עמוד הבית > סיפורי הראשית > סיפור הבריאהעמוד הבית > סיפורי הראשית > סיפורי הראשית ומיתוסים מקבילים

תקציר
במיתוסים של המזרח הקדום השתמרו סיפורי בריאה קדומים. דף המידע מתאר את המיתוס השומרי, האכדי, המצרי, האוגריתי והפיניקי. סיפור הבריאה בבראשית א' יונק ממיתוסים קדומים אלה אך השקפת העולם שלו שונה מהם באופן מהותי בכל הקשור לתפיסת האלוהות ולמעמד האדם.

 
מבוא לפרשת הבריאה : סיפורי בריאה קדומים | מחברים: יעקב קליין; יצחק אבישור; משה ויינפלד
 

דברי הימים הוצאה לאור

מלבד סיפורי הבריאה שבספר בראשית מצויים במקרא רמזים בודדים לבריאת העולם, הפזורים בקטעי נבואה, שירה וחוכמה, ובהם מובאים פרטים אחרים. לפי כתובים אלה נלחם הבורא בכמה כוחות מפלצתיים-מורדים כגון: ים, נהר, לויתן, תהום, נחש בריח ותנין (ראה ישעיה נא, ט-י: איוב ז, יב; כו, יב-יג; תהלים עד, יג-יד). כתובים אחרים מוסיפים פרטים שונים על אופן בריאת שמים וארץ, על שעת הבריאה, על היסודות שעליהם הארץ עומדת, וכדומה (ראה איוב לח, ד-ז; ישעיהו מ, כא-כב). אפשר שכתובים אלה הם שרידים של מסורות בריאה, שנשתמרו בעל-פה ואבדו או נגנזו במשך הדורות. כמה מוטיבים מן המסורות הללו נתגלגלו לספרים החיצוניים ולמדרשי חז"ל. גם בין עמי המזרח הקדום רווחו מסורות שונות על בריאת העולם, והן נמסרו בעיקר במיתוסים העוסקים בתולדות האלים וביצירת האדם.

המיתוסים השומריים הם הקדומים שבמיתוסים של המזרח הקדום העוסקים בשאלות של בריאת העולם. אמנם עדיין לא נתגלה מיתוס שומרי המתאר את בריאת העולם תיאור שיטתי, אך אפשר למצוא בספרות השומרית מוטיבים ואפיזודות בודדים, הקשורים בנושא זה. מיתוסים ואפוסים שומריים רבים פותחים במבוא קוסמוגוני, הקובע את זמנה של העלילה לימי בראשית, כאשר נברא העולם. כך, למשל, פותח המיתוס "גלגמש, אנכדו והשאול" במלים הבאות:
"בימים ההם, בימים הרחוקים ההם,
בלילות ההם, בלילות הרחוקים ההם,
בשנים ההן, בשנים הרחוקות ההן...
כאשר הופרדו השמים מן הארץ,
כאשר הובדלה הארץ מן השמים,
כאשר יצא שם בני-האדם לתהילה,
כאשר לקח (האל) אנו לעצמו את השמים,
כאשר לקח (האל) אנליל לעצמו את הארץ,
וכאשר העניק ל(אלה) ארשכגל את השאול במתנה..."
אנליל (Enlil), האל הלאומי העליון של שומר, "אבי האלים" ו"מלך כל הארץ", אל הרוח והסערה, הוא שהבדיל את השמים מן הארץ. לפי מיתוס אחר מייחסים לו גם את בריאת הצומח וקביעת מחזור עונות השנה. אל שומרי אחר, שייחסו לו תכונות של בורא, הוא אנכי (Enki), אל מי-התהום, החוכמה והמאגיה. אחד המיתוסים המייחס לאל זה את "יישובו של עולם" וקביעת סדרי התרבות והציוויליזאציה, מספר כיצד יצר אנכי בימי בראשית את הנהרות והביצות ומילא אותם בדגים ובעופות; כיצד כיסה את פני האדמה בצמחייה, ברא את חיות-השדה וגרם את התרבותן. יש לציין, כי האלה נמו (Nammu), אמו של אנכי, כונתה בפי השומרים "האם היולדת שמים וארץ", "היולדת את כל האלים".

גם במיתוסים האכדיים מצויות גירסאות אחדות של בריאת העולם. סיפור-הבריאה השלם והשיטתי ביותר נשתמר במיתוס הבבלי "אנומה אליש", המייחס את בריאת העולם למרדוך (Marduk), הוא מרדך המקראי, האל העליון של בבל ושל כל מסופוטאמיה. החומר הקדמון, שממנו נברא עולם ומלואו, היה, לפי מיתוס זה, האל אפסו (Apsu), מי התהום המתוקים, ובת זוגו תאמת (Ti`amat), מי-התהום המלוחים. מן הזוג הזה של אלי-טבע נולדו ונתרבו אלפי האלים הקטנים והגדולים של הפנתיאון המסופוטאמי.

לימים קמה תאמת על צאצאיה, האלים הצעירים, ואיימה להשמידם. אז המליכו עליהם האלים את מרדוך והטילו עליו להילחם בתאמת ובכוחות-התוהו המפלצתיים שלה. מרדוך הרג את תאמת, ביתר את גווייתה לשניים, ומשני הבתרים ברא את הרקיע ממעל, ואת הארץ (או את יסודות-הארץ, היינו את הים הקוסמי) מתחת. אחרי-כן קבע מרדוך את המאורות בשמים, ולבסוף ברא את האדם. מעשי הבריאה של מרדוך, לפי המיתוס הבבלי, נעשו כנראה בכוח המאמר האלוהי (השווה בראשית א, ג, וכו'), שכן כאשר ממליכים אותו האלים עליהם, הם מציבים לפניו כוכב אחד ואומרים לו:
"מצותך, אדוננו, תשוה (למצות) האלים,
לאבד ולברוא צוה – ויכונו (דבריך).
פתח פיך ויאבד הכוכב,
צוה שנית – וישב הכוכב להיות שלם!
שב וצוה – והכוכב נברא.
כראות האלים אבותיו את מוצא-פיו,
שמחו ויברכוהו: 'מרדוך מלך'!"
המסורות המצריות על בריאת העולם מספרות גם הן על חומר קדמות בדמות אוקיינוס אפל ואינסופי, המתפשט לכל עבר. אוקיינוס זה זוהה עם האל (Nun), "אבי האלים", ולפי הקוסמולוגיה המצרית שוכן העולם בתוך חלל ריק, הנמצא בבטן הים הקדמון הזה. מכאן התרומם יום אחד אתם (Atum), האל הבורא, בדמות הר, והוליד את שו (Shu), אלוהי האוויר, ואת תפנת (Tefenet), אלוהי הגשם. שני האחרונים הולידו את גב (Geb), אלוהי הארץ, ואת נת (Nut), אלוהי השמים, שלימים הופרדו זה מעל זה על-ידי אביהם, אלוהי האוויר.

בכתבי אוגרית לא נמצא עדיין מיתוס העוסק בבריאת העולם והאדם, אך אל (Il), אבי האלים, מכונה, בין השאר, "בני בנות", כלומר "בורא הברואים", ומכאן נראה,שחשבו אל זה לבורא עולם. ועוד, מ"עלילות אקהת" אנו למדים שאין אל מאלי אוגרית (ואפילו בעל, אל הפריון), שיוכל להעניק חיים בלעדי אל.

חלקים מן התפיסה הפיניקית על בריאת העולם נשתמרו לנו בדברי פילון מגבל, שכתב במאה א' לפה"ס. סיפור זה מתאר את המצב שלפני הבריאה כך: "ראשית הכל היה אוויר חשוך הדומה לרוח, ותהו ובהו נרפש ואפל". לימים הזדווגה הרוח (=האוויר) עם עצמה והולידה את מות, שממנו נוצר "כל זרע היקום ומוצא הכל". להלן מסופר על בריאת השמש, הירח, הכוכבים ומזלות אחרים, ומעשה הבריאה מסתיים בתיאור יצירת בעלי-החיים הנבונים, זכר ונקבה. הדמיון בין המסורת המקראית ובין המסורת הפיניקית בתיאור המצב שלפני הבריאה (תוהו ובוהו, הרוח והחושך) ובסדר הנבראים (קודם המאורות, אחרי-כן בעלי החיים הנבונים) מעיד על זיקה אפשרית שהיתה ביניהן.

הפרק שלפנינו יונק מן המורשה העשירה של מסורות המזרח הקדום בכללן, ולא רק בתיאור המצב שלפני הבריאה, כי אם גם בפרטים אחרים. כפי שראינו, הבריאה על-ידי מאמר, המנוחה לאחר הבריאה וכן בריאת האדם בצלם אלוהים, מצויים בסיפורי-הבריאה השונים של עמי המזרח הקדמון. אך כשם שיש דמיון בין המסורות הללו ובין פרשת הבריאה המקראית בכמה פרטים, כך יש ביניהן הבדל יסודי בכל הנוגע להשקפת-העולם ולתפיסת מושג האלוהות. כך, למשל, אף שהמקרא מקבל כמה מהנחות היסוד ה"מדעיות" של המסופוטאמים ביחס למבנהו של העולם, חל בו תהליך עקרוני של דמיתולוגיזאציה: היצורים הקדמונים, שאלוהים נלחם בהם לפני הבריאה, שוב אינם נחשבים ליצורים אלוהיים, כי אם למפלצות-ים בלבד. סיפור-הבריאה בבראשית מזוקק לחלוטין מכל יסודות מיתולוגיים. במיתוס המסופוטאמי נחשבת תאמת (הים הבראשיתי) לחומר היולי קדמון, שממנו צמח כל היקום, ובכלל זה האל הבורא,שהוא עצמו כפוף לחוקי הטבע הקוסמיים. בסיפור המקראי האל הבורא עומד מעל לטבע ומעל לכל הנבראים. מכאן נובעת יכולתו הבלתי-מוגבלת לפעול בטבע ובהיסטוריה.

גם בעניין יצירת האדם יש הבדלים רבים בין התפיסות המצריות והמסופוטאמיות לבין התפיסה המקראית. לפי התפיסה המצרית יצאו האנשים מגופו של האל, ואילו לפי התפיסה המסופוטאמית יש בדמו של האדם דם של אלים; לא כן במקרא. כאן צלם האל אינו מתבטא כשיתוף מהותי וגשמי עם האלים, כי אם כשיתוף צורני בלבד, והתוצאה היא מעמדו של האדם כשולט בבריאה.

לפריטים אחרים קשורים לנושא:
מבוא לפרשת הבריאה : המבנה הספרותי
מבוא לפרשת הבריאה : ייחודו של תיאור הבריאה
מבוא לפרשת הבריאה : סיפורי בראיה קדומים
מבוא לפרשת הבריאה : תפיסת הבריאה בישראל - הייחוד והשוני

ביבליוגרפיה:
כותר: מבוא לפרשת הבריאה : סיפורי בריאה קדומים
מחברים: קליין, יעקב ; אבישור, יצחק ; ויינפלד, משה
שם ספר: עולם התנ"ך
עורך הספר: הרן, מנחם
תאריך: 1983-1996
הוצאה לאור : דברי הימים הוצאה לאור
בעלי זכויות: דברי הימים הוצאה לאור
הערות: 1. ‫מאושר על-ידי משרד החינוך והתרבות.
2. האנציקלופדיה מורכבת מ- 24 כרכים.
הערות לפריט זה:

1. הפריט לקוח מתוך כרך א' - בראשית, בעריכת משה ויינפלד.

מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך