עמוד הבית > חוק וחברה במקרא > החוק בספר דבריםעמוד הבית > פרשנות המקרא > פרשנות פנים מקראית

תקציר
המאמר דן בתופעה של פירוש חוקים מקראיים קודמים בקובצי חוקים מאוחרים יותר. המאמר מדגים כיצד חוקים מספר דברים מפרשים חוקים מספר הברית (ספר שמות).

 
פרשנות החוק בקבצים אחרים | מחבר: יאיר זקוביץ
 

רכס : פרוייקטים חינוכיים

אם בפרק האחרון ראינו דוגמות לחוקים קדומים – חוקי ספר הברית – העוברים תהליך של עיבוד ופרשנות כדי להתאימם לרוח החוקים המאוחרים מהם, הרי שבפרק זה נצפה בתופעה ההפוכה – פירוש החוקים הקדומים בקבצים המאוחרים. בחרנו לצמצם עצמנו לדוגמות ספורות מחוקי ספר הברית, המתבארים בחוקי ספר דברים.

בשתי הדוגמות הראשונות ניווכח, כיצד המחוקק בספר דברים חוזר על חוקים בספר שמות, אגב פירושם וסיגולם לתפיסותיו.

א.







שמ' כא, טז:

"גנב איש


ומכרו
ונמצא בידו
מות יומת"
דב' כד, ז:
"כי ימצא איש
גנב נפש
מאחיו מבני ישראל
והתעמר בו
ומכרו

ומת הגנב ההוא
ובערת הרע מקרבך"

בחוק שבדברים יש הרחבה וצמצום: ההרחבה – אין מדובר באיש, בגבר דווקא, אלא ב"נפש". הצמצום – "מאחיו מבני ישראל"; הפן הלאומי, וההבחנה החדה בין ישראלי לנוכרי מאפיינים את ספר דברים (ראה, לדוגמה, טו, ג, ו).1

מלות "והתעמר בו" (ורדה, ושלט בו) מתייחסות למניעת זכותו של אדם לחופש ומכירתו גם בדברים כא, יד: "והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה".

מעניין כי המלים "ונמצא בידו" אינן מוצאות מקבילה בחוק שבדברים, ואפשר שלא היו בנוסח שלפניו. 2 מלים אלה בחוק שבשמות שוברות את הריתמוס בקובץ הקצר שבגופו הן משולבות (פס' יב-יז), 3 ודומה כי הוספו לחוק כדי ללמד, שבמקרה של גנבת אדם אין הבחנה כזו הקיימת בגנבת בהמה בין המחזיק בבהמה (שדינו לקולה) לבין מוכרה (שדינו לחומרה): "כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה... אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם" (כא, לז-כב, ג).

הנוסחה "ובערת הרע מקרבך", המסיימת את החוק בדברים, אופיינית לספר זה, ראה, לדוגמה, יג, ו; יז, ז.

ראוי לציין, כי תה"ש (תרגום השבעים) לשמות יוצר הרמוניזציה בין שני הדינים וגורס: "גנב איש מבני ישראל והתעמר בו ומכרו ונמצא בידו...".

ב.
















שמ' כג, ד-ה:
"כי תפגע שור איבך
או חמרו תעה

השב השיבנו לו.









כי תראה חמור שנאך
רבץ תחת משאו
וחדלת מעזב לו
עזב תעזב עימו"

דב' כב, א-ד:
"לא תראה את שור אחיך
או את שיו נדחים
והתעלמת מהם
השב תשיבם לאחיך.
ואם לא קרוב אחיך אליך
ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך
והיה עמך עד דרש אחיך אתו
והשבתו לו.
וכן תעשה לחמרו
וכן תעשה לשמלתו
וכן תעשה לכל אבדת אחיך
אשר תאבד ממנו ומצאתה
לא תוכל להתעלם.
לא תראה את חמור אחיך
או שורו נפלים בדרך
והתעלמת מהם
הקם תקים עמו".

ספר דברים ממיר את האויב והשונא שבספר שמות (פס' ד, ה) באח (פס' א-ד), וראה: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (וי' יט, יז). גם ספר הברית מכוון, כמובן, לאויב ושונא אישי (ולא לאומי), אך ספר דברים בעל המגמה הלאומית המובהקת מבהיר, כי גם אויביו של אדם הם מבני עמו ישראל, ויש להתעלות ולסייע להם. זאת ועוד, אם לשונא יש לעזור, קל וחומר שיש לסייע למי שלא עשה עימך רע. ספר דברים מרחיב מאוד את הסעיף הראשון: אדם יודע מיהם שונאיו; אך כיוון שדברים ממיר את השונא בכל אדם מישראל, יכול אדם לפגוש בהמתו של זר ולא לדעת למי היא שייכת. לפיכך חייב אדם להחזיק באבדה, עד שמסגלת לו זהות הבעלים.

דומה שהכתוב הבא בדברים: "וכן תעשה..." הוא תוספת מרחיבה,4 המוסיפה עוד פרטים (ביניהם החמור, המופיע בשמות אך חסר מראש החוק בדברים, שם הוא מומר על-ידי השה), ובעקבותיהם הכלל: "וכן תעשה לכל אבדת אחיך..."; כתוב זה יוצר מכלל מקרה פרטי והופך לדין כללי של השבת אבדה.

אפשר שהמחוקק בדברים גם ביקש לפשט את לשון הסעיף הראשון ולמנוע טעות בהבנה, בהמרת פג"ע בלשון רא"ה.5 פישוט הלשון הוא עיקר פירושו של דברים לסעיף השני. הצירוף "וחדלת מעזב" קשה; דומה שמשמעו נט"ש, והשווה: "פן יחדל אבי מן האתנות" (שמ"א ט, ה) ל"נטש אביך את דברי האתנות" (שם י, ב),6 והפרשן ממירו במלים "והתעלמת מהם" גם בסעיף הקודם, פס' א, ג.

הכתוב בשמות קשה במיוחד משום החזרה על השרש עז"ב, היוצרת מעין סתירה: "וחדלת מעזב... עזב תעזב עמו" (דומה כי משמע עז"ב בהיקרותו השנייה עז"ר, ראה נחמ' ג, ח). לפיכך נוקט דברים במלים הברורות "הקם תקים", ההולמות את שימושו במלה "נפלים" בראש הסעיף; "הקם" הוא היפך נפ"ל, ראה עמ' ה, ב; ט, יא; מש' כד, טז. יושם גם אל לב, שבעוד שספר הברית מגביל חוק זה לבהמות משא: "...רבץ תחת משאו", הרי שדברים ממיר פרט זה ב"נפלים בדרך".

ג. בדוגמה הבאה אין המחוקק בדברים חוזר על החוק שבספר הברית, אלא יוצר סעיף דומה ומשלים:7


שמ' כב, טו-טז:
"וכי
יפתה איש
בתולה אשר לא ארשה
ושכב עמה

מהר ימהרנה

לו לאשה.

אם מאן ימאן אביה לתתה לו
כסף ישקל כמהר הבתולות".



דב' כב, כח-כט:
"כי
ימצא איש נערה
בתולה אשר לא ארשה
ותפשה ושכב עמה
ונמצאו.
ונתן האיש השכב עמה
לאבי הנערה חמשים כסף
ולו תהיה לאשה
תחת אשר ענה לא יוכל שלחה
כל ימיו".

דומה שדין האנס בספר דברים בא להשלים מה שנותר פתוח מדין המפתה בספר הברית. עיקר דינו של החוק בשמות – הבטחת זכויותיו של אבי הנערה; ערכה של זו פחת עם אובדן בתוליה, ולפיכך חייב המתה לשאתה ולשלם לאביה מוהר. בידי האב הזכות שלא לתיתה למפתה; בין כך ובין כך יגבה מן המפתה את המוהר המלא.

ספר דברים, לעומת זאת, חרד לגורל הנערה. האב יקבל את המגיע לו, אך במקרה של אנס, לא רק שחייב האנס לשאתה, אלא שאף לא יוכל להתחכם ולגרשה כעבור זמן מה, והנישואין הם נישואי נצח – ראה דין דומה במוציא שם רע על בתולת ישראל (כב, יט). ראוי לציין, כי מעשה אמנון ותמר (שמ"ב יג) מגלה קירבה הן למצבים והן ללשון החוקים שבספר הברית ובדברים. אמנון ביקש לפתות את תמר, משלא עלה הדבר בידו אנסה, ולבסוף שילחה מעל פניו (ולא לקחה לו לאשה). המלה "בתולה" (שמ"ב יג, יח) מופיעה בשני הדיונים. ללשון "אל תענני" (יג, יב), "ויענה" (שם פס' יד). השווה "תחת אשר ענה" (דב' כב, כט), וטרוניית תמר "אל אודת הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני" (יג, טז), מתבארת מלשון החוק: "לא יוכל שלחה כל ימיו" (דב' כב, כט).

ד. בדין השמיטה בספר דברים (טו, א-יא) אין רמז שהוא מתייחס לחוק השמיטה שבספר הברית (שמ' כג, י-יא). אף-על-פי-כן ברור, שהחוק בדברים מניח את קודמו כמובן מאליו ומיוסד עליו: אין היגיון לשמיטת חובות בשנת שמיטה אלא בשל שמיטת הקרקע; העניים לא יוכלו לשלם את חובם כאשר אין הם יכולים לזרוע ולקצור את יבול האדמה.8 האמנה בנחמיה מכוונת יפה אל כוונת המחוקק, בצרפה את שני הדינים יחדיו: "ונטש את השנה השביעית ומשא כל יד" (י, לב). המלים "ונטש את השנה השביעית" חוזרות לשמות כג, י-יא: "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעת תשמטנה ונטשתה...", אך הן מיוסדות על אי הבנה לשונית: החוק בשמות מדבר בנטישת הארץ בשנה השביעית, ואילו האמנה בנחמיה מבינה כאילו מדובר בנטישת השנה. המלים "ומשא כל יד" חוזרות לדברים טו, ב: "שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו", ושוב מבוססות על אי הבנת הלשון, כאילו "משה ידו" הוא מונח טכני לחוב, בעוד שבדברים "משה" הוא החוב, ואילו "ידו" היא ידו של הנושה, שהוא שומטה, אות לויתורו על החוב.

ה. דומה שחוק העבד בספר דברים (טו, יב-יח) לא נכתב אלא כדי להדגיש עניין אחד, אשר כלל לא בא לידי ביטוי בחוק שבספר הברית (כא, ב-יא): מצוות ההענקה לעבד המשתחרר. המלה "חנם" שבחוק בשמות מכוונת לומר, שהעבד לא יצטרך לשלם, לפדות עצמו בצאתו: "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם" (פס' ב), וראה גם שם, פס' א, לגבי האמה: "ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף". עם זאת, יכול המבין להבין, כי מלת "חנם" מבטאת כי האדון לא יצטרך לשלם שכר לעבדו, וראה "חנם" במשמעות זו בבראשית כט, טו; ירמיה כב, יג. בין אם מפני ההתעלמות מנושא ההענקה ובין אם מחשש מפני אי הבנה, בא המחוקק בדברים להשלים פן זה של החוק, שהיה, כפי הנראה, מנהג ידוע, כעולה מסיפורים על שחרור עבדים – יציאת ישראל ממצרים (שמ' ג, כא-כב; יב, לה-לו) ושחרור יעקב מבית לבן (בר' ל, כח ואילך).9

פתיחת לשון החוק בדברים שונה במקצת מזו של שמות: "כי ימכר לך אחיך העברי", ודוק: לא "כי תקנה" אלא "כי ימכר לך" – הקונה פסיבי, העבד נמכר לו כמעט בעל כורחו. החוק בדברים אף מדגיש, כי העבד הוא אח, ומשום כך הוא ראוי למענק. בנושא ההענקה לעבד עוסקים פסוקים יג-טו; יח.

והנה, בלב החוק משוקעים שני עניינים הקוטעים את הרצף, ודומה שהוספו על החוק במאוחר, והרי הם מזדקקים לנושאים שעסק בהם החוק בשמות, אך מתאימים אותם למציאות המשפטית של ספר דברים וזמנו.

נושא ראשון הוא נושא האמה: זו נזכרת בחוק בדברים פעמיים, וניכר שאיזכוריה תלושים מגוףהחוק: הזכרתה הראשונה בפס' יא קוטעת את הדיבור בעבד: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך... תשלחנו... " (פעלים בזכר ההולמים את העבד). בשנית נזכרת האמה בסוף הדיון בעבד עולם: "ואף לאמתך תעשה כן" (פס' יז). תיפקוד האמה בחוק בדברים, שונה מאד מזה שבשמות: לא עוד אמה לצורך נישואין לאדוניה או לבנו, אלא אשה העושה במלאכה, כמוה כעבד.

חוק העבד במהדורת ספר דברים מצוטט בדברי זעמו של ה' לירמיהו על העם, אשר לא שיחרר את עבדיו בשנה השביעית: "אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוצאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר. מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך" (יר' לד, יג-יד). אפילו המלים הפותחות את הציטוט, "מקץ שבע שנים", שאולות מלשונו של דברים טו, מראש חוק השמיטה הסמוך לחוק העבד (פס' א). והנה, בציטוט החוק בירמיה לד יש ראיה, שאין האמה יסוד אורגני של החוק. דומה, עם זאת, שדווקא פרשנות החוק המשוקעת בירמיה לד גרמה, בסופו של דבר, להוספתה בחוק!

בירמיה לד מובעת התפיסה, שהן העבדים והן השפחות ראויים לשיחרור, ראה פס' ט: "לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים"; פס' טז: "ותשבו איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שלחתם חפשים לנפשם ותכבשו אתם להיות לכם לעבדים ולשפחות". ניכר איפוא, שפרשנותו של החוק חדרה אל החוק והפכה לחלק אינטגרלי ממנו.

ואשר ליסוד השני, שהוסף לחוק העבד בדברים: הפסוקים המדברים בעבד עולם (טז-יז) קוטעים, כאמור, את הדברים בשבח ההענקה. טעם הוספתם – המציאות (או המציאות המשפטית) שהשתנתה מאז הועלה על הכתב דינו של עבד עולם בשמות: על-פי ספר הברית דבק העבד בעבדותו משום אהבתו לאשתו ולבניו אשר נתן לו אדוניו.10 האשה אשר ניתנה לעבד חייבת להיות, לפי חוק זה, אמה כנענית," וזאת מן הטעם הפשוט, שלפי חוק האמה בשמות רשאי האדון הלוקח לו אמה לשאתה לו לאשה או להשיאה לבנו, אך לא לתיתה לאחר (שמ' כא, ז-יא). בעל ספר דברים, האוסר באיסור חמור נישואין לבנות כנען (ראה, למשל, ז, ג), חייב להציג טעם אחר לעבדות עולם – אהבת העבד לאדוניו: "והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך" (דב' טו, טז).

אף טקס השיעבוד משתנה בדברים: בשמות נאמר: "והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו..." (פס' ו), ואילו בדברים אין הגשת העבד אל האלהים נזכרת, ודומה איפוא שהטקס נערך בבית האדון: "ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת..." (פס' יז). טעם השינוי: בעוד שספר שמות מכיר מציאות של מקדשים מקומיים, הרי דברים מניח את ריכוז הפולחן כמובן מאליו, וכתוצאה ממציאות זו מוציא עניינים שונים מתחום הקודש ומעבירם אל החול.11

נוכחנו איפוא לדעת, כי המחוקק-הפרשן נוקט בדרכים שונות בפרשו את החוקים אשר היו לפניו: יש והוא מנסח אותם מחדש, אגב סיגולם לרעיונותיו ותפיסותיו, אך יש והוא נמנע מן החזרה ומסתפק בניסוח חוק משלים, לעתים בהיעדר כל רמז לחוק הקדום, כאילו הסתמכותו עליו היא בגדר מובן מאליו. גם חוקי ספר דברים אינם עשויים בהכרח מקשה אחת: יש ורובד משני של החוק בדברים חוזר ומזכיר היבטים שנדונו בחוק הקדום ומעניק להם תפנית היאה למציאות המוכרת לו, או הנבראת על-ידו בחוקיו.

עוד בנושא: פרשנות החוק בספרות לא משפטית

1. ראה, לדוגמה, ויינפלד, לאומיות, עמ' 396-420.
2. ראה דאובה, עיונים בחוק המקרא, עמ' 95. פיישבין, פרשנות, עמ' 188-189.
3. ראה לעיל עמ' 95.
4. ראה פישביין, פרשנות, עמ' 178-179; השווה לתוספות המרחיבות הנדונות בפרק הקודם, עמ' 91 ואילך.
5. ליחס בין פג"ע ורא"ה, ראה בר לב, ב-ג.
6. ראה עוד, שמ' יד, יב; מל"א טו, כא.
7. אלט, חוק, עמ' 286; קלוסטרמן, תורה, עמ' 512, וכן רופא, דברים, עמ' 143, חשבו ששני החוקים נשתייכו בתחילה לאותו הקובץ. אחרים שיערו שאין החוק בדברים אלא גלגול שני של אותו חוק. ראה, לדוגמה, ויינפלד, דברים עמ' 284-287
8. ראה, לדוגמה, דרייבר, דברים, עמ' 178.
9. ראה דאובה, דגם יציאת מצרים, עמ' 55 ואילך.
10. ראה לעיל, עמ' 94
11. ראה קאסוטו, שמות, עמ' 185.
11. ראה קאסוטו, שמות, עמ' 185.

ביבליוגרפיה:
כותר: פרשנות החוק בקבצים אחרים
שם ספר: מבוא לפרשנות פנים-מקראית
מחבר: זקוביץ, יאיר
תאריך: 1992
הוצאה לאור : רכס : פרוייקטים חינוכיים
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך