עמוד הבית > עולם המקרא > ארכיאולוגיה מקראית

תקציר
המחבר מציג כמה תיאוריות על האופן בו התנהלה ההתנחלות, מציע תיאוריה על האופן שבו התגבשו נחלות השבטים במיוחד שבט מנשה, ודן בשאלת היחס לתנ"ך כמקור היסטורי. המאמר שם דגש על ממצאים ארכיאולוגיים מאזור מנשה.

 
אור חדש על ההתנחלות הישראלית | מחבר: אדם זרטל
 

ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור

ההתנחלות ומוצאו של עם ישראל מוסיפים להיות במרכזה של מחלוקת מדעית עמוקה ועדיין הם נושא לסערת רגשות. לאחר מאה שנות מחקר אנו עומדים בפני ערפל של עובדות, דעות, הנחות-מוצא ותיאורים מקראיים באחת הסוגיות הבסיסיות ביותר בתולדות עמנו. אין עוד ספק בכך, שרוב התופעות שאפיינו את ישראל בימי המלוכה, הבית הראשון והשני, ואפילו לאחר-מכן, קשורות בתקופת ההתנחלות. יתרה מזו, חלקים חשובים של המקרא והרבה השקפות מדיניות, תרבותיות ומוסריות, המשוקעות בספר הספרים, מבוססים על מסורות שעוצבו בין המאה ה-13 למאה העשירית לפנה"ס. במסורת הישראלית נשאר זכר המדבר, למשל, כתקופה של אושר וטוהר: ישעיהו קורא לפנות במדבר דרך לה' (ישעיהו מ', ג). אצל ירמיהו מסמל המדבר טוהר וחסד נעורים (ירמיהו ב', ב). חיי הנדודים באוהלים הם תקופת חסד והתגבשות של העם ואילו הפגישה עם ארץ כנען על תושביה מהווה תקופת מבחן קשה לבאים מן המדבר. אך לפני עצם דיוננו יש להציג את השאלה, מהו הקושי הטמון בהבנתה של תקופה סוערת זו? מדוע כה עמוקים חילוקי-הדעות בין החוקרים? מהו המוצא האמיתי של עמנו ומה טמון בראשית תולדותיו? מדוע מעטים חילוקי-הדעות הנ"ל לגבי תולדותיהם של עמים אחרים במרחב באותו הזמן?

לא לכל השאלות תיתכן תשובה חד-משמעית. ראשיתו ההיסטורית של עמנו עומדת בצלו האדיר של המקור המקראי, היחיד ששרד מהשפע הרב של המקורות הכתובים והמדוברים שאפיינו בוודאי תקופה סוערת זו. בסוף תקופת הברונזה המאוחרת ובראשית תקופת הברזל שלטה האימפריה המצרית בארץ כנען המורחבת (שכללה גם את דרום סוריה ועבר הירדן המזרחי). המצרים, וכמוהם גם הבבלים, החיתים ועמים אחרים, הכירו את הכתב במשך אלפי שנים והרבו לחקוק באבן ולכתוב על פפירוס או לטבוע אותיות בטין הלח. התוצאה היא אלפי תעודות ותבליטים, המאפשרים לעקוב אחר תולדותיהם המדיניות והגיגיהם הדתיים והספרותיים של עמים אלה. מקורות כאלה נעדרים בישראל. אמנם ידוע, שמסורות היסטוריות לא-כתובות נשמרות יפה ועוברות מאב לבן באוהלי נוודים ובאמצעות זמרים נודדים. הומרוס היווני, למשל, היה זמר כזה וממשל משלים, ואת מסורותיו העלו על הכתב. אבל המקרא נערך ונחתם זמן רב - מאות שנים, לעתים - לאחר המאורעות המסופרים בו. לא פעם נטו הכותבים והעורכים, שלרוב היו כוהנים מבית-המקדש בירושלים, להציג את הדברים בצורה התואמת את השקפתם, ואגב - שכתובה של ההיסטוריה נעשה לנגד עינינו גם בימים אלה, כשהמאורעות מוצגים בדרך-כלל מהזווית הנוחה לכותב. המסקנה היא, שהמקרא הוא מקור שיש להתייחס בביקורת לאמינותו ההיסטורית, בניגוד לכתובות המלכותיות המצריות, למשל, שנכתבו סמוך לזמן המאורעות, ופרט להתרברבות ממלכתית מקובלת הן מספרות על אירועים היסטוריים.

חשוב לציין, שמעת כינון המלוכה הישראלית בימי דוד נעשה רישום ההיסטוריה רצוף ואמין למדי, והבעיה ההיסטורית האמיתית נוגעת לימי ראשית העם: תקופת האבות ותקופת ההתנחלות.


 

הסיפור המקראי על כיבוש הארץ: האומנם "מסע נפוליאון" לפני 3200 שנה?


לכאורה, לפי ספר יהושע, היה מסע כיבוש הארץ עניין פשוט ואפילו מהיר. על-פי המסופר ביהושע א',-י"ב, ציינו את הכיבוש מיטב מאפייני המסורת הצבאית: שימוש רב במודיעין (המרגלים במדבר, המרגלים אצל רחב), פיקוד מאוחד, צבא מאורגן על שבטיו ונסיו, הנע יחד כל העת, ושימוש רב במיוחד בתכסיסים מתוחכמים (בכיבוש העי, למשל, שעה שיהושע משך בעורמה את מלך העי אל מחוץ לעיר וכבשה). אך עצם הכיבוש מעורר הרבה סימני שאלה: כיצד יכול היה עם של נוודים פשוטים, שבא מן המדבר, להילחם ב"ערים גדולות ובצורות בשמים" (דברים א', כח) ? איך היו מסוגלים לכבוש ערים כאלה, ללא אמצעי מצור? התשובה המקראית לכך: מעשי נסים, עזרה אלוהית ותכסיסים. לכיבוש יריחו סייעו תרועת חצוצרות והקפת חומות העיר, שבעקבותיהן נפלו הללו ברעש גדול. את הקרב בעמק אילון הכריע מטר אבנים מן הרקיע, וגרמי השמים - השמש והירח - נעצרו כדי לאפשר את ניצול ההצלחה. שימוש רב כזה בנסים מעיד, ללא ספק, על חוסר האפשרות הממשית להתגבר על הערים הכנעניות באמצעים צבאיים ועל העדר אמצעים כאלה. גם השימוש הרב בעורמה ובתכסיסים מהווה דרך להתגבר על הנחיתות הצבאית.

על-פי ספר יהושע, נערך כיבוש הארץ בכמה שלבים. לאחר חציית הירדן ונפילת יריחו באו מעשה הגבעונים (יהושע ט'), ואחר-כך המלחמה נגד מלכי הדרום וכיבושו של חבל ארץ זה (יהושע י'). בפרק י"א נזכרים קרב מי מרום וכיבוש הצפון, ואילו מרכז הארץ (אזור שכם וצפון ההר המרכזי, העמקים והחוף) לא נכבש לכאורה כלל.

רבות הסתירות המשוקעות בסיפורי הכיבוש עצמם: פרט לעצם הצורך בנסים מהשמים ואי-כיבושו של כל מרכז הארץ, מעורר גם קרב מי מרום בעיה קשה נוספת. לפי ספר יהושע, היכה יהושע את חצור ואת מלכה מכה ניצחת: "ויכו את כל הנפש אשר בה לפי חרב החרם, לא נותר כל נשמה, ואת חצור שרף באש" (יהושע י"א, יא). והנה, אותו יבין, מלך חצור השרופה לכאורה באש, "קם לתחייה" בספר שופטים, כאשר הופיע - זמן רב לאחר מות יהושע - במלחמת דבורה. בשופטים ד', א-ב, כתוב: "ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה'; ואהוד מת. וימכרם ה' ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור, ושר צבאו סיסרא והוא יושב בחרושת הגוים". סתירה כזו אינה ניתנת לתירוץ בקלות, ואמנם גדולי החוקרים ניסו את כוחם בפתרונה, בלי שיש בידינו עד היום הסבר משביע רצון.

מצב-דברים כזה, של סתירות פנימיות מהותיות בתוך המקרא - התיאור ההיסטורי היחיד שלנו על כיבוש הארץ, יצר את הצורך להיעזר במקורות נוספים. באופן טבעי היינו פונים לעזרתם של השכנים. אך המקורות ההיסטוריים מן השכנה הגדולה והחזקה, מצרים, ממלאים פיהם מים. אפשר היה לצפות באופן הגיוני לשפע פרטים במקורות המצריים על מאורעות כגון יציאת מצרים, הרדיפה אחרי בני ישראל, חציית ים סוף, ואפילו עצם שהותם של בני ישראל בארץ גושן שבדלתה של הנילוס. אבל לכל המאורעות הכבירים הללו אין זכר והד בכתבים המצריים שמימי רעמסס השני ויורשיו. האזכרה היחידה של ישראל היא במצבת הניצחון משנתו החמישית של בנו של רעמסס השני, מרנפתח, אך ישראל נזכר כאן רק כעם היושב בכנען. ועוד נשוב למקור חשוב זה.

המקור האפשרי האחרון לבירורה של פרשת ההתנחלות הישראלית היא הארכיאולוגיה. בשל שתיקתם של המקורות המצריים ובגלל הערפול והסתירות של המקור המקראי, היינו חייבים לפנות אל חקר התרבות החומרית כדי לנסות ולעמוד על מה שאירע באמת.



 

יריחו והעי: החפירות מסבכות את התמונה


החוקר האמריקני הגדול ויליאם פוקסוול אולברייט היה הראשון שקבע את העיקרון לבדיקה הארכיאולוגית של תהליך ההתנחלות. אם ניקח, אמר, את רשימת הערים הכנעניות הכבושות שנחרבו באש, נזהה את מקומן ונחפור אותן - נוכל לבדוק את אמינות הסיפור המקראי. אמינות זו תבוא לביטוי כאשר נמצא בערים הללו שכבות המתאימות מבחינת התאריך לימי יהושע, והשכבות הללו תהיינה חרבות ושרופות.

בדיקתה של יריחו, לאור העקרונות הללו, נתבקשה מאליה. תל א-סולטאן, אתרה הקדום של יריחו, נמצא במרכזו של עמק פורה וליד מעיין מים רבים. שלוש משלחות חפרו ביריחו: משלחת גרמנית בראשית המאה, משלחתו של החוקר הבריטי גרסטאנג בשנות השלושים ומשלחתה של הארכיאולוגית הידועה קתלין קניון בשנות החמישים. מן החפירות הסתבר, כי ביריחו לא עמדה כלל עיר בימי יהושע, וכך כותבת קניון: "את זמנו של היישוב האחרון מתקופת הברונזה יש לקבוע, לדעתי, ברבע האחרון של המאה ה-14 לפנה"ס. תאריך זה אינו מתאים לא עם אסכולת המלומדים האומרים לקבוע את תאריך כניסת הישראלים לארץ-ישראל בשנת 1400 לפנה"ס בקירוב, ולא עם האסכולה שנראה לה יותר התאריך 1260 לפנה"ס בקירוב. ראוי להודות, כי לא מן הנמנע שעיר מאוחרת עוד יותר, מתקופת הברונזה המאוחרת, אפשר שנסתחפה סיחוף גמור עוד יותר מן העיר שנתקיימו ממנה שרידים כה מועטים. ובנידון זה יש לומר כי אין שום ראיות לקיומה לא בממצאים נפרדים ולא בקברים" (קניון, "חשפנו את יריחו", עמ' 200). בלשון עמוסה זו אומרת החוקרת, כי בעצם לא היתה קיימת עיר ביריחו במאה ה-13 לפנה"ס, היא התקופה המיוחסת להתנחלות.

דומה הוא גם המצב בעיר העי (מזוהה בח'רבת א-תל, כ-5 ק"מ ממזרח לרמאללה), שכיבושה בא אחרי יריחו. בשני מפעלי החפירות שנערכו במקום, שהאחרון בהם היה בהנהלת החוקר האמריקני ג'וזף קלאווי בשנות השישים, נחשפה עיר גדולה מתקופת הברונזה הקדומה (כאלף שנה לפני ההתנחלות) ועליה כפר ישראלי קטן, שנשא תרבות של ימי ההתנחלות עצמם. מעיר כנענית של תקופת הברונזה המאוחרת לא נמצא כל שריד. תוצאות דומות היו ברבים מן האתרים, שנמנו כערים כנעניות בצורות שנחרבו לכאורה בידי יהושע ובני ישראל: או שלא נמצאה בהם כלל עיר בת-התקופה, או שהתאריך לא התאים, או שהיתה עיר ולא נחרבה. התמונה הכוללת סתרה סתירה גמורה את הסיפור המקראי על מסע כיבוש "נפוליאוני" מאוחד. צריך היה לשוב ולבדוק מחדש את הסיפור המקראי כולו, ולהציע תיאוריה אחרת להסבר הכיבוש וההתנחלות הישראלית.



 

שלב נוסף במחקר: תיאוריות חדשות


הסתירה הקיימת בין הסיפור המקראי לבין הממצא הארכיאולוגי יכולה היתה לגרום לייאוש בקרב מי שעוסק בחקר תולדות עם ישראל והתנחלותו. צריך היה להשלים עם חוסר-אמינותו ההיסטורית של המקרא, אך השלמה זו העלתה מיד את הבעיה, האם כל מה שכתוב אינו נכון. שהרי כמה עובדות יסוד אינן שנויות במחלוקת: ברור שבתקופה זו אמנם נוצר והתהווה עם חדש בכנען, שהביא עמו דת מונותיאיסטית וייחוד תרבותי והיסטורי מובהק: עם ישראל; ברור ומחוור גם, שמכאן ואילך יטביע העם החדש את חותמו המכריע על תולדותיה של ארץ-ישראל; היה צורך, מכאן, למצוא תיאוריה או תיאוריות, שתסברנה את עצם עובדת יצירתו של עם ישראל, את הקשיים וחוסר הדיוק במקור המקראי ואת הממצא הארכיאולוגי ובעיותיו.

שתי שיטות מחשבתיות חדשות להסבר הסתירות הללו התפתחו בארבעים השנים האחרונות. הראשונה שבהן קשורה בשמו של החוקר הגרמני הדגול אלברכט אלט. אלט טען, שהסיפור המקראי של ההתנחלות (ספר יהושע וספר שופטים) מבוסס על מקורות היסטוריים אמינים ברובם, המספרים על מאורעות שהיו, אולם בתהליך העריכה והכתיבה עברו המקורות הללו שינויים מופלגים. מטרת השינויים, לדעת אלט היתה ליצור היסטוריה רשמית חדשה של העם, שתכיל בתוכה מיתוסים צבאיים וסיפורי גבורה. תהליך ההתנחלות, מעצם טבעו, לא היה דרמטי אלא אטי וכרוך במאמצי דורות של חלוצים. היה צורך ליצור מיתוס בריאה מלחמתי, שיהיה מלווה מאורעות צבאיים מעוררי גאווה לאומית. לדעתו, אין להעלות על הדעת את כיבוש הערים הכנעניות במסע צבאי מאורגן ומתואם, וצריך למצוא הסבר אחר לחורבנן של אלה מתוכן שנהרסו. הסתבר, שחורבן זה נמשך שנים רבות, ולא פעם לא התאים כלל לתאריך של יהושע. ההסבר שהציעו אלט, וממשיכו נות, היה פשוט: עם ישראל אמנם נכנס לארץ כנען ממזרח, אך היתה זו כניסה אטית ושלווה של נוודים-למחצה, שחיפשו מרעה דשן לצאנם. במשך מאתיים שנות ההתנחלות היו גם התנגשויות צבאיות בין ישראלים לכנענים. מאוחר יותר הפכו מאורעות אלה, באמצעות עריכה מתוחכמת, למסעות כיבוש צבאיים היאים למעצמה לוחמת.

הבסיס לגרסתו של אלט היתה העובדה, שההר המרכזי (יהודה ושומרון של היום) היה האזור הריק והשומם ביותר ערב ההתנחלות. ממקורות שונים אנו למדים על היער והחורש שכיסו את ההר באותו הזמן ועל היישוב הכנעני הדליל שהיה באזור זה. שתי ממלכות כנעניות שלטו על ההר כולו בתקופת הברונזה המאוחרת: שכם וירושלים, והחשובה והחזקה ביניהן היתה הראשונה. העובדה, שההר היה מכוסה חורש, היתה נעוצה בחורבן היישוב הכנעני בו על-ידי המצרים, שלא היו מעוניינים בשליטה על אזור קשה זה. לכן היה ההר המרכזי פתוח לכניסת נודדים, שעדויות מרתקות על חייהם נמצאות בסיפורי האבות: הללו, אברהם, יצחק ויעקב, נודדים ליד הערים המבוצרות - שכם, בית-אל, דותן וחברון; יחסיהם עם הכנענים מורכבים, אבל בראש ובראשונה הם מבוססים על תועלת הדדית ודו-קיום; כלכלתם מבוססת על גידול מקנה ומסחר; קשריהם הדוקים בעיקר עם ארם נהרים, משם באו ולשם הם הולכים כדי להתחתן. אלט ראה את הקשר המוזר לכאורה בין תיאור ההווי של האבות לבין המצב הזהה בפועל בתחילת ההתנחלות, שעה שנוודים-למחצה ישראלים שבאו ממזרח חיים בשולי הערים הכנעניות. יש לשים לב, שלפי המקרא מבדילות מאות שנים בין האבות להתנחלות, בעוד ההווי המתואר בשתי התקופות זהה.

אלט הראה, שכיבושי טריטוריה על-ידי הישראלים מופיעים רק באזורי ההר המרכזי והגליל: העמקים, למשל, נשארו במסורת כאזורים שהיו למס אך לא נכבשו על-ידי יהושע (שופטים א', כז-לו). מן הנקודות המעניינות בסוגיה זו היא העובדה, שנחלתו של אחד מן החשובים בשבטי ההר המרכזי, מנשה, שאין שום מסורות על כיבושיו הצבאיים, היא הגדולה והעשירה ביותר בנחלות השבטים, ואף משתרעת משני עברי הירדן. בשמו של השבט קשורות גם מסורות קדומות מאוד על ראשית העם. מדוע, אם כך, כה גדולה נחלת מנשה ומה פשר מסורות הקדושה של שכם ועיבל? על שאלה מרכזית זו ננסה לענות בהמשך.



 

התיאוריה של מנדנהול - מוצא עם ישראל במרד הפרולטריון הכנעני


ב-1962 פרסם הסוציולוג האמריקני ג'ורג' מנדנהול את מאמרו "הכיבוש העברי של ארץ-ישראל", והציע בכך השקפה חדשה להבנת תהליך ההתנחלות. לדבריו, העובדה ששום הוכחה לא נמצאה במצרים לקיום הישראלים, וכן העובדה שהארכיאולוגיה סותרת לכאורה את הסיפור המקראי - ניתנות להסבר באמצעות ההנחה, שמוצא הישראלים איננו חיצוני כלל; דהיינו - המתנחלים לא באו מבחוץ, אלא מוצאם מן העממים הכנעניים שבתוך הארץ. מנדנהול ביסס את דבריו על שורה של הנחות השאובות מן המקרא ומן המצב בכנען בתקופת הברונזה המאוחרת: העיר הכנענית בתקופה זו כללה מעמדות מדוכאים, שחיו בשולי החברה ולעתים גם "נסוגו" מתוכה; דהיינו, אדם יכול היה להכריז כי אינו רוצה להיות בחברה המאורגנת ועל ידי כך להפסיד את מקומו בתוכה, את זכותו להגנה ואת חובתו לשלם מסים. אחת הדוגמאות למעמד כזה הוא ה"ח'בירו", שדמיונו הלשוני של שמם ל"עברי" ברור. החוקר הציע, שבמאה ה-13 לפנה"ס פרצה מעין התקוממות של מעמדות כאלה בערי-המדינה הכנעניות, וחלק מתושביהן יצא למקומות הנידחים והמכוסים יער - להר המרכזי. עדות לאי-האמינות של מסורת יציאת מצרים היתה, לדעתו, גם בעובדה שנדודי ישראל במדבר מבוססים על סדרה של נסים. כך הם חציית ים-סוף, טביעת חיל פרעה, המן והשלו, עמוד האש והעשן, הניצחון על העמלקים, המים מן הסלע ועוד. בני ישראל לא היו מותאמים לחיי מדבר, לדעתו, ולכן נזקק מחבר הסיפור לנסים. סיפורי מצרים והמדבר לא נוצרו אלא במסגרת כתיבתה של היסטוריה רשמית מאות שנים לאחר-מכן. מנדנהול הודה, עם זאת, כי היתה חייבת להיות פגישה כלשהי עם שבטים בדווים מסיני, שהביאו עמם אל מדברי יחיד, קנא ונוקם - ה', והשליטו אותו על הכנענים.

שתי התיאוריות החדשות, זו של אלט וזו של מנדנהול, יצאו מן ההנחה שהמקרא הוא מקור בלתי-אמין מבחינה היסטורית, ואחת אף הציעה מקור אתני פנימי לעם ישראל (כנענים). מכאן שב ועלה ביתר-שאת הצורך במחקר ארכיאולוגי, שיוכל לבדוק את הנושא מזוויות חדשות.



 

הסקר הארכיאולוגי - אוכלוסייה חדשה נכנסה לכנען במאה ה-13 לפנה"ס



ראינו שהשלב הראשון בבדיקה הארכיאולוגית, החפירות בתלים, לא נתן תשובה מספקת לבעיה. נתברר, שההתנחלות לא התבטאה בהרס ערים כנעניות, אלא היתה קודם-כול תהליך התיישבותי נרחב באזורים דלי-אוכלוסייה. כדי לבדוק נתון כזה היה צורך בסריקה מלאה של השטח, כדי לחפש את היישובים החדשים. האמצעי המתאים לכך הוא הסקר הארכיאולוגי, שמטרתו למפית שטחים גדולים ולגלות את אתרי ההתנחלות. הסוקרים בודקים גם את תנאי הטבע (מים, קרקע, אקלים, טופוגרפיה), שבהם חיו המתיישבים, וקושרים אותם לתהליך היישובי.

ב-1967 נפתחו שטחי יהודה ושומרון לראשונה למחקר ארכיאולוגי נרחב. עד אז היה הידע הממשי על השטחים הללו מזערי ממש. באזור רחב-ידיים זה פיתחו החוקרים הישראלים שיטת סקר חדשה, המבוססת על הנחלות השבטיות: מנשה, אפרים, בנימין ויהודה. בסקרים נתברר, שתנועת ההתנחלות הישראלית היתה גדולה יותר מששיערו קודם-לכן: עד היום נמנו קרוב ל-300 אתרי התנחלות, ערים וכפרים, שחלקם הגדול נוסד על קרקע בתולה בהר ובשולי העמקים.

לשם הדגמה נעבור על חלק מתוצאות סקר הר מנשה, שהמחבר עומד בראשו מאז 1978. חוליית הסקר בודקת את נחלת מנשה, הכוללת 2,000 קמ"ר (למעלה משליש משטח ההר המרכזי) וגבולותיה: הירדן במזרח, עמק יזרעאל ונחל עירון בצפון, "דרך-הים" במערב, ונחלי הנה ותרצה בדרום. האזור הוא העשיר ביותר בהר המרכזי מבחינת נתוני טבע, ויש בו עמקים פוריים, מעיינות, אזורי הר ונחלים זורמים. בבדיקה נמצאו עד כה 150 אתרי התנחלות, ש-34 מהם היו תלים, או גבעות מלאכותיות הכוללות שרידי יישובים זה על גבי זה.

במהלך הסקר הוברר שבמאה ה-13 לפנה"ס נכנסו אל תחומי האזור שבטים ומשפחות חדשים במספרים הולכים וגדלים. אנשים אלה היו נוודים-למחצה, "בדווים", שתרבותם החומרית היתה דלה בהשוואה לערים הכנעניות המעטות באזור: שכם, דותן, תענך, תרצה ואחרות. כלי-החרס של המתנחלים הם גסים ופשוטים יחסית, ורובם כלי אגירה גדולים עשויים חרס עבה, ללא עיטורים וצבע. גסותם של הכלים בולטת בהשוואה לכלי הבית המעודנים של התרבות הכנענית, שהתפתחו ברציפות במשך 800 שנה בקירוב. חשוב במיוחד הוא הפיטס (כד גדול בעל פתח רחב) הענק מסוג "שפת הצווארון", שהכיל כ-100 ליטר של נוזל ושימש בעיקר לאגירת מים. הפיטס הענק הוא הכלי המאפיין ביותר את ההתנחלות הישראלית והוא מהווה שליש מכלל האינוונטאר של משק הבית בתקופת ההתנחלות. הסתבר כי ההנחה הקודמת של אולברייט ואהרוני, לפיה השכילו המתנחלים לחצוב בורות אגירה למים וכך להשתחרר מהתלות במעיינות, לא עמדה במבחן. מתברר שהישראלים התיישבו במקומות חסרי מים ונאלצו להביאם ולאוגרם בכדי ענק, ומכאן הכמות הגדולה של הכלים הללו. הדבר גם חייב תלות גדולה יותר של הישראלים בכנענים, ששלטו בוודאי במקורות המים הנובעים בהר.



 

החדירה בצפון בקעת הירדן ושלושת השלבים של ההתנחלות הישראלית בכנען


על-פי הסיפור המקראי, נכנסו הישראלים לארץ המובטחת מול יריחו ושם החלו את מסע הכיבוש. כבר ראינו, שבתל יריחו לא נמצאה כלל עיר כנענית, שחומותיה היו עשויות ליפול מול חילות בני ישראל. הדבר מעלה מיד את השאלה, האם לא צריך לחפש גם מקומות אחרים, שדרכם יכלו הישראלים להיכנס לכנען. ואמנם, בתהליך הסקר בהר מנשה הוברר, כי אחד ממקומות הכניסה הראשיים של הישראלים היה דווקא בצפון בקעת הירדן - ולא בדרומה.

לכל אורכה של בקעת-הירדן ממערב נמצאת רצועה רחבה למדי של ספר-מדבר, אזור-שוליים שבו אקלים צחיח-למחצה ושטחי מרעה נרחבים. אזור זה, הקרוי מדבר יהודה בדרום ומדבר שומרון בצפון, מתאים מאין כמוהו לכניסתם האטית של נוודים-למחצה הבאים ממזרח. בחלקו הצפוני של מדבר שומרון, המשתרע בין נחל תרצה (ואדי פארעה) בדרום לבין עמק בית-שאן בצפון, זורמים שני נחלי איתן: נחל תרצה וואדי מאליח. תנאים אלה, של מים זורמים בתוך ספר-מדבר טוב למרעה, הם הנוחים ביותר לחדירת נוודים מן המזרח. ואמנם, במהלך הסקר הסתבר, שלאורך עמקי הנחלים הללו הוקמו עשרות יישובים קטנים של הישראלים המתנחלים, ששברי החרס בהם העידו על התנחלות קדומה ביחס. נתברר שכמה וכמה כלי-חרס היו בשימוש בשלבים הקדומים של ההתנחלות, ואחר-כך פינו את מקומם לכלים אחרים. הדבר אפשר לחוקרים להציע סדר פנימי של ההתנחלות, כי ברור היה כל העת שהתהליך לא התרחש בבת-אחת בכל המקומות.

יש להניח, שהחדירה ממזרח באה מעבר-הירדן אף כי אזור זה הוא, במידה מסוימת, עדיין "חור שחור" במחקר. מחקרנו העלה, מכל מקום, שבמחצית המאה ה-13 לפנה"ס החלו הרועים הנוודים הללו חודרים אל ספר-המדבר שממערב לירדן, ומביאים עמם את דתם המונותיאיסטית ואפשר שגם את זהותם הלאומית כישראלים. ממש כדרך שהבדווים בימינו נתונים בתהליך של מעבר מחיי נדודים להתיישבות קבע, כך ניתן לשחזר את דרך ההתיישבות וההתנחלות של הישראלים. מממצאי הסקר עולה, שהתהליך לא יכול היה להיות כיבוש צבאי או אפילו מסע צבאי קצר. שכן בשלב הבא של כניסת הנוודים מערבה מצאנו עשרות אתרים חדשים, מאוחרים במקצת מקודמיהם, שהיו ממוקמים בעמקים הפוריים של נחלת מנשה: עמקי טובאס, זבבידה, סאנור, דותן ואחרים. היו אלה כפרים קטנים ופרוזים, ששטחם נע בין שניים לעשרים דונם, ואשר בוודאי היו כבר יישובי-קבע המבוססים על מרעה צאן וחקלאות עונתית כאחד. שלב זה של ההתנחלות, שזמנו המאה ה-12 לפנה"ס, הכין לנו הפתעה: הסתבר, שהישראלים הקימו את כפריהם בין הערים הכנעניות ובסמוך להן, וכל המאפיינים מורים על דו-קיום בין העמים ולא על מצב של עוינות. דו-קיום זה היה הכרחי לישראלים אם ניקח בחשבון, שהכנענים שלטו במקורות המים. ראינו, שהישראלים הראשונים היו תלויים, במשך שנים רבות, במי המעיינות ולכן היו מחויבים בהסכמי "תן וקח" עם הכנענים, כאשר תמורת תוצרתם קיבלו זכויות מים. יצוין, כי יחסים דומים בין בדווים ופלחים שוררים באזור עד היום הזה.

בשלב השלישי של ההתנחלות, שאנו מייחסים אותו למאה ה-11 לפנה"ס, נוצר עודף אוכלוסייה ביישובי העמקים. כפרים אלה גדלו ונתרחבו, והיה צורך בתוספת קרקע לעיבוד. שלב זה מתאפיין, לכן, בתחילת העלייה אל ההר המכוסה בחורש ים-תיכוני. הישראלים מבראים את החורש ומקימים יישובי-הר, שכלכלתם מתבססת באופן טבעי על גידול מטעים - זיתים וגפנים. כך נוצרת התרבות החקלאית היפה, שהנביאים כה מרבים לתארה ולדבר בשבחה: תרבות המדרגה והשביל הבנוי, השומרה והכרם, המגדל והיקב, הבאושים והענבים. בכוונה מדגישים אנו את תרבות ההר והמטע, כי עמה יחד נשלם התהליך היישובי ונוצלו כל התצורות הטופוגרפיות והבוטניות. דבר זה אפשר לישראלים את המשך התפשטותם הגיאוגרפית - דרומה וצפונה.



 

אתר המזבח בהר עיבל - שלב מכריע בתהליך ההתנחלות הישראלית


לא לחינם עוררה תגלית האתר הפולחני בהר עיבל עניין רב ומחלוקת כה גדולה בעולם המדעי. הקטעים בדברים כ"ז וביהושע ח', המספרים על הקמת מזבח וכריתת ברית גדולה בהר עיבל שמצפון לשכם, עוררו במשך דורות של מחקר סקרנות ועניין רב. מה משמעותו של הטקס ? מדוע מוסר העורך המקראי כי באותו מעמד היה ישראל לעם? ("לעם לה' אלהיך"). מדוע נאסף כל העם אל הר עיבל? האומנם זוהי מסורת אותנטית, שיש לה בסיס היסטורי, או שהמדובר באחת המסורות ה"מאוחרות", שנכתבו לצורך חיבורה של היסטוריה רשמית של העם?

על כתפו הצפונית-מזרחית של הר עיבל, באזור טרשי, חשוף וקשה למעבר, נתגלה ונחפר אתר פולחני גדול מראשית ההתנחלות הישראלית. האתר כולל מתחם כפול מוקף חומת אבן, ריק ממבנים, ובתוכו מזבח-עולה גדול ומשוכלל. במקום, שהכיל שני שלבים כרונולוגיים, נמצאה כמות גדולה של עצמות בעלי-חיים, קראמיקה ואף שתי חרפושיות מצריות מימיו של רעמסס השני - עדות מתארכת חשובה לתחילת ההתנחלות. הדמיון הרב בין המבנה בהר עיבל לבין מזבחות-העולה של הבית השני, מקומו של האתר ותאריכו העלו מיד את האפשרות הסבירה, כי לפנינו האתר הפולחני הנזכר בספר דברים ובספר יהושע. אם נכונה דעה זו, ועד עתה לא נמצאו סיבות של ממש להפרכתה, הרי זוהי אחת העדויות הארכיאולוגיות הראשונות במעלה לאמיתותם של חלקים בסיפור ההתנחלות המקראי. מסתבר, כי בהר עיבל שכן מרכזם הפולחני של השבטים בשלבים הקדומים של התנחלותם. מסתבר עוד, כי האתר הוקם לא הרחק משכם הכנענית, שהיתה אף היא מרכז פולחני עתיק וחשוב. דומה שיש כאן עדות מכריעה לזהותם החדשה של המתנחלים, שנצרכו להקים מרכז דתי חדש ושונה מזה של שכניהם, ובכך גם עדות-שכנגד לתיאוריה של מנדנהול.

תגלית האתר בהר עיבל מעוררת שורה של שאלות קשות לפתרון. בראש ובראשונה מעניינת מהותו של הטקס שנערך במקום, שבוודאי יש לחבר אותו לטקסי הברכה והקללה (דברים כ"ז-כ"ח) ולטקס ה"חוק והמשפט", ששם יהושע לבני ישראל בשכם לפני מותו (יהושע כ"ד). נדמה שכל אלה קשורים לברית "לפני ה"', בין חלקים שונים באוכלוסייה הישראלית, כי אחרת קשה להסביר את הצורך הדתי במערכת בריתות וחוקים ענפה כל-כך. לא פחות מעורר תמיהה הוא אופיו ה"מסופוטמי" של המזבח בעיבל. המבנה בנוי רבדים-רבדים, ממש כזיקוראת (1) הבבלי, וגם קרנותיו פונות לרוחות השמים, כנהוג בארם נהרים. אופי זה שונה מאוד מאופיים של המזבחות הידועים לנו מן העולם הכנעני בתקופת הברונזה המאוחרת, ולא מן הנמנע ש"יובא" לכנען מבחוץ. נתון אחר בפרשת עיבל מצביע על קרבה מעניינת בין המסורת בדברים כ"ז בדבר הכניסה מצפון (לפי מסורת זו נצטוו בני ישראל להקים את המזבח בהר עיבל מיד בעוברם את הירדן - דברים כ"ז, ב-ד) לבין העובדה, כי למסורת זו - שלא כמסורת יריחו - נמצא ביסוס ארכיאולוגי.

התמונה העולה בינתיים מן הממצא מורה על טקס איחוד גדול שנערך באתר הפולחני בעיבל. לא מן הנמנע שהטקס והאתר כאחד שימשו כגורם מאחד, סביב האל המונותיאיסטי, של שבטים, משפחות או קבוצות של ישראלים, שחלקם אולי הגיע מארם-נהרים ועמו דגם המזבח והמסורות הספרותיות והחוקתיות המסופוטמיות, שהתנ"ך כולו משוקע בהן. תמונה חדשה זו שונה תכלית שינוי מתמונות ההתנחלות שנצטיירו לנו עד עתה, והיא עולה לאטה מתוך אלפי הפריטים של המחקר הארכיאולוגי החדש.



 

הסוד הגדול - תהליך יצירתם של שבטי ישראל


במערכת העובדות וההשערות שאני מביא כאן (ראוי שלא לשכוח אפילו לרגע, כי בהעדר מקורות נוספים יישאר חלק מן הדברים תמיד בגדר השערות) בולטת העובדה, כי בינתיים מדובר רק בנחלתו של שבט אחד - מנשה. קצר המצע מלהיכנס כאן למערכת הסבוכה של התנחלותם של שבטים נוספים, אולם כמה וכמה סימנים מעידים, כי נחלת מנשה היתה מעין "כור היתוך" לכמה משבטי ישראל. בראש ובראשונה יש לציין, כי בתוכה של נחלה זו יש עדויות לנוכחותם של חמישה שבטים בתקופת ההתנחלות, שכל הסבר לחידת קיומם מחוץ לנחלתם מעורר קשיים: שבטי יהודה ושמעון מופיעים בקרב הידוע של בזק (ח' אבזיק), ליד הדרך היורדת משכם לעמק בית שאן. בקרב זה (שופטים א', א-ח) מנצחים יהודה ושמעון את הכנעני וממשיכים בדרכם לירושלים, אך השאלה היא - מה פשר המסורת של שבטים אלה בתוך מנשה? בדרך-כלל, מסורות הנראות "בלתי-הגיוניות" הן האוצרות בהן גרעין היסטורי מוצק, ועצם העובדה שמסורות כאלה "אינן מסתדרות" עם מהלך העלילה מעידה על כך, שהעורך התקשה להכניסן לתוך הסיפור, אבל לא יכול היה להוציא אותן לגמרי מפאת חשיבותן. יהודה נזכר יחד עם מנשה גם ברשימות היחס של השניים בעבר-הירדן המזרחי (יהושע י"ז, א; דברי הימים א' ב', כא-כב; דברי הימים א' ז', יד), ונראה שהיה קשר בין השבטים הללו.

שמעון מופיע גם הוא בקרב בזק, אך קשריו למנשה חזקים במיוחד. הוא מופיע (יחד עם לוי) במעשה דינה בבראשית ל"ד, שעה ששני אלה הם "בני יעקב" הרועים את צאנם ליד שכם. ושוב נזכר שמעון פעמיים בספר דברי הימים, שעה שהוא מופיע בנשימה אחת עם אפרים ומנשה בסיפור אסא מלך יהודה (דברי הימים ב' ט"ו, ט) וברפורמות של יאשיהו (דברי הימים ב' ל"ד, ה-ו). גם בספר יהודית מן התקופה הפרסית, המספר על יישוב יהודי בשומרון, מדובר על צאצאי שבט שמעון היושבים בתוך האזור שנחשב לפנים כנחלת מנשה.

גם אשר מופיע כמה פעמים במנשה; בפפירוס מצרי מימי רעמסס השני (פפירוס אנסטסי הראשון) מתואר ראש שבט אשר, הנמצא אולי סמוך למעבר עירון. לאחר-מכן מופיע אשר כישות גיאוגרפית בתיאור גבול מנשה (יהושע י"ז, ז), וזכרו נשתמר בכפר תיאסיר שבמזרח מנשה. הצורה Asher מופיעה גם בספר יהודית וגם אצל אוסביוס באונומסטיקון (2).

קשריו של יששכר למנשה ידועים היטב: בשלב הקדום של התנחלותו נמצאות משפחות השבט (שמרון, תולע, ישוב ופואה) בנחלת מנשה (דברי הימים א' ז', א-ב), והשופט תולע בן פואה יושב ב"שמיר בהר אפרים" (שופטים י', א-ב). סביר מאוד, כדעת פרופ' בנימין מזר, שהבירה שומרון נקראה על שם אותו שמר-שמיר ממשפחות יששכר, והמלך עמרי רצה להקים יד למשפחתו באמצעות קריאת שמו על בירת ישראל החדשה. במחקרו של ד"ר צבי גל נתברר, שמשפחות יששכר הגיעו לנחלתן בגליל התחתון מאוחר יחסית (בימי דוד לערך), ונראה שהן הגיעו לאזור זה ממנשה, תחום התנחלותן הקדום.

ידיעותינו על לוי מועטות, אך במעשה דינה מופיע גם הוא סמוך לשכם, עוד לפני שהפך לשבט בעל תפקיד דתי מיוחד.

המסורת המתארת את תהליך ההתנחלות ביהושע פרק י"ז, פסוקים יד-יח חשובה כל-כך, שיש טעם להביא אותה במלואה: "וידברו בני יוסף את יהושע לאמר: מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד? ואני עם רב עד אשר עד לה ברכני ה'. ויאמר אלהם יהושע: אם עם רב אתה, עלה לך היערה, ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים, כי אץ לך הר אפרים. ויאמרו בני יוסף: לא ימצא לנו ההר ורכב ברזל בכל הכנעני הישב בארץ העמק, לאשר בבית-שאן ובנותיה ולאשר בעמק יזרעאל. ויאמר יהושע אל בית יוסף, לאפרים ולמנשה לאמר: עם רב אתה וכח גדול לך, לא יהיה לך גורל אחד. כי הר יהיה לך כי יער הוא, ובראתו והיה לך תצאתיו, כי תוריש את הכנעני, כי רכב ברזל לו, כי חזק הוא".

ממסורת זו עולים כמה פרטים מכריעים בחשיבותם להבנת ההתנחלות, פרטים שלא היה בידינו להסבירם לפני ההבנה הארכיאולוגית-אזורית של התהליך. מסתבר, ששני השבטים של בית יוסף (אפרים ומנשה), היוו ישות אחת בשלבים הקדומים, שבהם דן הטקסט. בית יוסף יושב בנחלה, גורל אחד וחבל אחד, דהיינו בטריטוריה משותפת. מפאת לחץ האוכלוסייה המתרבה מציע להם המנהיג (מקור זה יש לפרש כעדות לתהליך יישובי, שבאה בצורת דיאלוג בין המנהיג לעם) להתפצל, באופן שלא יהיה להם גורל אחד. המנהיג אפילו מצביע מהו כיוון המשך ההתיישבות - ההר והיער, הוא הר אפרים.

והנה, כשאנו בודקים את הטריטוריה המשוערת שבה יכול היה לקרות תהליך התיישבותי כזה (התנחלות - ריבוי אוכלוסייה - פיצול) מתברר, שהמועמדת הטובה ביותר היא נחלת מנשה. אזור זה נמצא בין עמק יזרעאל, מצד אחד, שאי-אפשר להתיישב בו משום "רכב הברזל" של הכנעני (אגב, זהו שימוש אנכרוניסטי, כי בתקופה זו כל חלקי הרכב היו עשויים עדיין ברונזה) לבין הר אפרים המיוער, מצד שני. הדבר מוביל אותנו למסקנה, שבשלב הקדום התנחלו אפרים ומנשה בנחלת מנשה, יחד עם "גרעיני" שבטים נוספים, ואחר-כך החלה "עלייה" אל הר אפרים דרומה - ככל הנראה היתה זו ישותו הקדומה של שבט אפרים, ש"נפרדה" כך מתחום ההתנחלות המשותף.

יוצא, שמסורת מקראית זו תומכת בסדר ההתיישבות וההתנחלות כפי שנמצא בסקרים: תחילה כניסה ממזרח, דרך הירדן, והתבססות בטריטוריה של מנשה, ואחר-כך תנועה אטית דרומה לאורך גב ההר. נראה, שיחד עם אפרים נפרדים ממנשה ועולים אל ההר דרומה גם שמעון, לוי ויהודה. ואמנם, מהסקרים הנרחבים שערכו ישראל פינקלשטיין באפרים ואבי עופר ביהודה מתברר, שההתנחלות הקדומה בנחלת יהודה היתה מצומצמת למדי, ואילו בנחלת אפרים ניתן להבחין, על-פי הממצא הקרמי, בהתנחלות קדומה יותר בצפון ובמזרח הנחלה (דרומית לשכם ובספר-המדבר) ומאוחרת יותר בדרום.

סיוע מעניין נוסף לרעיון זה יש לרשותנו בסדר עלייתם ונפילתם של מרכזי הפולחן הישראליים החשובים. עד ביסוסו של מקדש ה' בירושלים, עברו אתרי הפולחן דרך ארוכה: המסורת מייחסת לשכם קדימות מופלגת: בשכם בנו מזבחות גם אברהם (בראשית י"ב, ז), גם יעקב (בראשית ל"ג, כ) וגם יהושע (ח', ל-לג), וגילוי האתר הפולחני בהר עיבל תומך במסורות אלו. לאחר-מכן עובר המרכז לשילה בנחלת אפרים, ורק לאחר חורבנה של זו מקימים דוד ושלמה את הבית בעיר-הקודש. כיוון שברור, שמרכזי-הפולחן הלאומיים מייצגים נקודת-כובד התיישבותית, חברתית וכלכלית - הרי שנדידה זו משכם לירושלים נלוותה להתפשטות שבטי ישראל דרומה לאורך גב-ההר.

באותה עת, שאפרים ושבטי הדרום עולים אל ההר, יוצאים ממנשה צפונה אשר ויששכר, ומתפשטים אל נחלותיהם. זכר ליישובם הקדום של השבטים האלה בנחלת מנשה נשתמר בדמות הידיעות הקדומות עליהם, שלכאורה הן מנותקות לגמרי מסדר הנחלות המקראי הרגיל.

התמונה שנצטיירה כאן שונה במידה רבה מכל אחד מתיאורי ההתנחלות שהיו ידועים בעבר, הן מן המקרא והן מעבודות קודמות. יתרונה בכך, שהיא נשענת על עבודת שדה גדולה. אין לדבר עוד על כיבוש צבאי מאוחד ומאורגן; נראה גם, שאחת החדירות המרכזיות לכנען היתה בצפון בקעת-הירדן; בתוך הנוודים שנכנסו לארץ היו גרעינים של חלק מהשבטים לעתיד-לבוא (וניתן להביא לכך הרבה הקבלות מחדירת נוודים הן לארץ-ישראל והן לעמקי הפרת והחידקל, בתקופות קדומות וגם בימינו), ונחלת מנשה - בגלל תנאיה הטבעיים הנוחים - שימשה להם מעין "כור היתוך"; כיוון ההתפשטות היה לדרום ולצפון מתוך מנשה, לאחר שבשכם ובהר עיבל נערכו טקסים דתיים מרכזיים, שבאופיים היו טקסי איחוד גדולים, אשר איחדו אולי את שבטי ישראל לעם אחד.

ומה באשר לשבטים האחרים? תהליך יצירתו של העם היה מורכב כל-כך, שתולדותיהם של נפתלי, זבולון, בנימין ואחרים - ראויים למחקר נפרד. מותר להניח שבעתיד נגיע לאט לאט למסקנות גם באשר להתנחלותם של השבטים הללו. לא פחות חשובה המסקנה הכללית, שאין לבטל - כדרך שעשו חוקרים מספר - את המקרא כמקור היסטורי, משום שהוא אוצר בתוכו מאגר אדיר של מידע היסטורי, אם גם לא תמיד בצורה המסודרת והכרונולוגית, שאנו זקוקים לה כל-כך. רק שילוב של מחקר שדה ארכיאולוגי וסביבתי, וקריאת התנ"ך לעומקו, מאפשרים לנו להציע קווים חדשים לפתרון החידה הגדולה - מוצאו של עמנו.



הערות
:


  1. זיקוראת - מקדש בבלי בצורת מגדל ענק הבנוי קומות או רבדים, שאחד גבוה וקטן מקודמו. אל הזיקוראת עלו בכבש ארוך. יש הסוברים כי הזיקוראת הוא חיקוי להר. מבנה המזבח בהר עיבל דומה לזיקוראת מוקטן, והוא מעיד על השפעה מסופוטמית.



  2. אונומסטיקון - שמון - ספר השמות המקראיים. ספר גיאוגרפי שכתב ביוונית אב-הכנסייה אוסביוס במאה הרביעית לספירה. שמו המלא: "שמות המקומות שבכתבי הקודש". ייעודו העיקרי של הספר היה לאסוף את הידיעות מתוך כתבי-הקודש על המקומות הנזכרים בהם לקבוע את מקומם בימיו של המחבר. האונומסטיקון משמש לחוקרים בימינו מקור מידע חשוב על מקומות ואתרים בארץ-ישראל בתקופה הביזאנטית.


ביבליוגרפיה:
כותר: אור חדש על ההתנחלות הישראלית
מחבר: זרטל, אדם
שם ספר: דרך ארץ : אבן חרס ואדם
עורכת הספר: זהרוני, עירית
תאריך: תשנ"ו, 1996
הוצאה לאור : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
בעלי זכויות: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. מהדורה שנייה.
2. בשער: קצין חינוך וגדנ"ע ראשי - "במחנה".
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך