עמוד הבית > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > מבוא למקרא > הסיפור המקראי

תקציר
בעולם העתיק היו קימות ארבע דרכים לכתיבה היסטורית: אנאלים, כתובות סיכום או כתובות ראווה, כרוניקות ותבליטים וציורי קיר. דף המידע עוסק בדרכים אלו ובהשוואה לכתיבה המקראית. מההשוואה עולה כי יחודה של הכתיבה ההיסטורית המקראית הוא בכך שהיא עוסקת בעם ולא במלך, וכן בתפיסה הדתית שמבוטאת בה.

 
ארבעת סוגי המקורות ההיסטוריים הקדומים | מחבר: מרדכי כוגן
 

ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגיתהאוניברסיטה העברית בירושלים. הפקולטה למדעי הרוח. המרכז להוראת מדעי היהדות. המכון למדעי היהדות

במזרח הקדום הנציחו מלכים את פועלם בכתובות הנצחה כדי שהדורות הבאים יזכרו אותם וכדי לקנות לעצמם שם עולם. חיבורים אלה התייחסו להצלחות בלבד והתעלמו מכישלונות, ולכן קשה להתייחס אליהם כאל חיבורים היסטוריים גרידא.

אנו מכירים שני טיפוסים של כתובות הנצחה מימי האימפריה האשורית:
1. אנאלים או ספרי שנים. כתובות שנכתבו בסדר כרונולוגי על פי שנות המלך או סדר מסעותיו ובהן מפורטים מעשיו החשובים של המלך (בעיקר מסעות מלחמה, מפעלי בנייה ופעולות הקשורות בפולחן).
2. כתובת סיכום או כתובות ראווה. כתובות שנכתבו בדרך כלל בשלב מתקדם של תקופת המלכות ובהן סיכום מפעליו של המלך, לאו דווקא בסדר כרונולוגי. כתובות ההנצחה הללו נכתבו באופנים שונים: על מצבות וקירות ארמונות ומקדשים, על לוחות טין, על מנסרות וגלילים ואפילו על משטחי סלע נישאים בין ההרים. במסגרת זו ניתן לכלול גם תבליטים שהנציחו את האירועים בתמונות. כאמור, כתובות אלה, שכתבו סופרי המלך, התמקדו באופן טבעי בהישגיו של המלך והתעלמו מכישלונותיו.

על רקע כתובות אלה בולט ייחודה של ההיסטוריוגרפיה המקראית המתבטא בשני דברים:
ראשית, מתואר בה פרק זמן ממושך ובמרכזו ההיסטוריה של עם ישראל. זאת בניגוד לחיבורים אחרים מהמזרח הקדום המתארים פרק זמן קצר ובמרכזם עומד בדרך כלל המלך. מדובר בניסיון יחיד במינו, שאינו מוכר בשום תרבות במזרח הקדום, לתאר היסטוריה לאומית של עם.
שנית, כותבי ההיסטוריה הזו אינם מסתפקים בציון ובמסירת נתונים, אלא הם מנסים להסביר את התרחשותם לאור תפיסתם ההיסטוריוסופית, המושתתת על בסיס מוסרי-דתי.

דוגמה לדרכו המיוחדת של ההיסטוריוגרף המקראי במסירת מגמותיו והשקפתו ניתן ללמוד מהאופן שבו הוא מתאר את אחאב מלך ישראל.
אחאב מלך ישראל נזכר גם בכתובת ראווה של שלמנאסר השלישי מלך אשור (858-824 לפנה"ס – קרב קרקר (853 לפנה"ס).
הקטע המתורגם שלהלן מדווח על צבאות הקואליציה שהוקמה כנגד שלמנאסר (שבראשה עמדו הדד-עזר מלך ארם-דמשק וארחלנ מלך חמת) ועל ההתנגשות בין כוחותיו לבין צבאות הקואליציה בקרקר שבצפון סוריה.

"...יצאתי מארנג והתקרבתי לקרקר. את קרקר עיר מלכותו (של מלך חמת) הרסתי, שילחתי אש בהיכליו. את קרקר עיר מלכותו הרסתי, עקרתי ושרפתי באש. 1200 מרכבות, 1200 פרשים, 20,000 רגלי של הדד-עזר מדמשק, 700 מרכבות, 700 פרשים, 10,000 רגלי של ארחלנ מחמת, 2000 מרכבות, 10,000 רגלי של אחאב הישראלי, 500 חיילים מגבל, 1000 חיילים ממצרים, 10 מרכבות, 10,000 חיילים מערקת, 200 רגלי של בני אסנ, 10,000 רגלי של אדוני-בעל הסיאני, 1000 גמלים של גנדבא הערבי, [??] רגלי של בעשא בן רחוב מהר אמנה... את שנים-עשר המלכים האלה הביא לעזרתו. הם עלו נגדי לקרב ומלחמה... למן קרקר עד גלזא הנחלתי להם מפלה ניצחת... כאדד המטרתי עליהם סופה. פיזרתי את גוויותיהם ומילאתי את פני המישור בחילותיהם הנפוצים."

כדאי לשים לב למיקומו של אחאב ברשימת אויביו של שלמנאסר ולמספר החיילים והמרכבות שעמדו לרשותו. אמנם, היסטוריונים מודרניים מטילים ספק בנכונות המספרים. לדעתם מדובר במספרים קטנים יותר; ובכל זאת, גם אם נפלה טעות ברישום, הרי עדיין מדובר בכמות מכובדת יחסית לרוב השותפים האחרים, ומכאן הוסק על מקומו המרכזי של אחאב כאחד ממנהיגי הברית נגד שלמנאסר.

לעומת הדיווח החוץ-מקראי שלעיל, אחאב נתפס בעיני מחבר ספר מלכים כמלך החוטא הגדול מבין מלכי ישראל (מלכים א טז 33). הקריטריונים להערכת מלכותו הנם ברורים ביותר: מלכות אחאב נשפטת על-פי מידת נאמנותו לפולחן ה'.
אחאב הוא מלך חוטא משום שדבק בפולחן הבעל. שאר פועליו בתחום הצבאי והמדיני אינם מעוניינים כלל את מחבר ספר מלכים כאשר הוא מבקש להעריך את אחאב כמלך.
אחאב מלך בישראל 22 שנה (מלכים א טז 29), ומ"המונולית מכורח" אנו למדים כי מבחינה מדינית וצבאית הוא נחל הצלחות לא מבוטלות: הוא עמד בראש הכוח הצבאי השלישי בגודלו בקואליציה שארגן מלך חמת נגד שלמנאסר השלישי בקרב קרקר, אך כל זה לא בא לידי ביטוי במקרא, שכן מחבר ספר מלכים מתרכז בפן מצומצם למדי בפועלו של אחאב.

3. הכרוניקות. במסגרת דיוננו במקורות היסטוריים ובכתובות הזכרנו שני סוגי מקורות: אנאלים וכתובות ראווה. הסוג השלישי של מקור היסטורי הוא הכרוניקה – רשימה כרונולוגית שהייתה נהוגה בבבל. הכרוניקה מאורגנת לפי שנות המלכים ובה רשמו בתמציתיות את האירועים החשובים שאירעו במשך השנה, ובכלל זה את היעד המרכזי של מסע מלחמה (אם התקיים), השתתפות המלך בטקסי פולחן, מות מלך, המלכות מלך חדש ועוד. להבדיל מכתובות המלכים האשוריות, מחברי הכרוניקות ציינו גם כישלונות של מלכים, וכך אנו יכולים למצוא בהן ידיעות על תבוסות הצבא הבבלי. מבחינה זו, הכרוניקה נראית "אובייקטיבית" יותר מכתובות המלכים. אולם עם זאת, חשוב לזכור כי בשל תמצותה, ברור שמחברה של הכרוניקה בחר לציין אירועים אחדים שנראו לו כחשובים ביותר והתעלם מאירועים אחרים שאפשר שהיו חשובים לא פחות.

הקטע המובא להלן הוא מתוך כרוניקה מימי נבוכדנצאר השני, מלך בבל (605-562 לפנה"ס). רק חלקה הראשון של הכרוניקה, הסוקר את אחת-עשרה השנים הראשונות של מלכותו, שרד. לפנינו תרגום הקטע המתאר את שנת מלכותו השביעית:
"שנה 7 (של נבוכדנצאר): בחודש כסלו גייס מלך אכד (=בבל) את צבאו ויצא אל חת (הכינוי האשורי והבבלי לארצות שממערב לפרח – סוריה-א"י). הוא חנה על עיר יהודה (=ירושלים). בחודש אדר יום ב' כבש את העיר ולכד את מלכה. מינה בה מלך כלבבו. את מנחתה העשירה ק[בל] והעביר לבבל."

אירועים אלה מתוארים גם במלכים ב כד 18-8:
"בן-שמנה עשרה שנה יהויכין במלכו ושלשה חדשים מלך בירושלים ושם אמו נחשתא בת-אלנתן מירושלים: ויעש הרע בעיני יהוה ככל אשר-עשה אביו: בעת ההיא עלו עבדי נבכדנאצר מלך בבל ירושלים ותבא העיר במצור: ויבא נבכדנאצר מלך-בבל על-העיר ועבדיו צרים עליה: ויצא יהויכין מלך-יהודה על-מלך בבל הוא ואמו ועבדיו ושריו וסריסיו ויקח אתו מלך בבל בשנת שמנה למלכו: ויוצא משם את כל אוצרות בית יהוה ואוצרות בית המלך ויקצץ את כל-כלי הזהב אשר עשה שלמה מלך-ישראל בהיכל יהוה כאשר דבר יהוה: והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר לא נשאר זולת דלת עם-הארץ: ויגל את יהויכין בבלה ואת-אם המלך ואת-נשי המלך ואת סריסין ואת אלי הארץ הוליך גולה מירושלים בבלה: ואת כל אנשי החיל שבעת אלפים והחרש והמסגר אלף הכל גבורים עשי מלחמה ויביאם מלך-בבל גולה בבלה: וימלך מלך-בבל את-מתניה דדו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו. בן עשרים ואחת שנה צדקיהו במלכו ואחת עשרה שנה מלך בירושלים ושם אמו חמוטל בת-ירמיהו מלבנה:"

השוואת הקטעים מן הכרוניקה ומספר מלכים ב ממחישה היטב את אופיה התמציתי של הכרוניקה. מובן שהתיאור הוא מנקודת המבט הבבלית (שמות המלכים היהודאים ומעשים כגון הגליית חלק גדול מן האוכלוסיה אינם נזכרים). בכרוניקה מצויינים פרטים כמו היציאה למסע, כיבוש העיר (ולא כניעה כפי שמסופר במלכים!), מינוי מלך חדש וקבלת המנחה.

לעומת זאת, התיאור בספר מלכים מגלה את השקפת עולמו של המחבר כבר בהתחלה, שכן בתיאור ההיסטורי של מחבר ספר מלכים משוקעת תפיסת עולמו על מהלך ההיסטוריה, ובמילים אחרות – ההיסטוריוסופיה שלו.

עם זאת, חשוב לדעת כי חלק מהתפיסות ההיסטוריוסופיות המוצגות במקרא שימשו גם עמים אחרים בכתבם את הסיבות והנסיבות של הקורות אותם. התפיסה המקראית – לפיה העם נענש בגלל חרון האל – מוכרת גם אצל עמים אחרים: במצבת מישע מלך מואב מהמאה ה-9 לפנה"ס מסופר כי בימי עמרי מלך ישראל עינו בני ישראל את מואב ימים רבים. והסיבה לכך:

"כי יאנפ כמש (=האל הראשי של מואב) בארצה", בתרגום: כי כעס כמוש על ארצו.

תפיסה זו ואף ביטוי זה מופיעים במקרא:
אז יבנה שלמה במה לכמוש שקץ מואב בהר אשר על-פני ירושלים ולמלך שקץ בני עמון: וכן עשה לכל נשיו הנכריות מקטירות ומזבחות לאלהיהן: ויתאנף יהוה בשלמה כי-נטה לבבו מעם יהוה אלהי ישראל הנראה אליו פעמים: וצוה אליו על-הדבר הזה לבלתי-לכת אחרי אלהים אחרים ולא שמר את אשר צוה יהוה: (מלכים א יא 7-10)
ויעבירו את-בניהם ואת בנותיהם באש ויקסמו קסמים וינחשו ויתמכרו לעשות הרע בעיני יהוה להכעיסו: ויתאנף יהוה מאד בישראל ויסרם מעל פניו לא נשאר רק שבט יהודה לבדו: (מלכים ב יז 17-18)

אולם מישע איננו מנמק את "התאנפות" האל כמוש בארצו, בעוד שמחבר ספר מלכים מציין כי אלוהי ישראל איננו פועל מתוך שרירות.
בשני המקרים שהובאו לעיל האל פועל מתוך קנאות: היות שמאמיניו שעמם היטיב עזבו אותו לטובת אלים אחרים, הוא מתאנף בהם ומענישם.

4. תבליטים וציורי קיר. אמצעי נוסף להאדרת שם המלכים ומפעליהם היו ציורי קיר ותבליטים שהמחישו את מעשי המלך באופנים חזותיים.
התיאורים השכיחים ביותר הם תיאורים של מסעות מלחמה וקרבות בהנהגת המלך. עוד אנו מוצאים תיאורי בנייה, משתאות ואירועים אחרים שהמלך השתתף בהם.
במצרים נהגו המלכים הפרעונים לחקור ולצייר את תיאורי הקרבות שלהם על גבי קירות המקדשים והארמונות. החל במאה ה-9 לפנה"ס עיטרו מלכי אשור את קירות ארמונותיהם בתבליטי אבן ואת שערי הבניינים ברצועות נחושת רקועות שהנציחו את מסעות המלחמה ואת הבניינים שלהם. במקרים אחדים מופיעים תיאורים אלה בצד כתובות המלכים.

מבין התבליטים האשוריים, המרשימים ביותר הם אלה המתארים את כיבוש הערים אשר הושמו במצור והוכנעו בשיטות לוחמה שונות. אחד מהתבליטים המפורסמים ששרדו הוא תבליט שנחקק בימי סנחריב. בתבליט מתואר כיבושה של העיר לכיש, במהלך מסע המלחמה השלישי של סנחריב, בשנת 701 לפנה"ס. לכיש שבדרום שפלת יהודה, העיר השנייה בחשיבותה בממלכת יהודה לאחר ירושלים, הייתה בין 46 הישובים ביהודה שכבש סנחריב במהלך אותו מסע.
בקטע מתוך כתובות האנאלים של סנחריב מתואר המסע לארץ ישראל:
"ואשר לחזקיהו היהודי, על 46 עריו הבצורות, ערי חומה ועל הערים הקטנות לאין מספר סביבותיהן, שמתי מצור ולכדתי בסוללות כבושות (מעפר), בכרים(=אלי ניגוח) מוגשים לחומה, בהסתערות חיל רגלים, במנהרות, בפרצים (בחומות), בסולמות. 150, 200 נפש, קטן וגדול, איש ואישה, סוסים, פרדים, חמורים, גמלים, בקר וצאן עד אין מספר הוצאתי לי מתוכן ומניתי שללי"
בהמשך מתואר המצור שהטיל סנחריב על ירושלים שבה מלך חזקיהו וכן מתואר ביזת הערים שכבש והעברת חלק מהן למלכים בפלשת שנותרו נאמנים לריבון האשורי.
נראה שכיבוש העיר היה מבצע צבאי קשה במיוחד שכן הונצח בתבליט שעיטר את קירות אולם הכס בארמון סנחריב בנינוה. התבליט מתעד את הההתרחשות ההיסטורית באופן מוחשי ו"חי" יותר מן הכתובות והוא אף מוסיף לנו פרטים חזותיים שאינם מצויים בהן.

ביבליוגרפיה:
כותר: ארבעת סוגי המקורות ההיסטוריים הקדומים
שם ספר: לא לבדד ישכון : ישראל ושכניו בימי הבית הראשון
מחבר: כוגן, מרדכי
תאריך: 2000
הוצאה לאור : ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית; האוניברסיטה העברית בירושלים. הפקולטה למדעי הרוח. המרכז להוראת מדעי היהדות. המכון למדעי היהדות
הערות: 1. בשיתוף רוני מגידוב ויהודה קפלן.
2. מתוך כרך ראשון: עם ועולם : מפגשים בין תרבות ישראל ותרבויות העמים.
הערות לפריט זה:

1. פריט זה לקוח מתוך הפרק הרביעי של הספר.

מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך