצד ינהג המלך בעמו; כיצד עתיד הוא ליטול את כל היקר להם: בנים ובנות; שדות, כרמים ויבולים; עבדים, שפחות ובעלי חיים (ח, י-יח). תיאור מפתיע זה הביא לדיונים נרחבים בדבר משמעו של הנאום ורקעו. לעניין זה נדרשו הן הפרשנות הקדומה והן המחקר החדש.

בחז"ל הוצעו שלוש הערכות(15):

(א) "כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו". כלומר בנאומו פירט שמואל את זכויותיו של המלך; והמלך אמנם רשאי ליטול מבני עמו ככל שמפורט באותו נאום.

(ב) "לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם, שנאמר: "שום תשים עליך מלך' – שתהא אימתו עליך". כלומר אין המלך רשאי לעשות את שמפורט באותו נאום. נאומו של שמואל נועד ליצור אווירה של מורא מלכות, ולא להגדיר את זכויות המלך. שתי דעות אלו מיוסדות על התפישה, שהמלכת מלך היא מצווה מן התורה; ולא נחלקו ביניהן אלא בשאלה: האם נאום שמואל הוא לדורות, ויש בו משום הנחת יסודות לחוקת המלך, או שהוא לצורכי שעה בלבד: להחדיר בלב העם אימה, יראה והכנעה מלפני המלך.

(ג) "לא נאמרה פרשה זו אלא כדי ליראם ולבהלם". דעה זו שותפת לקודמתה, שאין הנאום מהווה הגדרה לזכויות המלך, ואולם שלא בדומה לשתי הדעות שלמעלה, מובעת כאן ההשקפה, שעצם מוסד המלוכה שלילי הוא מעיקרו, ואין זו מצווה מן התורה. נאומו של שמואל נועד, לפי זה, לבהלם ולהפחידם, בתקווה שיחזרו בהם מבקשתם. להלן נראה, שדעה זו הולמת יותר מקודמותיה את פשוטו של כתוב.

הערכת משמעו של הנאום שנויה במחלוקת גם בפרשנות החדשה. לא נוכל להביא כאן את מגוון הדעות, וניאלץ להסתפק בסיכום קצר של גישות מייצגות. לדעת ש' טלמון(16), תכני נאום שמואל אינם מפתיעים. אם נתעלם מסידור הדברים ומנעימתם, נמצא שבעצם מתוארות כאן מסגרות עיקריות של משטר מלוכני: מלוכה, פירושה, ייסוד אדמיניסטראציה, הקמת צבא ובניית ארמון עם שאר סממני מלכות. לצורך אלה, נדרש העם לתרום בין בהתגייסות לצבא ולעבודת המלך ובין בתרומות רכוש לסוגיהן. נאומו של שמואל משקף אפוא פעילות ממלכתית מקובלת בתחומים אלה; ואולם שמואל הציג את הדברים באורח מגמתי-פולמסני ובצורה מעוותת. בהבדלה זו, בין תוכן הדברים לבין צורת הגשתם, יצר טלמון סינתזה בין שתי התפישות שהוצעו בחז"ל כדלעיל(17): מצד אחד, יש בו בנאום הגדרת אשיות המלכה; ומצד אחר, ניכרת בו כוונה להרתיע את העם ולהניאם מבקשתם. מכיוון שהנאום מכיל חלק מיסודות הקונסטיטוציה המלוכנית, סבור טלמון, שנאום "משפט המלך", כמו גם חוק המלך שבדברים יז, היוו חלק מ"משפט המלוכה", שנכתב בספר והונח במשמרת לפני ה' במקדש שבמצפה (י, כה). "משפט מלוכה" זה היווה את הגרעין הראשוני לקונסטיטוציה מלוכנית בישראל, שעבר אחר-כך שינויים במרוצת הדורות.

תפישה שונה הוצעה על ידי מנדלסון וצ' בן-ברק(18). לדעתם, "משפט המלך" הוא תמונת מצב של נהגי המלוכה הכנענית, הפיאודלית למחצה, שמן התקופה הקדם-מלוכנית בישראל. תפישה זו נשענת על צדדי דמיון רבים בין סעיפי נאום שמואל לבין המשתקף בתעודות ארכיוניות מאללחי, מאוגרית ומאל-עמרנא. לפיכך הסיקו חוקרים אלה ואחרים, שדמות מלכויות העיר הכנעניות, היא שעמדה לנגד עיני שמואל בנאומו. הערכה אחרת העלה ספייזר(19) בקובעו, כי שמואל שיווה לנגד עיניו את דמות המלוכה המצרית הרודנית, המיוסדת על ראיית המלך כבבואת האל. לפי תפישה זו, לגוניה, קיים הבדל ברור בין "משפט המלך", הוא נוהג ממלכות "הגויים", אם בכנען, אם במצרים, וגם אולי במואב, בעמון ובאדום, לבין "משפט המלוכה". בנאום "משפט המלך" העלה שמואל בציוריות יתר, קווים לדמות המלוכה אצל העמים השכנים: אולם משנאלץ לוותר לעם ולהמליך מלך, הניח יסוד לחוקה אחרת, משופרת יותר, ההולמת את התפישה הישראלית, הנרתעת מפני מלוכה רודנית. זהו אפוא "משפט המלוכה", שנכתב בספר במעמד הברית שבמצפה, והונח למשמרת לפני ה'. ככל הנראה שימש ספר זה גרעין לחוקת המלך הישראלית, שנתפתחה והלכה במשך ימי המלוכה אחר-כך. נמצא שהיחס בין נאום שמואל מכאן לבין תוכן הברית במצפה משם; או בין "משפט המלך" לבין "משפט המלוכה" מתפרש באופן שונה אצל טלמון מזה ואצל מנדלסון, בן-ברק וספייזר מזה. בשאלה זו נחלקו חוקרים נוספים(20).

הפרשנות הקדומה והמאוחרת, תרמה רבות להבנת משמעות דרישת העם ותשובת שמואל הן בתחום ההיסטורי-סוציאלי והן בתחום העיון הפרשני והספרותי(21). סבורני, שעדיין יש צורך בעיון ספרותי מקיף יותר בטקסט עצמו ובבחינת הקשרו וקישוריו במסכת הספרותית-רעיונית של ספר שמואל בכללו. עניין זה נכבד לעצמו ונקבע כאן כמטרה לעצמה; ואולם בעקיפין יש לו גם השלכות על הדיונים, שעניינם משמעו ההיסטורי-סוציאלי של הנאום, שכן המבקשים להסתייע בעדות המקראית לצורך הערכה היסטורית של אירוע חייבים לרדת לעומקה של העדות הנידונה ולהבנת משמעה, ולעתים משמע זה אינו מתבהר די הצורך אלא אחרי ניתוח ספרותי מדוקדק. נראה הדבר, שלפנינו דוגמה מעניינת למורכבות הגישה הנדרשת מהחוקר. מצד אחד ברור לנו, שללא הבנת תמונת המצב ההיסטורית-סוציאלית בישראל, וגם אצל העמים השכנים, לא תובן כהלכה פרשה זו, המספרת על העימות שבין שמואל והעם בקשר לייסוד המלוכה; ומצד שני נראה הדבר, שללא עיון ספרותי לא תתבהר כל צורכה העדות המקראית, שגם ההיסטוריון זקוק לה לצורך תיאור שלב המעבר להקמת מלוכה בישראל. דומה אפוא, שהניתוח ההיסטורי והעיון הספרותי נצרכים זה לזה במידה גדולה יותר משסבורים חוקרים רבים, המתפלגים לאחוז באחת משתי הדיסציפלינות השונות, והטוענים לאוטונומיה של המחקר בתחומם.

ג

בעוברנו לעיון הספרותי נקדים בקיצור כמה הערות הנוגעות לפרק הקודם (ז). הפרק מסיים בסיכום המצב הבטחוני שלאחר התשועה בקרב מצפה ובתיאור "שפיטתו" של שמואל (יג-יז). יש בסיום זה מן הדמיון לסיומים האופייניים בתיאורי השופטים שבספר שופטים. מכאן שיש לראות בתיאור שלפנינו חתימה לחטיבת הסיפורים, המתארת את פועלו של שמואל כשופט וכמנהיג עצמאי. יחד עם זאת הכירו החוקרים(22) בקשריו של פרק ז עם הפרקים הבאים הן מצד הסגנון והן מצד המגמה.

נרשום כאן את לשונות המפתח שבפרק ז, המשמשות כמלים מנחות גם בפרקי ההמשך: עבד (את ה'); זעק/צעק (אל ה'); התפלל (אל ה'); ה' עונה; ה' מושיע; ה' מציל. בהרחבת הדברים שאמר בובר(23), נציין, כי לשונות אלו מהוות מעגל רעיוני: אם בני ישראל "עובדים" את ה'; "זועקים"/"צועקים" אליו; והשופט "מתפלל" אל ה' בעדם – אזי ה' "עונה"; ה' "מושיע" וה' "מציל" את העם בעת צרתו. מערכת לשונית-רעיונית זו משמשת בפרק ז(24), ובשינויים בפרקי ההמשך(25), ורובה אופיינית גם לספר שופטים(26). עוד משמשת לשון שפ"ט כמלה מנחה בפרקנו ובפרק ח(27), ואין צריך להזכיר את תכיפות שימושה בספר שופטים. כוונת המחבר בכל אלה היא להצביע על שמואל השופט, המושיע, כמי שממשיך את מסורת השופטים המושיעים שקדמוהו: הוא מביא את ישראל לתשובה, להסרת אלוהי הנכר ולעבודת ה'. בעת צרה, במלחמה נגד הפלשתים, הוא זועק לה', וה' מושיע ומציל את ישראל. לפיכך בדין העריכו החוקרים, כי כוונת פרק ז לשמש פרכה לדרישת העם להמלכת מלך שבפרק הבא. פרק ז מקדים ומעיד, שהמשטר הקודם בהנהגת שמואל קצר הישג מרשים בפונקציה הבטחונית, במאבק נגד הפלשתים, ואין צורך בהחלפתו. גם בפונקציה השנייה, בשפיטה, מובלטת פעילותו של שמואל בריבוי לשון שפ"ט שבפרק (ו, טו, טז, יז). בכך מוטעמת העובדה, שפעילותו של שמואל היתה מקפת, ואין צורך בהחלפת המשטר. לשון שפ"ט, הנמשכת גם לפרק ח, מבליטה את ההמשכיות הרעיונית, עליה נעמוד להלן. נמצאנו למדים, שהישגיו של שמואל בהנגת העם: בתחום הדתי, בתחום השיפוטי ובתחום הבטחוני היו נכבדים. בתיאורים אלה הבליט המחבר את חוסר ההצדקה שבדרישת העם להחלפת משטר המנהיגים השופטים במשטר מלוכה. שמואל יחזור ויביע תפישה זו במפורש במעמדי הנאום שלו בעת המלכת המלך ולאחריה (י, יז-יט; יב).

סתירה לכוונה זו של המחבר נראית לכאורה בפתיחת פרק ח (א-ב). המספר פותח במצג (אקספוזיציה). מצג זה מקדים את הדרישה להמלכת מלך, ובו מובלטת עובדת זקנתו של שמואל, מינויים של בניו כשופטים ומנהגם של הבנים, הנוטים אחר הבצע, נוטלים שוחד ומעוותים משפט. תיאור זה של הבנים שסרחו מפורט במצג אפילו יותר ממה שהזקנים מנמקים בנוסח בקשתם משמואל (השווה א-ב מול ה); ועוד יש לומר, שחטאי השפיטה של הבנים מנוסחים כאן באופן שלילי ביותר, לפי המונחים שבציוויים ובדרישות הנדרשים משופטי העם(28). כלום סותר המחבר במצג את מגמתו ומביא כאן ידיעות רקע, המצדיקות את הדרישה להחלפת השליטים הנוכחיים במשטר מלוכה? נראה הדבר, שלא זו בלבד שאין המצג סותר את המגמה הכללית של המחבר, המגנה את הדרישה להחלפת המשטר, אלא אדרבה, כוונת המצג לבסס את תוקפה, שכן מינויים של הבנים כשופטים, היווה צעד מעבר לקראת שלטון שושלתי, והריהו מעיקרי משטר המלוכה. המספר מודיענו במצג, שדווקא צעד זה נמצא כושל. עיקרון הורשת המנהיגות לא הוכיח את עצמו אצל שמואל ובניו, כשם שלא הוכיח את עצמו אצל עלי ובניו (קו מחשבה ניכר עדיין אפילו בסיפורי דויד ובניו). אין אפוא במצג כדי לתמוך בדרישת הזקנים, יהפוך הוא, יש בו כדי לגרוע מתוקף דרישתם.

בהמשך, מוסר המספר, כי זקני ישראל התקבצו ובאו אל שמואל הרמתה; ובדיבור ישיר הוא מוסר את נוסח דרישתם ונימוקיו:

הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך.
עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים (ה).

נראה, שהמספר מטעים במתכוון, שהזקנים הם שהעלו בתחילה את הדרישה להמלכת מלך(29). בפיהם אין הזכרת "זקנת" שמואל מתפרשת לגנאי, שהרי גם הם מוגדרים כ"זקנים". כמו כן אין הזקנים מפרשים את העילה העיקרית לדרישתם, היינו את הצורך במלך לוחם, אשר יושיעם מאויביהם, שכן מנימוק זה ישתמע, ששמואל נכשל במשימה זו. רק אחר-כך, בהתלהט הוויכוח, יעלה "העם" (שים לב: "העם" ולא "זקנים" – יט-כ) את הצורך במלך לוחם כעילה להחלפת המשטר. אולם בשלב ההתחלתי של המשא ומתן מנסחים הזקנים את דרישתם בזהירות ובעדינות יחסית. כיוצא בזה, בתארם את אי-התאמת בני שמואל לתפקידם, הם מסתפקים בתיאור: "ובניך לא הלכו בדרכיך"; אך אינם מוסיפים את פירוט חטאי הבנים ברדיפה אחרי הבצע, נטילת שוחד והטיית משפט, כדרך שפירט המספר קודם לכן במצג. בהשמטות אלו מעדנים מעט הזקנים את הנמקת תביעתם, ומרככים במשהו את הפגיעה הצפויה בשמואל.

ובכל זאת הייתה הפגיעה בשמואל קשה. במסירה "מבפנים" מוסר המספר "הכול-יודע": "וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו" (ו). במסירה הרפלקטיבית נשמט ההיגד: "ככל הגוים", מכאן שלא ניסוח דברי הזקנים, ורצונם להיות "ככל הגוים", הוא שפגע בשמואל, כדרך שפירשו חכמים ופרשנים, אלא עצם בקשתם למלך שישפטם(30) היא שהייתה רעה בעיניו.

במענה לתפילתו של שמואל נמסרת תגובת ה' (ז-ט). בתחילת הדיבור ובסופו מורה ה': "שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך... ועתה שמע בקולם..."; ושוב אחרי מיאון העם חוזרת הוראת ה': "שמע בקולם" (כב)(31). חזרת לשון זו באה להורות לשמואל לבצע את ההמלכה, למרות שהדבר רע בעיני ה' ובעיני שמואל, כל צד מטעמיו: שמואל נפגע מרצון העם להדיחו(32); ואילו בעיני ה' נחשבה דרישתם כעזיבת ה', וכמוה כחטא עבודת אלילים, שכן הצד השווה בשניהם הוא מאיסה במלכות ה' והחלפתה באחרים: אם באלילים ואם במלך בשר ודם. אכן מכאן ואילך מתחלף מוקד העניין בספר שמואל מנושא עבודת ה' כנגד עבודת אלילים (שהוא הנושא המרכזי שבספר שופטים ובאופן חלקי גם בספר מלכים) לנושא המלך השומע בקול ה' או הממרה והמואס בציוויו. לפיכך הלשונות "שמע בקול" ו"מאס", המשמשות בקטענו, מהוות מלים מנחות, בגיווני הוראות, גם בפרקי ההמשך. תשובת שמואל לעם, השואלים מאתו מלך, מעוצבת כנאום ולא כתשובה קצרה. על-כן יש מקום לבחון את האלמנטים הריטוריים שבעיצובה. הריטוריקה במובנה הקלאסי, המצומצם, נתפסה כאמנות התקשורת שבין הנואם לבין קהל שומעיו(33). מאוחר יותר התרחבה תכולת המונח לכלול גם את התקשורת שבכתב, שבין הכותב ובין קהל קוראיו(34). כך חדר המונח לעולם הביקורת הספרותית. בחקר המקרא מתגבשת והולכת לאחרונה אסכולת החקר הריטורי, הקשורה בשמו של מילנבורג(35).לא כאן המקום לחוות דעה על החידוש שבגישה מחקרית זו. נסתפק כאן בהערה, שעד כמה שהדברים נוגעים לחקר הנאומים הנבואיים, הרי בחינת יסודות הריטוריקה שבהם עשויה לתרום להערכת עוצמתם ומשמעם(36). אין בכוונתנו לטעון לקשר ישיר או עקיף בין הריטוריקה הקלאסית לבין זו המקראית, ובכל זאת קיימים כמה קווים המשותפים לתרבויות הנאום במדינות שונות ובתקופות שונות.

עלינו להקדים כמה הערות נוספות לגבי נאום שמואל. הנאום שלפנינו אינו רישום נאמן ומלא של נאום שבעל-פה לקהל שומעים. הוא נראה קצר מדי לצורך זה. על כן יש מקום לחשוב, שכמו בכל השיחות והנאומים שבמקרא, גם נאום זה הריהו תמצית שבתמצית מנאום, הרגיל והצפוי במצבים שכאלה. עוד יש לשער, שהנאום עבר מטאמורפוזה ספרותית. בצורתו הנוכחית מעוצב הנאום כמשא ריטורי-פיוטי. נראה הדבר שעיצוב זה נעשה על ידי מחבר ספר שמואל: או אולי על ידי בעל המקור, שממנו ניטל הנאום; או על ידי שניהם ביחד, היינו חיבור ראשוני על ידי בעלל המקור הקדום; עיצוב וסיגול ספרותי על ידי מחבר ספר שמואל. ובכל זאת, גם בצורתו הנוכחית משמר הנאום אלמנטים ריטוריים מובהקים. הוא גם משתלב היטב במסגרת הסיפור; ונמסר במסגרת הסצנית, כנאום ישיר של שמואל לעם.

לנאומו של שמואל, הנמסר בדיבור ישיר, מקדים המספר הערת מסגרת, כדלקמן:

ו י א מ ר שמואל את כל דברי ה' אל העם השאלים מאתו מלך
ו י א מ ר: זה יהיה משפט המלך. . . (י-יא).

המספר הגדיר במתכוון את נאום שמואל כ"כל דברי ה'", ללמדנו שאין שמואל מביע דעה אישית בגנות המלוכה, אלא מוסר הוא בנאומו את דברי ה' במלואם. התואר הניתן כאן למשלחת הוא "העם", בעוד שבפתיחת הסיפור נתכנו "זקני ישראל" (ד). נראה שבעיני ה' (ז), בעיני ישראל כאן, ואחר-כך בהמשך בפי המספר ניתן למשלחת תואר כללי נחות יחסית, כאילו חלה הפחתה במעמדם(37). תופעה אחרת הראויה לציון היא כפל "ויאמר" שבהערת המספר המקדימה את הנאום(38). אפשר שהסיבה טכנית: האריכות שבפרטים אחרי ה"ויאמר" הראשון הצריכה חזרת "ויאמר" בפתיחת הנאום(39). אפשרות אחרת היא שכאן נרמזה הידיעה, ששמואל נזקק למאמץ כדי לגבור על "העם", ולשאת נאום בגנות הבקשה(40).

אכן דומה, ששמואל נאבק כדי לזכות באפשרות דיבור; ופתיחת דבריו נעשית בדרך של מעין הטעיה, כאילו תשובתו חיובית, שכן הוא פותח: "וזה יהיה משפט המלך אשר ימלך עליכם...". מפתיחה זו משתמע לכאורה, ששמואל מסכים לעצם הדרישה להמלכת מלך וכל שעולה על הפרק היא השאלה: מה יהיה משפטו של המלך. רק בהמשך הדברים מתבררת האירוניה שבפתיחה "חיובית" מעין זו(41).

אולם האירוניה שבפתיחה לא נועדה אך ורק לזכות ברשות הדיבור ובתשומת לב הקהל. האירוניה היא אלמנט ריטורי מובהק ובעל עצמת שכנוע(42). להבנת העניין נזכיר בקיצור נמרץ משהו מתכונותיה של האירוניה, מבלי שנרחיב בתיאור אופיה ופירוט סוגיה ודרכיה(43). האירוניה מעמידה שני מישורים זה כנגד זה: מישור הרצוי ומישור המצוי. לפיכך האירוניה דידאקטית ביסודה, שכן יש בה ביקורת הקיים, השלילי (במקרה הנידון כאן: ביקורת הצעת משלחת הזקנים), וזאת על ידי עימותו עם הרצוי – החיובי. אם ביקורת זו נעשית בדרך גלויה וישירה, הרי שאינה אירוניה; ואולם אם משתמש הדובר באמצעי הטעיה, בתחבולות רמיזה ובדרכי עקיפין, הרי הביקורת היא אירוניה. עוד נציין, כי אחד מתכסיסיה הרווחים של האירוניה הוא תיאור המציאות המבוקרת בדרך של הגזמה או עיוות.

להערכת עצמת האירוניה נעיין במונח "משפט המלך", המהווה כאן כותרת כוללנית לתכני הנאום. בצדק קישרו החוקרים את "משפט המלך" שבכאן ל"משפט הכהנים" שבשמו"א ב, יג; ואולם מעיני החוקרים נעלמה המשמעות האירונית העצומה בשימוש שעושה מחבר שמואל במונח "משפט", הבא בשני כתובים אלה. להבנת טיבם של "משפט המלך" ו"משפט הכהנים", שבכתובי שמואל, נעמת אותם עם לשון החוק של "משפט הכהנים" שבספר דברים (יח, ג ואילך), כדלקמן:

דברים

וזה יהיה משפט הכהנים
מאת העם מאת זבחי הזבח
אם שור אם שה
ונתן לכהן
הזרע והלחיים והקבה
ראשית דגנך תירשך ויצהרך
וראשית גז צאנך
תתן לו

שמו"א

ב, יג ומשפט הכהנים
את העם כל איש זבח זבח,
ובא נער הכהן כבשל הבשר
והמזלג שלש השנים בידו
והכה בכיור
כל אשר יעלה המזלג
יקח הכהן בו...
ח, יא זה יהיה משפט המלך
אשר ימלך עליכם:
את בניכם יקח...

העימות בין לשון החוק שבדברים לבין כתובי שמואל מצביע על מקור הסגנון וטיבו. אולם ברור לגמרי, שכתובי שמואל הם הטעיה אירונית. מסתתר מאחוריהם עימות בין הרצוי לבין המצוי, בין החוק לבין הפרתו באופן ברוטאלי ובדרך של זלזול מוחלט בו. בפותחו בלשון "משפט" ובסגנון האופייני ללשון החוק יוצר מחבר ספר שמואל ציפייה להתנהגות כחוקתה וכהלכתה, אם של הכוהנים, אם של המלך; ואולם ההמשך מלמד את השומע או את הקורא שנפל בפח. זהו טבעה של האירוניה שהיא מפלת בפח את השומע. בני עלי ונעריהם רחוקים מאוד ב"לקיחותיהם" מחובת ה"נתניה", המפורשת בחוק הכוהנים שבספר דברים. גם המלך ה"לוקח" מעמו את כל אשר להם, כמתואר בנאום שמואל, רחוק ביותר מתפישת המלוכה האידיאלית הרצויה בישראל.

ל"משפט" שבכאן קונוטאציה אחרת: לשפוט ולדון. בצירוף "משפט המלך" נרמזת באורח משני חובתו של המלך כלפי עמו לעשות צדקה ומשפט(44). הוראה זו נמשכת לכאן מכוח גלגולי לשון שפ"ט, המשמשת בפרקנו ובפרק הקודם כמלה מנחה. בסיום הפרק הקודם ובתחילת פרקנו היא מתפרשת במובן של הוראה ודין, לפיכך נגררת משמעות זו באורח משני גם לצירוף "משפט המלך". האירוניה שבמשמעות הנגררת היא שבמקום לעשות צדקה ומשפט לכל עמו, ייטול המלך את הכול מעמו, ויהפכם מבני חורין גאים לעבדים. נראה, שכוונה אירונית, מתגנבת גם לנוסח חתימת הנאום: "וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם, ולא יענה ה' אתכם ביום ההוא". אפשר שנרמז כאן מנהגם של הצועקים למשפט המלך(45). תגובת המלך אינה נמסרת, כאילו ברור שהצעקה לשווא. אלא שהפעם אפילו ה' אינו עונה. באורח אירוני מתפרק בחתימת הנאום הצירוף "זעק אל ה'" – "ה' עונה", המשמש כהיגד מנחה בפרקים אלה. את הצעקה נדרש העם להפנות הפעם אל המלך, ולא אל ה' כבעבר, לפיכך ה' אינו עתיד לענות. אכן בהמשך פרקי שאול שותק המחבר ואינו מייחס פעולות שפיטה כלשהן לשאול, כפי שציין אברמסקי(46). בכך התקיים רמז זה של שמואל לפחות אצל המלך הראשון. עוד מזדקר שימוש הלשון האירוני בכך ששמואל מנצל את לשון הבקשה: "תנה לנו מלך לשפטנו", ושוטח לפניהם את "משפט המלך".

חשיבות יתרה נודעת בריטוריקה לארגון החומר ולעריכתו, היינו למבנה הנאום. לנאום שמואל מבנה מיוחד, המפרט את "לקיחות" המלך בסדר של "מן הכבד אל הקל": למן המכאיב ביותר ועד למכאיב פחות. המלך – לפי סדרו של נאום-עתיד ליטול מהעם: בנים ובנות; שדות, כרמים ומטעי-זית; מעשר יבולים ומעשר בציר ענבים; עבדים ושפחות; בהמות לעבודה ומעשר צאן. סדר זה נועד להלום בקהל השומעים, שכן מטבע האדם, שהוא מסוגל לעכל בשורות רעות, אם תבואנה בהדרגה: "מן הקל אל הכבד", אבל הוא עלול להיפגע, אם ישמע בשורה קשה בהפתעה, ללא הכנה מוקדמת או בהדרגה. מבנה נאומו של שמואל, הפותח בלקיחת היקר ביותר לאדם: בניו ובנותיו – נועד בוודאי להלום בעם, לייראם ולבהלם. אולם בסדר זה קיים תמיד חשש, שההלם הכבד הראשון ישכיח את הפרטים הנמנים אחר-כך בסדר היורד בחשיבותם. כדי למנוע זאת יש צורך ל"שתול" בהמשך כמה "אלמנטים מקפיצים", אשר יעוררו את השומע, ויחזירו לו את עצמת הכאב, באופן שצרות ראשונות לא יקהו מכאבן של אחרונות. כמה מאמצעים אלה יידונו להלן, כאן נצביע על קצתם. כשמגיע שמואל לסעיף השדות, הכרמים והזיתים הוא מסיים במפתיע: "ונתן לעבדיו", בעוד שעד עתה נטל המלך לצורך עצמו. ובסעיף שבא אחריו הוא מסיים "ונתן לסריסיו ולעבדיו". הוספת הסריסים לרשימת הנהנים מרכוש העם, מהווה כאן השפלה נוספת. הנואם נאלץ להחריף את התיאור ולהתעלל בקהל שומעיו, כדי להוציא אותם מקהות של כאב, לאחר שכבר "איבדו" את בניהם ובנותיהם. המשפט הקצר: "ואתם תהיו לו לעבדים", החותם מבנה מדורג זה, משרת אותה מטרה. כוונת הנואם במשפט זה לומר, שלא זו בלבד שהמלך נוטל את כל אשר לכם, אלא סופו שהוא נוטל אף אתכם בעצמכם. באמצעים אלה ואחרים מוחזרת עצמת ההלם, שפחת והלך בשל מבנהו המדורג היורד.

גם הארגון הפנימי של סדר המלים במשפטי הנאום הוא דינאמי(47), ומיטיב לשרת את מגמת ההפחדה. במבנה משפט דינאמי, משתנה סדר המלים הרגיל כדי ליצור ציפייה ודריכות. כך אצלנו משנה שמואל את סדר המלים הרגיל בהקדימו את המושא לנושא ולנשוא. השווה, למשל, סדר המלים שבנוסח הנאום: "את בניכם יקח" מול נוסח סטנדרטי וסטאטי כמו: המלך ייקח את בניכם. ברור שבנוסח הנאום יסוד ההפתעה וההלם גדול יותר, שכן השומע מתעורר למשמע הזכרת בניו, בנותיו ושאר פרטי רכושו, המוזכרים בראש כל משפטי הנאום, וחפץ לדעת מה ייעשה בהם? מה עתיד לקרות להם? וכאן מודיעו הנואם, כי (המלך) ייקחם. רק אחר-כך נמסרים ייעודי הלקיחה. השהיה אחרונה זו מוסיפה גם היא על המתח של השומעים, החפצים לדעת לשם מה ייקח המלך את כל אשר להם. מבנה תחבירי-דינאמי זה עובר כחוט השני לכל אורך הנאום, והולם היטב את מגמתו.

כבר ציינו כמה חוקרים(48) את החזרה הריטורית של לשון לק"ח, המשמשת בנאום כמלה מנחה, כדלקמן:

את בניכם יקח...
ואת בנותיכם יקח...
ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח...
ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח...

כנגד החזרה של ארבע פעמים על לשון לק"ח שבנאום זה מעיד שמואל על עצמו בנאום אחר, שנשא במעמד של מעין פרידה, כי הוא נהג ההפך מכך בהיותו מנהיג; והעם מעיד ומאשר את דבריו, כדלקמן:

את שור מי לקחתי?!
וחמור מי לקחתי?!
ומיד מי לקחתי כפר...?! (שם יב, ג-ד).

והעם עונה באותו מעמד: "לא עשקתנו ולא רצותנו(49) ולא לקחת מיד איש מאומה". האנטיתזה הריטורית ברורה: בעוד המלך עתיד לקחת מיד העם את הכול, לרבות היקר להם ביותר, הרי שמואל, המנהיג מן הטיפוס הישן, לא לקח מיד איש מאומה!

את העצמה הריטורית שבנאום מגביר במיוחד השימוש המרובה בטכניקת החזרה הצלילית: בין חזרה במלים, בין חזרה בהברות, בין חזרת עיצורים ובין חזרת תנועות. חזרות המלים מרובות: למשל, הפועל לק"ח. שדנו בו למעלה; או חזרת מלים בתחילת ההיגד (אנאפורה), כגון שרי אלפים ושרי חמישים; כלי מלחמתו וכלי רכבו; וכן תחילתם של משפטים רבים בתיבת "את" (יא, יג, יד, טז). חזרת מלים בסיומי היגדים (אפיפורה): עבדיו-עבדיו (יד-טו). מצלולים רבים מהדהדים לכל אורך הנאום, כגון צלצול ש' שמאלית וש' ימנית בפס' יב; וכן אליטראציות, כגון חזרת הברת ול- במלים: ולשום, ולחרוש ולקצור, ולעשות (יב). שוויון תנועות (אסוננס), כגון" חרישו-קצירו – מלחמתו-רכבו. לעתים נוצרים חרוזים פנימיים בין ההיגדים השונים, בתוך המשפטים, כגון: אלפים-חמישים(50); לרקחות ולטבחות ולאופות. ויש שהחזרה הצלילית משמשת ליותר מאשר הגברת התהודה הריטורית. לעתים היא מתמקדת על עיקרי המסר. בכגון זה האמצעי הקולי-ריטורי מתמזג עם בשורת הנאום ומעצים אותה. בנאום הנידון כאן בולטת תופעה זו עד מאוד בשימוש שעושה שמואל בכינויי הקניין החבורים. מצד אחד, יוצרים כינויי השייכות אלמנט צלילי, החוזר ועובר כחוט השני לאורך הנאום: ומצד שני, חזרה זו פועלת על רגשות השומעים ומסייעת לגבש את תגובותיהם. כך פותחים משפטי הנאום בשם ובצירוף כינויי השייכות: בניכם – בנותיכם – שדותיכם – כרמיכם – זיתיכם – זרעיכם – כרמיכם – עבדיכם – שפחותיכם – בחוריכם – צאנכם. ההדגשה הריטורית היא: הללו הם שלכם! ומן הצד השני, מכוונים כינויי שייכות אחרים כנגד המלך: מרכבתו – חרישו – קצירו – מלחמתו – רכבו – מלאכתו; ושם לו – ולשום לו – תהיו לו; פרשיו – עבדיו – סריסיו – עבדיו. ההדגשה: כל אלה הם של המלך! המשמעות הכללית העולה מכך היא, שכול מה שהוא שלכם המלך לוקחו לצרכיו ולשירותו; ולעתים אף גרוע מזה הריהו מוסרו לרשות עבדיו ופעמים אפילו לסריסיו.

באמצעים אלה מצייר שמואל תפישת מלוכה קיצונית מאוד, אם כי ידועה דייה במהלך ההיסטוריה: תמונת מלך הנוטל מעמו את הכול, לרבות חירותם – וכל זאת לתועלתו הפרטית ולרווחתו, ולא לטובת העם ולקידומו. כך למשל, נושא גיוס הבנים אינו מתפרש כאן כגיוס למלחמה באויבי ישראל; אין הנאום מזכיר, לא את מלחמת העם ולא את מלחמת ה'. הזכרה יחידה של המלחמה באה בהיגד: "ולעשות כלי מלחמתו..."; ואין לראות בה הזכרה ישירה של המלחמה, אלא ציון העובדה שמפקדי הצבא יכינו את כלי המלחמה. יתרה מזו, אין זו מלחמת העם או מלחמת ה', אלא "מלחמתו" – מלחמתו של המלך! כאילו לוחם המלך את מלחמותיו הפרטיות. שירות הבנים מתואר כאן בכך, שהמלך "שם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו". בכוונה מוזכרת כאן פעמיים מרכבת המלך, כאילו ללמדך, שאין המדובר בשירות בחיל המרכבות הצבאי, המובחר, אלא בשירות טקסי – לכבוד המלך ולהדרת תפארתו. השירות הצבאי-לאומי נבלע כאן בשירות טקסי של ראוותנות מלוכנית. מינויים של שרי האלפים ושרי החמישים בא גם הוא בהקשר מעניין: "ולשום לו שרי אלפים ושרי חמישים ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו". מינויים של הקצינים נועד לצורך המלך. ושמא תאמר לצורך ניהול מלחמת העם או מלחמת ה' – בא ההקשר ללמדך במה יעסקו: קודם-כול: "ולחרוש חרישו ולקצור קצירו"; ורק אחר-כך: "ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו". פיקוח על מלאכות המלך – יש כאן; מלחמה בשדה הקרב – אין כאן! כך בדרך דומה מתפרשים בהמשך הנאום כל שאר "לקיחות" המלך מאת העם. המלך נוטל את הכול בין לצורך עצמו ובין לצורך עבדיו. כללו של נאום הוא: כל מה שהוא עד עתה שלכם יהפוך להיות לרכושם של המלך ועבדיו. אין תימה בכך שהרעה תגיע גם אליכם – "ואתם תהיו לו לעבדים"; ושתוצאתה של "לקיחה" רבתי זו תגיע לכלל "זעקה" מלפני המלך (יז-יח); ואולם את הנעשה לא ניתן יהיה להשיב(51).

הצגה חד-צדדית זו של המלוכה בנאום שמואל זכתה לתגובה צוננת מצד העם. שמואל העלים או הבליע במתכוון את הצד החיובי שבמלוכה (כגון: משפט, מנהיגות, ביטחון). המספר מוסר כיצד השכיל העם בדברי תשובתו להעלות את הצד השני של המטבע המלוכני. תגובת העם נמסרת כאן בנוסח קצר מאוד, אך מעוצב למדיי, הכולל התייחסות עניינית ואירונית גם יחד כלפי נאומו של שמואל, כדלקמן:

וימאנו העם לשמוע בקול שמואל ויאמר:
לא כי אם מלך יהיה עלינו
והיינו גם אנחנו ככל הגוים
ושפטנו מלכנו
ויצא לפנינו
ונלחם את מלחמותינו (יט-כ).

העם היטב לשמוע לא רק את תוכן דברי שמואל, אלא גם את נעימות הדברים, והשכיל לגמול לו באותו מטבע. מעניין במיוחד השימוש ההפוך, האירוני, שנעשה כאן בכינויים החבורים, אם התעלם שמואל מהמטרות החיוביות, שלמענן מבקש העם להמליך מלך, הרי העם יודע להזכיר לו צד חיובי זה שבמשטר המלוכה: "ושפטנו מלכנו..." – המלך ינהיגנו וגם ידוננו (כשתי ההוראות של לשון שפ"ט). ובמיוחד מדגישה המשלחת את נושא המלחמה: המלך עתיד להילחם "את מלחמותינו" – לא תהיה זו "מלחמתו" הפרטית של המלך, כפי שרמז שמואל, אלא "מלחמותינו" – מלחמות העם; והמלך בעצמו עתיד לצאת בראש הלוחמים: "ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו". ועוד תכסיס אירוני בתגובה לאירוניה של שמואל: אם תיאר שמואל את מטרת גיוס הבנים בצורך שהללו ירוצו "לפני" מרכבתו של המלך, הרי העם מתקנים אותו בתיאור, שהמלך הוא שיצא "לפני" העם – למלחמות העם.

בוויכוח בין שמואל לבין העם התגלה אפוא פער גדול בהצגת טיבה של המלוכה. שמואל מציגה כמלוכה שרירותית, השקועה כול-כולה ברווחתה הפרטית, והעם כולו מנוצל להגשמת תועלת פרטית זו; בעוד העם בוחר להציג את דמות המלוכה החיובית: מלוכה המתפקדת לטובתו של העם ולמען בטחונו. כרגיל בוויכוח מעין זה האמת היא אי שם באמצע: ההיסטוריה יודעת על מלכים עריצים ורודנים, שהלמו את תיאורו המפורט של שמואל; אך גם על "מלכי חסד", מלכים נאורים, ששירתו את עמם בשלום ובמלחמה, ככל התקוות שתלו אנשי המשלחת בבואם לתבוע משמואל המלכת מלך גם בישראל.

מניתוח ספרותי זה משתמע, ששמואל לא נתכוון – כפי שהציעו פרשנים קדומים וחוקרים מאוחרים – להציג קונסטיטוציה מלוכנית. אין הוא מתאר כאן לא חוקה הנהוגה אצל "הגוים" (כנענים או אחרים); ובוודאי שלא נתכוון להניח בנאומו יסוד למשפט המלוכה בישראל. הנאום, מתחילתו ועד סופו, מעוצב בדרך אירונית ובמגמתיות קיצונית, שאינה יכולה לאפיין חוקה כלשהי. שמואל מתאר כאן, ככל הנראה, מלוכה בניוונה. בוודאי עמדו לנגד עיניו מלכים עריצים, שהפרו חוקות מלוכה למיניהן, ואשר סופר עליהם במסורת הדורות אצל עמי הסביבה. לא קונסטיטוציה היא המתוארת כאן, אלא תופעה היסטורית שכיחה, אשר שמואל בוחר לתארה בציוריות לחיזוק עמדתו, השוללת את המלוכה. אפשר אמנם שכמה מלכים, ששיווה לנגד עיניו, היו מלכי כנען; אך ספק הדבר, אם נכון יהיה להכליל ולומר, שדמות המלוכה הכנענית היא שעמדה לנגד עיניו, וזאת על סמך ההשוואה לארכיוני אל-עמרנא, אוגרית ואללח'.

ההשוואות שערכו מנדלסון וצפרירה בן-ברק בין נאום שמואל לבין מודל המלוכה הכנעני, כעולה מאותם ארכיונים, הן אמנם רבות עניין; ברם יש לזכור, כי המודל המצטייר באותם ארכיונים הוא מן המאות היד והטו לפנה"ס; בעוד נאומו של שמואל משובץ, מבחינה היסטורית-ספרותית, למחצית השנייה של המאה היא והחוקרים חלוקים בדעותיהם, בדבר זמן חיבורו. פער של מאות בשים מפריד אפוא בין צדדי ההשוואה.

יתרה מזו, עלינו לזכור גם את הצד השני של המטבע: סיפורי העלילה האוגריתיים, כתובות כנעניות וארמיות, ועדויות אחרות מכול רחבי המזרח הקדום – כל אלה מצביעים על שאיפה רווחת במרוצת הדורות למשפט ולצדק בכל ממלכות האזור. מלכים היו מתפארים במצבות הזיכרון שהקימו, כי עשו משפט וצדקה. דנאל החכם, הידוע מכתבי אוגרית והנזכר באקראי במקרא, תואר כדן דין יתום וכשופט משפט אלמנה. נאומו של שמואל, המפליג כל כך ב"לקיחותיו" של המלך, והמעמיד תמונת מלך השולט בכל אשר לנתיניו, והגורם להם ל"זעקה", אינו תואם את רוח החוקה, ואפילו לא את זו של עמי כנען. לפיכך נראים הדברים, כי כוונת שמואל בנאומו הייתה להצביע על הסכנה, שעלולים לקום בישראל מלכים, שיסתחררו מעצמת השלטון שבידם. הללו עלולים לפרש את החוקה, הנותנת בידיהם זכויות שונות, באופן רחב ביותר; מלכים עריצים עלולים אף להפר כל חוק כתובה. ציפיות אחרות היו לבני הפלוגתא של שמואל – הזקנים והעם. הללו קיוו, כי המלכים, שיומלכו בישראל, ייטיבו לתפקד כשופטים, כמנהיגים וכמצביאים. בהערכת המצב הצפוי – אלו מלכים עתידים לקום לישראל: מלכים עריצים או מלכים שופטים ומושיעים – נפלגו שמואל והעם.

ד

באיזו מידה אכן התאמתו אזהרות שמואל בדבר "משפט המלך", העתיד למלוך על העם? – באמצעות מערכת קישורים מצביע המחבר על כך, שהמלכים הראשונים, שאול ודויד, התחילו אמנם את שלטונם כמצביאים, היוצאים לפני עמם למלחמה וכמלכי חסד, החוננים את יריביהם; אולם בהמשך דרכם – הראשון בשלב מוקדם למדיי והשני בשלב מאוחר יותר – החזיקו במנהגים, המזכירים בהחלט את המתואר בנאום "משפט המלך".

את שאול מציג המספר "כבחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו" (ט, ב). הוא נרתע מהמלוכה כאשר זו הוצעה לו (ט, כא); ובעת תהליך בחירת הגורל אף נחבא אל הכלים (י, כב). בתחילת שלטונו אין הוא נוהג כמתואר בנאום "משפט המלך" – אין הוא מגייס בכפייה את בני העם לחילו (י, כו-כז); ולפי נוסח המסורה הוא מוותר על קבלת מנחה ממתנגדיו ומחריש מול הערותיהם הלעגניות כלפי כישוריו (שם). לאחר הישועה שהביא שאול לתושבי הגלעד, וכאשר העם מבקש להוציא להורג את מתנגדיו, היה זה שאול שפסק: "לא יומת איש ביום הזה, כי היום עשה ה' תשועה בישראל" (יא, יג). ברם אפילו מלך בעל נתונים התחלתיים טובים שכאלה, הפך תוך פרק זמן לרודן עריץ. במעמד הברוטאלי ביותר – אירוע הריגת כוהני נוב והכחדת עירם (כב) – רומז המחבר בטכניקת קישור אסוציאטיבית, כיצד נתקיימו כאן דברי שמואל במלואם, ואפילו גרוע מכך!

בסיפור המקדים, שהביא להשתלשלות העניינים שנסתיימה בהכחדת נוב, נותן המחבר בפי שאול נאום לעבדיו, וממנו נקשר הקשר אל נאום "משפט המלך", כדלקמן:

ויאמר שאול לעבדיו הניצבים עליו:
שמעו נא בני ימיני
גם לכולכם יתן בן ישי שדות וכרמים
לכולכם ישים שרי אלפים ושרי מאות.

(כב, ו-ח)

נוסח נאומו של שאול לפני עבדיו מסורבל ומגובב. נראה, שבכך באו לידי ביטוי המרירות וההתרגשות של הדובר(52), שאינו שלוט ברוחו ואינו מנסח כדבעי את דבריו. שיעור הכתוב יהיה אפוא: שאול פונה לבני שבטו, המכהנים כשרים, ושואל: האם גם בן ישי ייתן לכולכם שדות וכרמים, וימנה את כולכם לקצינים – לשרי אלפים ולשרי מאות (כפי שנהגתי אני)?! תוכחתו האירונית של שאול מופנית כאן כלפי בני שבטו, כפויי הטובה, המתעלמים מכול המענקים שזכו בהם ומיקדומם בהירארכיה תחת שלטון שאול.

נאומו של שאול חוזר ומתקשר היטב אל נאום "משפט המלך" של שמואל (ח); והוא מאמת את האזהרות שנכללו בו. אכן שאול מינה במשך הזמן שרי אלפים ושרי מאות; ונתן להם שדות וכרמים, בדומה למתואר בנאומו של שמואל (ח, יב, יד). אסוציאציה נוספת עולה, כאשר נזכרים באותו מעמד עבדי שאול והרצים – אלה נזכרים גם בנאום "משפט המלך" (ח, יא, טו, טז). וכדי לחזק יותר את הקישור האוסציאטיבי בין שני הנאומים מוסר המחבר בדרך משונה על מקום האירוע: "ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה...", התרגומים והמפרשים התלבטו בדבר הזכרתה של רמה בכתב(53). נראה לי הדבר, שהמחבר יוצר גם כאן לולאת קישור בין שני הנאומים, וזאת באמצעות שוויון של שם המקום רמה: ברמה – הזהיר שמואל את ישראל בדבר "משפט המלך" אשר ימלוך עליהם (ח, ד); ברמה (תהא אשר תהא) – נואם שאול לפני עבדיו, ומדגים בכך את התגשמות אזהרות שמואל.

נאומו של שאול לפני עבדיו משמש פתיחה לסיפור משפטו של אחימלך והוצאתם להורג של אחימלך, בני משפחתו ותושבי עירו, קישורו של נאום שאול ומעשה הכחדת נוב לנאום שמואל לא זו בלבד שהוא מאמת את חששותיו של שמואל בדבר עריצותו של המלך העתיד למלוך, אלא שהוא מביא את הדברים לשיא חדש – גרוע מכול מה שהכין שמואל את העם בנאומו.

אזהרות שמואל אינן מתממשות רק אצל שאול, אפילו אצל דויד חלה הידרדרות עם רבות ימי שלטונו. כמה מנקודות הביקורת על מעללי דויד נקשרות על ידי המחבר אל נאומו של שמואל בדבר "משפט המלך".

המחבר מסכם את פועלו החיובי של דויד, כדלקמן: "וימלוך דויד על כל ישראל ויהיה דויד עושה משפט וצדקה לכל עמו" (שמ"ב ח, טו). המחשה למעשה של "משפט וצדקה" מתוארת מיד אחר-כך, כאשר המחבר עובר לספר על מעשה מפיבשת: כיצד חקר דויד על-אודותיו; זימנו לירושלים, הרגיעו, השיב לו את שדות משפחת שאול; ואף הזמינו לאכול על שולחן המלך, כאחד מבני המלך (שמ"ב ט).

בשתי אפיזודות נוספות מסופר, כיצד מאוחר יותר פגע דויד במפיבשת ללא הצדקה. בפעם הראשונה, כאשר ברח דויד מפני אבשלום, בנו, קיבל את דברי המלשינות של ציבא, בדבר ציפיותיו של מפיבשת לחזור למלכות אביו; ולפיכך העניק לציבא את כל רכושו של מפיבשת (שמ"ב טז, א-ד). בפעם השנייה, כאשר חזר דויד לירושלים, לאחר דיכוי מרד אבשלום, יצא מפיבשת לקראתו. המספר מתאר כאן את מנהגי האבלות שמפיבשת קיבל על עצמו (יט, כה). בפי מפיבשת בא הסבר נרחב בדבר הנסיבות אשר מנעוהו מלרדת עם דויד; וכיצד בגד בו ציבא נערו. מפיבשת מסיים את טענותיו באומרו: "ומה יש לי עוד צדקה ולזעוק עוד אל המלך" (שמ"ב יט, כה ואילך). תיבת "צדקה" שבכאן היא רכיב אחד שבזוג "משפט וצדקה", המצוי לרוב בכתובי המקרא, ובו תואר גם דויד כעושה "משפט וצדקה" (שמ"ב ח, טו). ה"זעקה" אל המלך היא מנהגם של הפונים אל המלך למשפט בתביעה להושיעם(54). בדבריו אל המלך מוותר אמנם מפיבשת, כביכול, על ה"זעקה" ועל בקשת ה"צדקה" מאת המלך; אך מאריכות הדברים ומנעימתם נשמע כאן ערעור עקיף ובלתי מפורש על כך, שדויד מיהר לחרוץ משפט נגד מפיבשת על-סמך שמיעת צד אחד בלבד. דויד קוטע את דבריו: "ויאמר לו המלך: למה תדבר עוד דבריך – אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה" (שמ"ב יט, ל). הערת המספר בפתיחה לסיפור: "ומפיבשת בן שאול ירד לקראת המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כבס למן היום לכת המלך עד היום אשר בא בשלום" (שם, כה) מלמדת על נאמנותו של מפיבשת בדברים הנראים לעין (גם לעיני דויד), וכנגד זאת על בוגדנותו של ציבא באדונו מפיבשת. דבר זה מטיל צל כבד על חריצת הדין של דויד. תחילה נחפז להעביר את כל אשר למפיבשת ולתיתו לציבא. מאוחר יותר, בשומעו את מפיבשת ובראותו אותו לפניו (כאבל), הוא "מתקן" את החלטתו, וקובע חלוקה של מחצית ומחצית בנכסי מפיבשת – מחצית למפיבשת ומחצית לציבא(55).

השלבים האחרונים של סיפור דויד ומפיבשת מחזירים אותנו אל נאומו של שמואל בדבר "משפט המלך". בהחלטה חפוזה, תוך שמיעת צד אחד בלבד, נטל דויד את רכושו של מפיבשת והעבירו לציבא – יש בכך הדגמה למה שהזהיר שמואל בנאום "משפט המלך", כיצד ייטול המלך שדות וכרמים מנתיניו וימסרם לעבדיו (שמ"א ח, יד). מפיבשת מזכיר את ה"זעקה" אל המלך, אם כי הוא נמנע מלהשתמש במוצהר בזכות זו. מפיבשת לא נענה בתשובה חיובית מוחלטת ל"זעקתו" המאופקת והמרומזת, אלא זכה בתשובת פשרה, שנשתמר בה לא מעט מן הנזיפה. גם תיאור זה יש בו תהודה, החוזרת ממה שקבע שמואל בסיום נאום "משפט המלך": "וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם ולא יענה ה' אתכם ביום ההוא" (שם, יח). גם בסיפור מפיבשת מתברר, שאפילו דויד איננו פתוח דיו ל"זעקה" החרישית והמרומזת של מפיבשת. הוא אמנם תיקן למחצה את משפטו הקודם המעוות, אך מבחינת האווירה הסיפורית, שהמספר היטיב לבנותה באותו סיפור, לא הייתה זו תקנה כלל ועיקר. סיפור זה משתלב אמנם לצד תיאורי מעשי חסד וחנינה בעת בריחת דויד מפני אבשלום ובעת שובו לירושלים; אך בכל זאת, יש בפרשת דויד ומפיבשת כדי להעיב על דמותו של דויד כעושה חסד, משפט וצדקה.

צל מעיב על מוסד המלוכה גם בתיאור הכנותיו של אבשלום לקראת המרד בדויד אביו (שמ"ב טו, א-ו). אף בתיאור זה נקשרות אסוציאציות לנאום "משפט המלך" שבפי שמואל. אבשלום עשה לו "מרכבה וסוסים וחמישים איש רצים לפניו" (שם, א). מנהג ראוותני זה מתקשר לאזהרת שמואל בדבר "משפט המלך אשר ימלוך עליכם – את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו" (שמ"א ח, יא).

ביתר אריכות מתעכב המספר לתאר כיצד קנה אבשלום השפעה על "כל ישראל אשר יבואו למשפט אל המלך", (שמ"ב טו, ו; והשווה פס' ב – "אל המלך למשפט") גם נוסח זה קושר אסוציאציה עם הביטוי "משפט המלך", בו השתמש שמואל. בנאומו של שמואל – כך הראינו למעלה – מנצל שמואלקונוטאציה של הביטוי "משפט המלך" גם בהוראה של עשיית דין, ולפיכך מסתיים נאומו באירוניה כיצד "יזעקו" בני העם אל המלך, אך לא ייענו (לא על ידי המלך) (ולא) על ידי ה' (שמ"א ח, יח). מדברי אבשלום אמנם משתמע, שדויד כבר לא השכיל בשלב מאוחר למלכותו לעשות "משפט וצדקה לכל עמו", כפי שעשה בימים קודמים (שמ"ב ח, טו). אבשלום השכיל לנצל חולשה זו בציניות רבה. הוא השכים אל יד דרך השער – מקום המשפט; והבטיח לכל המשחרים למשפט המלך, כי יפעל לשיפור הליכי המשפט, וכי צדק יובטח לכול(56). עיקרו של התיאור הוא, ביקורת ברורה נגד בן המלך, המבטא בהתנהגותו את כל השלילי שבתחום הראוותנות המלכותית ובתחום היומרנות לעשיית צדק ומשפט (מדומים). יש אפוא בתיאור זה הדגמה לחששות שהביע שמואל בנאום "משפט המלך". בעקיפין נרמזת כאן גם ביקורת נגד דויד על שהניח לציבור גדול, ששיחרו לבוא אל המלך למשפט, שיהיו ממתינים, מבלי לבוא על סיפוקם.

נמצינו למדים, כי לאזהרתו של שמואל יש המשך ותהודה בכמה מהסיפורים, המסופרים אחר-כך והנוגעים לשאול, לדויד ולאבשלום. קישורם של סיפורים אלה ל"משפט המלך" יש בו לסייע להשקפתו הכללית של המחבר, המסתייגת ממשטר המלוכה, והמשלימה עמו רק בדיעבד(57).

הערות:

* מאמר זה נדפס לראשונה בבית מקרא פ"ז (תשמ"א), ובא כאן בהוספות רבות. תודתי נתונה לידידי, הד"ר שמואל ורגון, על שסייעני בעצתו בעת הכנת המאמר.
1. בשאלת התהוות הספר קיימת נטייה במחקר להחליף את "שיטת המקורות" הוולהויזיאנית ב"שיטת הפרגמנטים", הקשורה בשמו של גרסמן (H. Gressmann, Die eltesle Geschichtsschreibung und Prophefie Israels, SAT3 II, 1,Gottingen 1921}. ראה הסיכום אצל: P.K. McCarter, Jr. I. Samuel, The Anchor Bible, Garden City, N.Y. 1980, p. 13. אחרי שעברה שינויים, ניתן לסכם שיטה זו כך: קטעים בעלי אופי וגודל שונים נלקטו ממקורות או ממסורות קדומים ומגוונים, והעורך צירפם בזה אחר זה בספר שמואל. באופן כללי מקובלת עלי ההנחה, כי בעל ספר שמואל השתמש אמנם במגוון רחב למדיי של מקורות ומסורות קדומים; אולם נראה לי להטעים, כי במקרים רבים עברו החומרים הספרותיים הקדומים תהליכי עיבוד ספרותי על ידי בעל ספר שמואל, שאנו רואים בו מחבר-אמן (ולא רק "עורך"). מכאן העניין והצורך לדון גם בהיבטיו הספרותיים של החיבור המוגמר.
2. ראה י' וולהויזן, אקדמות לדברי ימי ישראל (תרגם י' יברכיהו), תל-אביב תרצ"ח, עמ' 77-83; H.P. Smith, The Bookds of Samuel, ICC Edinburgh (1899) 1951, pp. XVI-XXII.
3. ראה למשל A. Lods, Israel, London 1932, p. 355.
4. ראה, K. Budde, Die Bucher Samuel (KHC). Tubingen, end Leipzig 1902, p. XII, 52f., 57 i., A.C. Welch, Kings and Propheis of Israel, London1955, p. 67.
5. B.C. Birch, The Rise of the Israelite Monarch (Diss.), Yale University 1970, p. 189, 211-210.
6. מ' בובר, דרכו של מקרא, ירושלים תשכ"ד, עמ' 173.
7. ראה תפישה זו בשינויי גוון אצל חוקרים רבים, למשל: M. Noth, Uberkuefe-rungsgeschichiliche Studien2, I Tubingen 1957, p. 57, Idem, The History of Israel2, London 1958, p. 172, n. 3, 216, n. 2, T.N.D. Mettinger, King and Messiah, Lund 1976, p. 81, R.E, Clemenis, VT 24 (1974), pp. 398-410, A.D.H. Mayes, ZAW 90 (1978), pp. 1-19.
8. ראה למשל A. Weiser, Samuel: Seine geschichiliche Aufgabe und religiose Bedeutung, Gottingen 1962, M. Weinfeld, Deuterenomy and the Deuteronomic School, Oxford 1972, pp. 168-169, 82, n. 3. לדעה המצמצמת מאוד רושמה של עריכה זו השווה לאחרונה גם מק-קרטר (הנ"ל בהע' 1), עמ' 161. לדעות נוספות המתנגדות לאיחור הקטע או לייחוסו לעריכה מאוחרת ראה גם בהמשך ובהערה הבאה.
9. עיין י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ירושלים תל-אביב תש"ך, כרך א, עמ' 694-698; 706-707; כרך ב, עמ' 105 ואילך; 371 ואילך; ש' טלמון, "משפט המלך", ספר בירם, ירושלים תשט"ז, עמ' 45-56; צ' בן-ברק, "משפט המלך" ו"משפט המלוכה", עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ב, במיוחד עמ' 5-68; מ' צבת, "סיפור המקרא על יסוד המלוכה בישראל", תרביץ לו (תשכ"ז), עמ' 99-109; I, Mendelson, "Samuel's Denuciation of Kingship in the Light of the Akkadian Documents from Ugarit". BASOR 143 (1956). Pp. 17-22, T. Ishids, The Royal Dynasfies in Acient Israel (BZAW 142), Berlin-N.Y. 1972, pp. 26-31.
10. שיטתנו היא מיצוע בין תפיסת קויפמן, הקובע שספר שמואל נתחבר עוד בחיי דויד (מכבשונה של היצירה המקראית, ירושלים תשכ"ו, עמ' 179) ובין שיטת ש' אברמסקי, הסבור כי הספר נשלם מעיקרו סמוך לפילוג הממלכה, ואולי אפילו עוד בסוף תקופת הממלכה המאוחדת ("הנהגת שמואל ומעמד בניו בבאר שבע", בית מקרא 21, סז, תשל"ו, עמ' 586-587 ובהע' 24). כמה מטיעוניהם יפים אף לתפישתנו.
11. ראה למעלה הע' 1.
12. השווה קויפמן, תולדות, ד-ה, עמ' 372-373, ובהע' 22.
13. על כך בהרחבה אברמסקי (הנ"ל בהע' 10).
14. על ההיבט המדיני-צבאי של מערכה זו ותוצאותיה ראה ז' קלאי, "מלחמותיו של שאול", היסטוריה צבאית של ארץ-ישראל בימי המקרא (ערך י' ליור), תל-אביב תשכ"ד, עמ' 132-133.
15. שלוש הדעות שלהלן הובאו בסנהדרין כ, עב; ואולם הדעה השלישית נמחקה שם בגרסת רש"י, בגלל סתירה בין דברי אומרה. גרסה זו נשתמרה בכל אופן במדרש, ראה למשל ילק"ש לשמ"א ח, קה. על הדעות השונות בחז"ל ובמפרשים, ועל ההבדל שבגרסאות השונות בין הסוגיה הנ"ל ובין התוספתא ובין הספרים עיין בהרחבה: הרב מ' קוקיס, "מינוי מלך – רשות או חובה", שמעתין, 10, תשכ"ו, עמ' 13-23.
16. עיין ש' טלמון (הנ"ל בהע' 9) והשווה לאחרונה: S. Talmon, "Kingship and the Ideology of the State", in: B. Mazar and A. Malamet (eds.) The World History of the Jewish People – The Age of the Monarchies, Vol. 4, II, Jerusalem 1979, 00. 3-26.
17. טלמון, מאמרו העברי הנ"ל, יצר סינתזה בין דעות א וב שהובאו למעלה; ואולם לא דייק בפירושה של דעה ב; מכול מקום הסינתזה מתאימה לדעות א וג.
18. ראה מנדלסון, הנ"ל בהע' 9; צ' בן-ברק, הנ"ל בהע' 9.
19. ראה א"א ספייזר, "משפט המלך", אצל ב' מזר (עורך), ההיסטוריה של עם ישראל – כרך שני: האבות והשופטים, תל-אביב תשכ"ז, עמ' 297-300.
20. ראה הספרות הרשומה אצל טלמון (מאמרו האנגלי הנ"ל בהע' 16), עמ' 282, הע' 37; בן-ברק, הנ"ל, עמ' 234; אישידה (הנ"ל בהע' 9), עמ' 40-41.
21. ראה לאחרונה מ' רובין, משפט המלך – עיון בשמואל א – פרק ח, תל-אביב תשל"ז.
22. ראה בירץ' (הנ"ל בהע' 5), הקובע כמסגרת לספרו את הפרקים ז-טו. וראה עמ' 15 ואילך; השווה גם טבלות הלשונות המשותפות בפרקים ז-יב אצל בן-ברק, הנ"ל, עמ' 35-40.
23. דרכו של מקרא, עמ' 178; השווה גם ב' אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, ירושלים תשל"ג, עמ' 149.
24. ראה פסוקים ג (ועבדהו... ויצל); ד (ויעבדו); ה (ואתפלל); ח (מזעק, וישיענו); ט (ויזעק... ויענהו); יד (הציל).
25. פרק ח, יח (וזעקתם... ולא יענה ה'); פרק ט, טז-יז (והושיע... צעקתו... וה' ענהו); פרק י, יז-יט (ואציל... מושיע); לשון יש"ע חוזרת כמה פעמים בפרקים י-יא; פרק יב, י-יא (ויזעקו... הצילנו... ונעבדך... ויצל); יד (ועבדתם); כא (ועבדתם... ולא יצילו); כד (ועבדתם).
26. הסכימה המוטיבית והלשונית בספר שופטים היא: בני ישראל עובדים עבודה זרה; בעת צרה הם "זועקים" אל ה'; ה' מקים להם "מושיע", אשר "מושיעם" ראה למשל ג, ט, טו; ו, ו-ח; י, י-טז.
27. ראה בובר, הנ"ל, עמ' 184; וביתר פירוט אופנהיימר, הנ"ל, עמ' 149-150; אברמסקי (הנ"ל בהע' 10).
28. ראה שמות יח, כא; כג, ו-ט; דברם טז, יט; ועיין אברמסקי, הנ"ל.
29. בנה"מ "זקני ישראל", אבל בתרגום השבעים "אנשי ישראל", כנראה בהתאמה עם פס' כב. כמה חוקרים מעדיפים את נוסח השבעים, כך לאחרונה בתרגומו ובפירושו של מק-קרטר לפסוקנו. לטעמי גרסת נה"מ עדיפה, מכיוון שהיא משמרת את ההבדל הספרותי בין גישתם המעודנת של "הזקנים" מול גישתו המחוספסת של העם.
30. נראה שלשון שפ"ט מכוונת כאן כנגד שתי הוראותיה: 1. דון. 2. משל. ההוראה השנייה מתחייבת מעצם הבקשה, שהרי ביקשו מלך שימשול בהם; ואילו הראשונה נגררת מן ההקשר, שכן בפסוקים הקודמים הוטעם, שבני שמואל שימשו כשופטים ועיוותו משפט.
31. ובכתוב אחר (יט) נאמר: "וימאנו העם לשמע בקול שמואל". המספר מבליט שכנגד כוונת ה' ושמואל ל"שמוע בקול" העם, הרי העם ממאן "לשמוע בקול" שמואל. היגד מנחה זה משמש גם בפרקי ההמשך. ראה ח' חמיאל, "שמואל א' פרק ח", בית מקרא, יב, תשכ"ז, עמ' 74; 80-81.
32. לדעת חמיאל (הנ"ל, עמ' 74, הע' 45), "מאס" הוא הניגוד של "בחר". הוא מפנה לשמו"א טז, ז-י; מל"ב כג, כז; ישעיהו ז, טו; מ"א, ט; ירמיהו לג, כד; תהלים עח, סז-סט.
33. על הריטוריקה הקדומה ראה הסקירה אצל C.S. Baldwin, Ancient Rheforic and Poelic, Connectiout (1924) 1971.
34. על הריטוריקה המאוחרת במובנה הרחב ראה Ch. Perwlman & L. Olbrechis-Tyteca. The New Rhetoric – A Treatise on Argumentation, London 1969 {es. Pp. 4-7).
35. להדגמת השיטה ראה מאמרי תלמידיו בקובץ לכבודו: J.J. Jackson & M. Kessler. Rhetorical Criticism – Essavs in Honor of James Muilenburg. Pittsburgh 1974. לביסוס השיטה והבהרת עקרונותיה עיין M. Kessler, "A Methodological Setting for Rhetorical Criticism:, Semitics 4 (1974), pp. 22-36.
36. כהדגמה לניתוח נאומים נבואיים על דרך הריטוריקה ראה J.R. Lundbom, Jeremiah – Study in Ancient Hebrew Rhetoric (SBLDS 18), Montana 1975, M. Kessler, "Rhetoric in Jeremiah 59 and 51". Semitics 3 (1973), pp. 18-35' Y. Gitay, "A Study of Amos's Art of Speech: A Rhetorical analysis of Amos 3: 1-15", CBO (1980), pp. 293-309.
37. אפשרות אחרת היא שהמספר החליף את התואר "זקני ישראל" ב"העם" כדי להטעים, שהזקנים הם נציגי העם; והאחריות למעה נופלת על העם בכללו.
38. על כפל "ויאמר" באמצע דברי אותו דובר במקרא ראה מ' שילוח, "ויאמר... ויאמר", ספר קורנגרין, החלהמ"ק, תל-אביב תשכ"ד, עמ' 251-267. אולם בכתוב הנידון כאן כפל ה"ויאמר" הוא לפני תחילת הדיבור.
39. השווה שמו"ב כא, ב-ג.
40. השווה כפל "ויאמר" בפתח נאום ירמיהו לפני קהל עויין (ירמיהו כח, ה-ו). אפשר שגם שם הסיבה טכנית, וחזרת "ויאמר" נדרשת בשל האריכות המפסקת; אם כי אפשר שהיא מרמזת על המאמץ של ירמיהו לזכות ברשות הדיבור מול הציבור העויין.
41. בדרך דומה זוכה ירמיהו ברשות הדיבור מול הקהל העויין (ראה הערה קודמת) בפותחו באירוניה: "אמן כן יעשה ה'; יקם ה' את דבריך אשר נבאת להשיב כלי בית ה' וכל הגולה מבבל אל המקום הזה" (שם).
42. ראה פרלמן (הנ"ל בהע' 34), עמ' 205-210.
43. על האירוניה באופן כללי ראה לאחרונה: W.C. Booth, A Rhetoric of Irony, Chicago & London 1974. ועל שימושה של האירוניה בספרי המקרא ראה: E.M. Good, Irony in the Old Testament, Philadelphia 1950 לניתוח סיפור, המסופר על-דרך האירוניה, ראה: מ' פרי ומ' שטרנברג, "המלך במבט אירוני – על תחבולותיו של המספר בסיפור דויד ובת-שבע ושתי הפלגות לתיאוריה של הפרוזה", הספרות, א (תשכ"ח/ט), עמ' 263-292. בחלק מעיקרי ניתוחם כבר קדם להם גוד, הנ"ל, עמ' 35 ואילך.
44. על המלך כשופט ראה ב' מזר, "המלוכה בישראל", בקובץ טיפוסי מנהיגות בתקופת המקרא, ירושלים תשל"ג, עמ' 29; ש' אברמסקי, מלכות שאול ומלכות דויד, ירושלים 1977, תכופות; וראה גם סיכום הספרות אצל רובין (הנ"ל בהע' 21), עמ' 18-23, הערות 7, 14.
45. השווה שמו"ב יט, כט; מל"א כ, לט; מל"ב ו, כו; ח, ה.
46. ראה ספרו מלכות שאול ומלכות דויד, עמ' 111 ואילך; עמ' 134 ואילך (והמסקנה בעמ' 148)
47. על האבחנה בין משפטים סטאטיים, הערוכים בסדר תחבירי רגיל, לבין משפטים דינאמיים, שבהם שונה הסדר התחבירי, והוקדמו המושא או הנשוא לנושא, כאילו על מנת ל"מתוח" את הקורא – עיין: א"ל שטראוס, בדרכי הספרות, ירושלים תשכ"ו, עמ' 45 ואילך.
48. עיין והשווה: וייזר (הנ"ל בהע' 8), עמ' 40; H.J. Boecker, Die Beurieilung der Anfange des Konigtums in den deuteronomistischen Abschniffen des I. Samuelbuches (WMANT 31), Neukirohen-Vluyn 1969, p. 17. ולאחרונה צ' בן-ברק, "הפועל 'לקח' כמגדיר דפוסי שלטון בישראל" ספר ברוך בן יהודה, החלהמ"ק, תל-אביב 1981, עמ' 175-183. ואולם האחרונה מדגישה את המינוח היורידי שבנאום, בעוד שלטעמנו הוא ריטורי-אירוני.
49. על הזוג: "עושק – מרוצה", כתיאור ביקורתי למנהגם של מלכים עריצים. השווה: ירמיהו כב, יז.
50. בשבעים גרסו שרי אלפים ושרי מאות; ובפשיטא: שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות. כמה חוקרים נוטים לתקן אם לכאן ואם לכאן. אבל אפשר שהדין עם חמיאל (הנ"ל בהע' 31), עמ' 77, המעדיף את נה"מ בגלל הצורך הצלילי ליצירת החרוז הפנימי.
51. לתפישה שונה של משמע הנאום – פרט לפסוקי הסיום – השווה בן-ברק (הנ"ל בהערה 48).
52. ראה פירושו של סגל, עמ' קעט, לפס' ח, ד"ה כיום.
53. ראה הנוסח המסורבל בכב, ו. בכמה מנוסחי השבעים נכתב-בבמה. על ההתלבטות, האם זוהי הרמה של שמואל, או שהכוונה למקום גבוה בתוך גבעת בנימין, ראה הפירוש המיוחס לרש"י; וראה רד"ק לכתובנו. השווה גם סגל ושטיבה.
54. השווה שמ"ב יד (במיוחד פס' ד); מל"א ג, טז-כח; כ, לט-מ; מל"ב ו, כו-כט; ח, ה-ו.
55. חז"ל הבחינו בנעימת הגינוי שבסיפור, וכך דרשו: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דויד למפיבשת: 'אתה וציבא תחלקו את השדה!' יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה" (שבת נו, עב). ראה במאמרו של ש' ורגון, להלן עמ' 149.
56. באופן אירוני שם המספר בפי אבשלום הצהרה בנוסח זה: "ויאמר אבשלום: מי ישימני שופט בארץ ועלי יבוא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו" (שמ"ב טו, ד), אבשלום בוודאי לא אמר דברי הבל בנוסח זה, שהרי היה מעורר אי-אמון וחשד, שכן הכול יודעים שאי אפשר להצדיק את שני הצדדים בדין. המספר הוא הנותן דברים בפיו של אבשלום מנקודת התצפית שלו. בכך התערב המספר כדי להצביע על האבסורד והשרלטניות שבהתנהגות אבשלום. ראה על כך בהרחבה רבה בספרי: מ' גרסיאל, ספר שמואל א – עיון ספרותי במערכי השוואה, באנאלוגיות ובמקבילות, הוצ' רביבים, ר"ג תשמ"ג.

ביבליוגרפיה:
כותר: נאומו של שמואל בדבר "משפט המלך"
מחבר: גרסיאל, משה
שם ספר: הגות במקרא : מבחר מתוך עיוני החוג לתנ''ך לזכר ישי רון
תאריך: 1979
הוצאה לאור : הקרן לזכר סגן ישי רון; החברה לחקר המקרא בישראל; עם עובד
הערות: 1. מתוך כרך ג'.
2. לא אותרו כל בעלי הזכויות. אם חלו טעות או השמטה - נתקנן בהקדם.
הערות לפריט זה: 1. הפריט הינו מתוך הכרך החמישי של מקור זה.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך